תבואות השדה חלק ב קע

חשש' ואת"ל חולד' נטלתו דלמא אכלתו. רק י"ל דלחוש שמא אדם נטלו לא הוי ספק השקול דעפ"י הרוב כשאדם נוטל אינו נוטל רק מדעת בעה"ב. ובפרט דכעת דהכל מחזירי' לבער החמץ לא שכיח שיטלנו אדם וא"כ לא הוי ס"ס כיון דספיק' שמא נטלו אדם לא הוי ספק השקול אמנם כבר כתבנו לעיל באות ו' עי"ש היטב דרבא ס"ל דמהני ס"ס אפי' כשאינם לקולי' כיון דס"ל ספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' והוי ס"ס מטעם רוב ומהני אפי' אם ספק אחד אינו שקול ולבך שפי' ס"ל דלא חיישינן לבדוק רק היכ' שנטלתו חולדה בפנינו דליכ' רק ספק אחד דלמא אכלתי' משא"כ כל שלא היתה חולדה בפנינו איכא ס"ס שמא אדם נטלו ושמא אכלתי'. אמנם רב מרי מצי סובר ספיק' דאוריי' מה"ת לקול' וא"כ ס"ס הוי מטעם דספק הראשון אינו אסור רק מדרבנן והו"ל ספיק' דרבנן וא"כ בעי' שיהי' כל שני הספיקות שקולי' ולא חשי' ספק דלמא אדם נטלו דזהו לא שכיח שיטלנו אדם דעלמ' שלא מדע' בעלי' ולכך חייש אפי' לא נטלתו חולדה בפנינו. והנה הר"מ דס"ל נמי ספיק' דאוריי' מה"ת לקולא כבעינן בס"ס שיהי' שקולי' דווק' כמ"ש לעיל באות ו' לכך לא הבי' רק אקומת' דרב מרי דכל שחסר לחמו צריך בדיקה אמנם המחבר לא רצה להכריע בזה אי ספיק' דאוריי' מה"ת לקולא וא"כ ס"ס הי' מטעם דע"י ספק הראשון נעשה דרבנן וסדר"ל וממילא בעינן שיהי' כל שני הספיקות שקולי' או אי ספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' וס"ס היא מטעם רוב ומהני אפי' אינם שקולי' וא"כ ממילא כל שלא נטלתו חולדה בפנינו היה להתירו מטעם ס"ס ולומר דא"צ בדיקה א' דלמא אדם נטלתו אע"ג דל"ש שיבא אדם מעלמא ויטלנו שלא מדעת בעלים ואת"ל חולדה דלמא אכלתי' וכיון שלא הכריע בהך מילת' לכך הבי' כל השני אוקמתו' דרבא ורב מרי ועיין היטב לעיל באות ו' ויובנו הדברים היטב בס"ד ודו"ק: ובמ"ש דברבא אם נטלתו חולדה בפנינו איכא לחוש טפי מאם חסר לחמו מדוייק היטב לשון רש"י דבד"ה ותטול בפנינו כ' וז"ל והיכ' דחזינן ע"כ חיישינן משמע דאיכא חשש ברור ובד"ה וימצא תשע כ' דהכא וודאי איכא למיחש דהא מוכחא מילת' שנטלה פריס' אח' עי"ש לא כתב רק דאיכא למיחש והיינו כמ"ש דמוכח' מילת' דטפי יש לתלות בנטילת חולדה מלתלו' שאדם נטל משא"כ בנטל עכבר בפנינו כתב רש"י דע"כ חיישינן כלומר דליכ' שום ספק לחוש לאחר וזה פשוט ודו"ק: (כ) עוד רגע אדבר בכוונת דברי המהרש"א שהבאתי לעיל אות י"ב ולהסיר מעליו תלונת כל האחרונים אשר תמהו עליו ואעתיק לשונו בד"ה טעמ' דלא חזינן וז"ל ואגופ' דמתני' בלא חזינן דשקל דקתני בי' טעמ' דאלד"ס לא קשי' ליה בלאו האי טעמ' נמי לא ליבעי בדיקה דנימא אכלתיה מי לא תנן וכו' וי"ל דוודאי ה"ט אלד"ס לא שייך רק מבית לבית ובההוא וודאי דאין חוששין ואפי' בחזינן דשקל (כלומר היכ' שלא ראינו שנכנס באותו הבית ממש) ומה"ט דאלד"ס אלא דממקום למקום דיש לדבר סוף שיבדוק בפ"א עם בני ביתו וכו' קתני בי' דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל וכו' עכ"ל כוונת הדברים נ"ל רק דלהמהרש"א קשה ליה קושית ראש יוסף שהבאתי לעיל בתחלת הסוגי' וכי משום דמבית לבית אין לד"ס לא תקנו בממקום למקום דעכ"פ יש לדבר סוף למה לא תקנו שיבדקו בפ"א וצ"ל כמ"ש לעיל דוודאי אי היה חשש' מדינ' לגרירה חולדה היו מתקנות בממקום למקום שיבדקו בפ"א רק כיון דמדינא באמת אין חשש דהוי ס"ס דלמא לא גררה כלל ודלמא אכלתי' א"כ אע"ג דלענין בדיקת חמץ היה לנו להחמיר אפי' בס"ס כמ"ש הה"מ דלא אמרי' בי' מדר"ל כיון שעיקרו ניתקן על הספק מ"מ כיון דאלד"ס להוציא מידי כל החששות דה אפי' אם יבדקו בפ"א אפשר שתגרור החולדה מבית אחר לכך לא תקנו בממקום למקום נמי שיצטרכו לבדוק בפ"א כך הי' ס"ל להמקשן בפירוש המשנה וכמ"ש לעיל באות א' וא"כ ל"ק מ"ט לא קאמר במתני' הטעם דאכלתי' דע"כ צ"ל דמתני' נמי ס"ל הטעם דאכלתי' דבטעמ' דאלד"ס לחודא לא סגי' בממקום למקום דל"ש אלד"ס וע"כ צ"ל דממילא שמעינן מינה מדנקט הטעם דאלד"ס על ממקום למקום נמי. דס"ל דאמרי' אכלתי' ואין כאן חשש מדינא דאי לא הוי ס"ל למתני' כלל הטעם דאכלת' נמי לא היה סגי' בטעמ' דאלד"ס על ממקום למקום נמי רק הא וודאי קשי' לי' להמקשן כמו דע"כ צ"ל דס"ל למתני' דהיכ' דלא חזינן דשקל דסמכינן על הטעם דלמא אכלתי' ולכך לא תקנו בממקום למקום נמי אמאי לא סמכינן לומר אכלתי' אפי' חזינן דשקל נמי מי לא תנא מדורו' הכושי' וכו' וכמ"ש לעיל דע"כ צ"ל דאכלתי' לא הוי ספק דאי הו"א דאכלתי' הוי ספק א"כ במקום שחולדה יכול להלוך הוי ס"ס לאיסור' דלמא לא היתה חולדה ודלמא לא אכלתי' כמ"ש לעיל באות ה' וע"כ דאכלתי' הוי וודאי וא"כ הכא בחזינן דשקל נמי אמאי צריך בדיקה כיון דאכלתי' הוי וודאי ע"כ וזה ברור בכוונת דברי המהרש"א בס"ד ואין שום נפתל בדברי האדון וגם לא צריך להעמיס בדבריו מ"ש הפרמ"ג משום ככר גדול מה שלא נזכר כלל מזה. ולפי מ"ש א"ש הכל בס"ד דהמקשה ידע דמתני' נמי ס"ל דאמרי' אכלתי' דטעמ' דאלד"ס לא סגי' על ממקום למקום רק כיון דיש לנו סבר' דאכלתי' וצ"צ בדיקה מדינא כלל. לכך לא תקנו יותר לחוש למילת' יתרת' וסגי' לן בטעמ' דאלד"ס ופריך המקשה דטעמ' דאכלתי' היה לנו לומר שמועיל אפי' בוודאי חמץ כדמוכח ממתני' דמדורת הכושי' וכמ"ש וזה ברור בס"ד ודו"ק: (כא) בגמ' אמר אביי לא קשי' הא בי"ג הא בי"ד בי"ג דשכיח רפתא בכלהו בתי לא מצנעא בי"ד דלא שכיח אפתא בכלהו בתי מצנעא אמר רבא וכי חולדה נביאה הי' וכו' עי' בחי' כבר העיר בזה מאי ס"ד פנ"י דאביי. ונראה להסביר קצת דברי אביי. דהנה לאביי באמת אפי' אם לא ידע שחסר לחמו רק שמסופק אם חסר או לא נמי צריך בדיקה כל שהחמץ לא הי' מוצנע במקום אחד וע"ז היה קשה להגמ' כמו דבמתני' בלא חזינן דשקל אין חוששין כמ"ש דאיכא ס"ס דלמא לא גררה ואת"ל גררה דלמא אכלתי' ה"נ איכא ס"ס דלמא לא חסר כלל מחמץ שהניח ואת"ל חסר דלמא אכלת' ולאביי הוי הדין כך באמת כל שהחמץ לא היה מונח במקום מוצנע ואיכא לספוקי דלמא נטלתו חולד' צריך בדיקה שנית. ונ"ל דהענין הי' כך דבאמת אמרי' כיון שמחוייב לבער כל החמץ וגם מחוייב לבדוק ולחפש אחר החמץ שלא ימצא באיזה מקום מחוייב לבדוק בכ"מ שהי' ואפי' בס"ס לא מהני כמ"ש לעיל עפ"י סברת הה"מ דבבדיקה ל"א סדר"ל. אמנם בי"ג כל שעשה המצוה המוטלת עליו דהיינו שבדק תי ליכא עליו חיוב יותר. ואפי' אם יש בבית לפניו עוד חמץ הרבה מ"מ הרי בבית יוכל להיות חמץ כמה שהי' רוצה הרבה ולכך כל דלא חזינן דשקל ואיכא ס"ס תו א"צ בדיקה כיון שכבר בדק ועשה המוטל עליו. ואפי' יש כאן עוד חמץ בבית שמוטל לפניו הרי על החמץ שמוטל לפניו לא רמי' חובת ביעור בי"ג שיש עדיין הרבה שעות לאכלו ושפיר תלינן אפי' אם אולי עוד יש חמץ באיזה מקום אמרי' דלא מצנע' ואכלתי' דהא באמת איכא ס"ס כמ"ש. אמנם בי"ד דכבר רמי' עליו חיוב' אפי' על החמץ שמוטל לפניו בעינן שיבערנו אמרי' מכיון