תבואות השדה חלק ב קסו

ס"ל הטעם בס"ס משום ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא וע"כ דס"ס הי' מטעם רוב וא"כ שפיר מהני הכא ס"ס אע"ג שאינם שקולי' וא"כ שפיר י"ל דדלמא אכלתי' לא הוי רק ספק ואפ"ה מהני אע"ג דאיכא ס"ס לאיסור' דאיכא נמי ס"ס להתיר' כמ"ש דלמא לא הי' נפל ואת"ל הי' נפל דלמא אכלתי' משא"כ המקשן ס"ל הטעם דהקלו בכ"מ מספק ספיק' היינו משום דע"י ספק הראשון נעשה כמו דרבנן ומהני הספק השני להיות סד"ר לקולא וא"כ לא מהני הכא הס"ס להתיר' דהא גבי ספיקא דלמא אכלתי' איכא שני צדדים לאיסור' דלמא לא היתה שם חולד' כלל ואת"ל היתה דלמא לא אכלתי'. ואע"ג דהכא בלא"ה לא הוי רק ספיק' דרבנן כמ"ש המהרש"א משם הר"מ מ"מ בחד ספיק' לא התירו רבנן ואפשר דהוי ספק הרגיל שיהי' שם נפל וא"כ בעינן ס"ס ממש ואי נימא דאכלתי' לא הוי רק ספיק' א"כ ליכ' כאן ס"ס דדלמא אכלתי' הוי ס"ס לאיסור' כמ"ש וע"כ דאכלתי' הוי וודאי ודו"ק. ועי' לקמן אות י"ט מ"ש שם והנה לדעת רש"י לפימ"ש באמת גם גבי חמץ מהני ס"ס. ולכך כל שלא ראינו שנכנס לתוך החדר ממש הוי ס"ס דלמא לא נכנס ודלמא אכלתי' ועי' במג"א סי' תל"ט ס"ק ג' שכתב גבי ס"ס אי חמץ או מצה ואת"ל חמץ דלמא אכלתי' דאם הי' לאחר זמן איסורו לא מהני כיון שלא נודעו ב' הספיקות יחד. אמנם הכא בספק על נרא' לי אפי' לאחר זמן איסורו מהני ולא אמרי' דבעינן שיהי' נודעי' שני הספיקות יחד כיון דיש כאן ספק אם נכנס כלל אע"ג דספק אכלתי' לא בא רק לאח"כ. ובס' אור חדש בסוגי' בד"ה טעמ' דלא חזינן נרא' דס"ל ה"נ גבי ספק על באותו חדר נמי בעינן שיודעו שתי הספיקות ביחד ויש לחלק ודו"ק: פ"ב נבאר בס"ד סוגי' הגמ' אי מוקמינן מתני' דאין חוששין בבטלו דלא הוי רק איסור' דרבנן. (ז) התוס' בד"ה כדי שתהא כתבו דמתני' מיירי בלא בטלו דהוי הבדיק' מה"ת. אמנם אי מוקמי' דמתני' גמי מיירי בבטלו ותירצו הרבה קושיות בס"ד א' מה שהקשה המהרש"א דמאי פריך המקשה ממדור' כושי' הא שם לא הוי רק מדרבנן כפי מ"ש הר"מ בפי' המשנה פי"ח ממס' אהלות משנה ט'. ב' הקשה הפנ"י מאי צריך להקשות ממתני' דהכא מדיוקא הא חזינן דשקל חיישינן ולא פריך ממתני' דבתר הכי ומה שמשייר יניחנו בצנעה משמע דלא תלינן דאכלתי'. ג' דקשה מה קאמר המתני' דא"כ מחצר לחצר ואין לדבר סוף הא במחצר לחצר ליכ' חשש דבל יראה כיון שהי' חמץ של אחרים לדעת רוב הפוסקים דאפי' בשל ישראל בשל אחרים אינו עובר משא"כ בממקום למקום בחמץ שלו דאיכא חשש ב"י וכן במבית לבית לפי מ"ש המג"א סי' תל"ח דבית פירושו חדר וא"כ מיירי שהן של בעה"ב אחד דעובר בב"י שפי' נחוש ויצטרכו שיבדקו בפ"א כל הזויות כדי שיהי' לו מקודם חזקת בדוק לזה הבית עכ"פ וכן הקשה בס' אור חדש אמנם אי מוקמינן מתני' דמיירי בבטלו וליכ' חששא רק מדרבנן ל"ק כל הג' קושיות אחת לאחת דשפיר הקשה ממדור' הכושי' כיון דהכא נמי רק מדרבנן וכן ל"ק ממתני' דמה שמשייר יניחנו בצנעה דשם הוי מדאורי' דזהו לא היה בכלל הביטול כיון ששיירו לאכילה כמ"ש המג"א סי' תל"ד ס"ק ב'. וכן שפיר אמרי' מחצר לחצר דאלד"ס ה"נ בממקום למקום דממקום למקום נמי ליכ' רק חששא דרבנן: (ח) ועל זה הדרך דמתני' מיירי בבטלו יתורץ עוד איזה קושיות בס"ד או לכאורה יש להקשות למאי דס"ד לדמות בדיקת חמץ למדור' הכושי' א"כ עדים מיני' הו"ל להקשות כיון דקתני מתני' אין חוששין שמא גררה חולד' הא כל המתני' הי' שלא לצורך דבמקום שחולד' יכולה ליכנס א"צ כלל לבדוק כמו דאמרי' במדורת הכושי' כ"מ שחולד' וחזיר וכו' א"צ בדיק' דבשלמ' על מתני' דאור לארבעה עשר דצריך בדיק' לא מצי להקשות דלמה צריך בדיק' ונימא אכלתי' דבאמת הוי מוקמי' למתני' בשאין חולד' יכולה ליכנס שם וי"ל דזהו ג"כ כוונת התוס' ד"ה אין חוששין שכתבו תריץ דהוי מוקמינן כשאין חולד' יכולה ליכנס לשם כלומר דאי לאו מתני' דהכא הוי מוקמינן כולא כמ"ש דמיירי באין חולדה יכולה ליכנס לשם אמנם הכא דקתני אין חוששין שמא גררה חולד' משמע דיש חיוב בדיק' אפי' במקום שחולד' יכול' ליכנס לשם וודאי קשה אמאי לא מקשה דלא יהי' שום חיוב בדיקה במקום שחולד' יכולה ליכנס (דבחמץ שרואה לפניו וצריך לבערו ע"ז אין נופל לשון בדיק') שוב ראיתי בס' מקור חיים סי' תל"ג שהקשה ג"כ כעין קושי' זו עי"ש ב' אך היה בס"ד דמקשה לומר דאפי' בחזינן דשקל א"צ בדיק' כיון שהביא' החמץ לפנינו ואתחזק איסור' א"כ לא אמרי' סד"ר לקולה לדעת הרבה פוסקים עי' בש"כ סי' ק"י בקונטר' הספיקות ס"ק כ' ועי' בקו' הספיקות שבסוף ס' תפארת ישראל ס"ק כ"ג שהעיר בזה. וכאן ע"כ מפרשינן דחזינן דשקל היינו שהביאותו לפנינו כמה שפרש"י דאלא"ה לא היה מתרץ רבא דהכא ליכ' ס"ס. ג' יל"ד בתירוצ' של רבא דאמר האי מאי ורש"י הרגיש בזה ואמר כלומר מאי קושי'. ואנחנו לא נדע כוונתו ד' למה האריך רבא בלישנ' התם אימור הוה אימור לא הוה ולא אמר בקיצור אימור לא הוי וכן רש"י נשמר להביא כל לישנ' דרבא בד"ה האי מאי וז"ל דהתם חששא בעלמ' הי' אימור הוי אימור לא הוי ולא לחנם האריך רש"י בזה. ה' בסוף ד"ה הנ"ל כ' רש"י מי יימר דאכלתי' הוי ספק ביעור וודאי חמץ היה כאן. ומה בעי רש"י בד"ה לומר דהוי ספק ביעור ואין ספק היתר מוציא את הבית הזה מידי וודאי איסור. ו' ועוד יש להקשות איך ס"ד דמקשן כלל לדמות בדיקת חמץ דכאן דוודאי היה חמץ לספק נפל דשם דלא הוחזק הבית בנפלי' כלל וכבר כתבנו בזה באות ד' וה' אמנם שם כתבנו דהמקשה הוכיח הא חזינן דשקל דהיינו אפי' לא ראינו שנכנס לתוך אותו החדר ממש דהוי נמי ס"ס אמנם לדעת רס"י אי אפשר לומר כן דרש"י פי' הא חזינן שהביאותו לכאן וצריך לתרץ הסוגי' באופן אחר בס"ד: (ט) ונראה דהנה הא וודאי המקשן ידע שפיר דבדיקת חמץ בעינן מה"ת ולא סמכינן דאכלתי' היכ' שלא בטלו דהוי אתחזק איסור' שמשתמשין בבית חמץ כל השנה ובבטלו נמי מדרבנן בעי דהוי אתחזק איסור' ולא דמי לספק נפלי' דהבית הזה אין לו חזקה שהיה בו נפלים רק הכא דהבית באמת כבר נבדק ואין כאן חשש על חמץ אחר רק על מה שהי' בפי החולדה שגררתו לכאן ס"ל להמקשן דזהו לא מקרי אתחזק איסור' דאותו החמץ כיון שהי' בפי החולד' הרי מיד שהביאותו לבית הו"ל הוא ושוברו עמו וא"כ לו יהא דלא הוי רק ספיק' בעלמא דלמא אכלת' מ"מ כיון דמתני' ע"כ בבטלו מיירי מדאמרי' דא"כ מחצר לחצר אלד"ס ובמחצר לא שייך רק חששא דרבנן כמ"ש לעיל וא"כ הוי סד"ר בלא אתחזק איסור' (ואצ"ל דהמקשן היה ס"ל דספק אכלתי' הוי כמו רוב כמ"ש הראש יוסף דבלא"ה נמי קשי' לי' דהוי סד"ר בעלמא ומה שהביאותו חולד' בפיה לא הוי אתחזק איסור' דמיד בכניסת החמץ הרי סופו להתאכל) ועי' בס' תורת חיים בסוגי' שכ' ג"כ כיון דסוף סוף תאכלנו החולד' אמרי' בי' ספק מוציא מידי וודאי ובמדור'