תבואות השדה חלק ב קנח

לזה כלל דא"כ לא הי' קשה להו דלהימנו במגו דהחזרתי והחזרתי נאמנים במגו דנאנסו דכה"ג וודאי הו"ל עד הצריך מגו. וא"כ נסתרים דברינו. אולם יש ליישב קושי' המהרש"א באופן אחר עפ"י מ"ש התומי' כללי מגו סי' ק"ב באות מ"ו דמגו מפצה לקצה לא אמרי' וא"כ פרענו למלוה דהא שכיח לגמרי שיהיו נאמני' במגו דנאנסו דלא שכיח כלל זה וודאי לא מהני רק פרענו במגו דהחזרתי ללוה דהחזרתי לא הוי לא שכיח כ"כ כמו נאנסו ומ"מ כיון דשכיח נמי לא הוי. תו מהימן החזרתי במגו דנאנסו ודו"ק: (טו) ברש"י ד"ה והשתא דתקון רבנן כ' רש"י דאע"ג דחשידי אממונ' להפסיד למלו' לא חשידי אשבועת' הנה כפי הנראה מדברי המפורשים בכוונת רש"י הא דכאן טפי הו"ל למימר דחשידי אשבועתא נמי כיון דבמה שמעידים שקר שנתנו למלו' עוברי' על לא תענה א"כ הוי לא אפשר בחזר' ולא דמי לשאר ממון דאפשר בחזרה רק מ"מ ס"ל לרש"י דשבוע' חמיר להם אפי' מאיסור לא תענה עי' במקנה. ואח"כ כתב רש"י וכיון דעדים לא הוי הו"ל כדין הקצוב בשבועות בחנוני על פנקסו דשניהם נשבעי' וכן הרי"ף הביא הכא הך דינ' דחנוני. נ"ל דהנה לרש"י הי' קשה קושי' התוס' דעכ"פ לאחר השבועה שוב אינ' נוגעי' וא"כ להימנו שנתנו למלו' וצ"ל כמ"ש התוס' והראשוני' דעד הצריך שבוע' אינו עד אמנם היינו דווקא אי אמרי' דאפי' לאחר שבועה מ"מ לא הוי וודאי שהאמת כדבריו משא"כ אי הו"א דבכל שבועה שוב ליכ' חשש ופקפוק דלמא אין האמת כדבריו א"כ אין סבר' לומר דעד הצריך שבועה אינו עד דמה בכך שצריך שבועה מ"מ כיון שנשבע הרי ידעינן בבירור שהאמת כדבריו ועי' מ"ש לעיל אות ה' בס"ד והנה בהך דחנוני על פנקסו פליגי בן ננס ורבנן דבן ננס ס"ל כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. וי"ל דבהא פליגי דרבנן ס"ל דאפי' אחר שבועה לא הוי וודאי ולכך לא מהני שבועת חנוני והפועלים רק לגבי עצמ' ולא להפסיד חבירו משא"כ ב"נ ס"ל דשבועה הוי וודאי א"כ אי אפשר לפסוק שבוע' במקום ששניהם סותרי' זא"ז. וזה שמסיי' רש"י וכיון דעדי' לא הוי כלומר משום דס"ל עד הצריך שבועה אינו עדות כמ"ש התוס' דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים יקום דבר כלומר עדות דעלמא שאין לנחות לספיקא כלל דלמא בשקר מעידי' משא"כ כאן שקודם שבועה הו"ל נוגעי' ואיכא חשש' דמשקרי והלכך גם לאחר שבוע' לא אמרי' דנתברר בוודאי שהאמת כדבריהם וממילא שפיר מצי המלוה לומר לדידי לא מהימני העדי' אפי' בשבועה ולכך המלוה נשבע ונוטל ודו"ק: (טז) ובענין מהות שבועות אלו איכא ג' שיטות דעת תוס' רי"ד דהעדים וגם המלוה אינ' נשבעי' רק היס' ודעת רז"ה בס' בעהמא"ו דגם העדי' נשבעי' שבועת המשנה ודעת הרי"ף והר"מ פ"א מהל' שלוחים וכן דעת הרמב"ן במלחמות דעדים סגי' להו בהיסת והמלוה נשבע שבוע' המשנה והנה המלחמות הקשה אמאי צריכי' העדים לישבע שבועת המשנה כיון דאי היו טועני' החזרנו ללוה לא היו צריכי' רק היס' א"כ גם כאן כשאמרו נתנו' למלוה סגיא להו כהיסת במגו דאי בעי אמרו החזרנו ללוה. הנה בדעת בעהמא"ו י"ל בכמ' גווני חדא דזהו אינו מגו החזרנו ללוה דנח להם טפי לשקר נגד המלוה שלא האמין להם משא"כ נגד הלוה אינ' רוצים לשקר כיון שנתן להם נאמנים ועי' במקנה ב' כיון דעיקר שבועת השומרי' היא מה"ת אע"ג שהמפקיד אינו טוען ברי מ"מ כיון שממונ' הי' בידו והוא אינו יודע מה נעשה בו צריך לישבע מה"ת ה"נ אע"ג דללוה ליכ' רק טענ' שמא מ"מ חייבי' לישבע שבוע' חמור' כעי' תורה. ג' דבעהמ"א ס"ל דכאן לא מהני מגו דהחזרתי ללוה שיהיו נפטרי' משבוע' חמור' לשבועה קלה דלענין לפטור משבועה חמור' לקלה לא אמרי' מגו ועי' בתומי' סי' פ"ב כללי מגו אות קט"ו שכ' ג"כ כה"ג וא"כ י"ל דהמלחמות ובעהמא"ו פליגי בזה דבעהמא"ו ס"ל משבוע' לשבוע' לא אמרי' מגו והמלחמות ס"ל דאפי' כה"ג אמרי' מגו הגם די"ל דעיקר טעמו של הרמב"ן הי' משום דללו' ליכ' רק טענ' שמ' מ"מ ממרוצת לשונו נראה דס"ל דאפי' משבועה לשבועה נמי אמרי' מגו ודו"ק: (יז) בתוס' ד"ה והשת' הקשו אחר שכתבו דעד הצריך שבועה לא הוי עד הקשו אמאי מהני מגו והא בשנים לא אמרי' מגו שאין האחד יודע מה בלב חבירו. והנה יל"ד מ"ט לא הקשו התוס' כך מעיקר' מיד כשאמר בגמ' במגו דאי בעי אמרו אהדרוני' ללוה היה להם להתוס' להקשות הא בשני' לא אמרי' מגו כדאמרי' מס' כתובות י"ח ע"ב בתוס' ד"ה מחמת נפשו' וי"ט ע"ב ד"ה אם כתב ידן עי"ש והפנ"י בחידושיו בסוגי' עמד בזה. ונ"ל דהנה הא דלא אמרי' מגו בשני עדים י"ל ב' טעמים או כמ"ש התוס' שאין א' יודע מה בלב חבירו. ב' כמו דאמרי' דעדים שאינם נאמנים רק ע"י שבוע' לא הוי עדי' ה"נ עדים שאינ' נאמנים רק מחמת מגו לא הוי עדות וכן כ' שם הפנ"י מס' כתובות דף הנ"ל ובקונטרס אחרון שם ועיין בתומים סי' פ"ב כללי מגו אות מ"ט. והנה ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ סי' ג' שכ' דהך סבר' דאין א' יודע מה בלב חבירו הי' סבר' כל דהוא. עי"ש ובאמת הדבר מובן מעצמו דהא כמו שאנו חושדי' אותם שמשקרי בטענ' זו שטועני' עכשיו כמו כן היו יכולין להיות בעצה אחת ולטעון טענ' אחרת רק דמ"מ י"ל דלמא לא אתרמו שהו לטעון הך טענ' ולא עלה על לבם. והנה לפי"ז י"ל דבמגו שהי' טובה מאוד כמו הכא שטענ' אהדרינהו ללוה הוא יותר טוב להם כמ"ש לעיל בריש סוגי' ועיין בהגהו' טעם המלך פ"ג מה"א שהבאתי לעיל א"כ אפי' בשני' נמי הו"א מגו. רק דמ"מ קשה כיון דאסקינן כאן דעד הצריך שבוע' לא הוי עד א"כ ה"ה עד הצריך מגו וא"כ בלא"ה לא הוי מהני המגו ולכך סמכי תוס' קושיית' להך סבר' דעד הצריך שבוע' לא הוי עד וה"ה מגו לא מהני לענין עד ומהגם דגם מצד עצמו לא הוי מגו כיון שאין אחד יודע מה בלב חבירו אמנם התוס' בתירוצם העלו דבטענ' שנפטרי' מממון בטוחי' הם זה על זה וכו' ולכך אמרי' הכא דנאמני' במגו כוונתם לתרץ בזה א' מה שהי' קש' להם דאין א' יודע מה בלב חבירו ע"ז תירצו בפשיטות דהכא בטוחי' הם זה על זה כלומר אפי' אם רק האחד יטעון כן בטוח הו' שהשני לא יכחיש אותו. ב' מה שהי' קשה דעד הצריך מגו לא הוי עד ע"ז נמי משני כיון דכאן א"צ המגו לענין העדות גופ' כמו שם במס' כתובות י"ח ע"ב דטענ' אנוסי' היינו מחמת ממון באמת לא הוי טענ' מעלי' רק דנימא דלחשיב לטענ' מעלי' במגו דאניסי' מחמת נפשות וא"כ צריך המגו לחזק גוף העדות בזה שפי' אמרי' דעד שאינו נאמן רק ע"י מגו לא הוי עדות משא"כ הכא רך טענ' דנתנו למלו' הי' מצד עצמו טענה טובה רק דאנן אמרי' דנוגעי' הם ולכך אמרי' שפיר מכיון דיש להם מגו ממילא לא הוי נוגעי' כמ"ש לעיל אות י"ג בשם הריטב"א עי"ש ודוק. וא"כ כתבו התוס' שפיר דבטענ' שנפטרי' בה מממון כי הכא כלומר דכאן אין צריכין המגו לחזק גוף העדות רק שהם יפטרו עי"ז מממון וא"כ בטוחי' הם זה על זה כלומר וממילא ל"ש הסבר' דאין א' יודע מה בלב חבירו דהא שפיר בטוח הי' לטעון כיון שנפטר עי"ז מממון גם חבירו לא יכחישני. וג"כ לא קשה דהו"ל עד הצריך מגו דז"א דהכא לא בא