תבואות השדה חלק ב קנו

(ח) ונ"ל דהנה עוד יל"ד בדברי הר"מ שמסיים ואינ' צריכים לקדשה לו בפני שנים אחרים מאי בעי בזה ואין דרכו של הר"מ שכתב מה שאין לו צורך לדבריו הראשונים ועוד אפי' נימא דאשמעי' דאין שום ספק עוד בקידושי' אלו הו"ל לומר ואינ' צריכ' קידושין אחרים למה. נקט הדין על השלוחים שהם אינו צריכין לקדש אותה בפני שנים אחרים וכי מה אכפת להו לשלוחי' שיקדשו' עוד פ"א. ונ"ל דהנה בחלקת מחוקק סי' ל"ה ס"ק ג' תמה על הש"ע שפסק דאם האשה מכחשת אותם הו"ל קידושי ספק ואמאי הוי אפי' קידושי ספק כיון שהי' מכחש' אותה הו"ל נוגעים והו"ל פסולי עדות ותירץ שם כיון דמ"מ אם יבא אליהו ויאמר שהאמת כדברי עדים הו"ל מקודשת ולכך השתא שאין אנו יודעי' הו"ל קידושי ספק עכ"פ. ועוד תירץ דהא דנוגע פסול אינו רק מדרבנן. ונ"ל דאלו ב' תירוצים עולי' בסגנון אחד דוודאי אי הו"א דהא דנוגע פסול הי' דלאו משום דחשדינן לי' למשקר רק משום דנוגע הו"ל כקרוב. ואז וודאי פסול מה"ת וא"כ כיון שהי' מכחשת אותם דהו"ל נוגעי' אפי' ספק קידושין לא הוי דהוי כליכ' רק עדי' פסולי' דאפי' ס"ק לא הוי. אמנם אי אמרי' דנגע פסול משום חשש דמשקר בזה אמרי' בוודאי מה"ת לא חשדי' לי' למשקר רק דאפ"ה מדרבנן פסול וא"כ ממילא הו"ל ספק קידושין עכ"פ. ועי' בהא דנוגע אי הו' פסול משום חשש משקר או דהו"ל כקרוב בסמ"ע חו"מ סי' ל"ז ס"ק א' ובש"כ שם ובס' קצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד' ודו"ק: (ט) ומעתה י"ל דפלוגת' דר' אבין ור' יוסי בירושלמי הי' אי נגע פסול מה"ת או רק מדרבנן דר' אבין ס"ל דנוגע פסול מה"ת וא"כ אפי' אם האשה אינ' מכחשת אותם מ"מ אינו מקודשת דהא לולא הודאתם לא הי' מהני דהוי כליכ' עדים כלל וא"כ כיון דרק ע"י הודאת' לא הוי נוגעי' הו"ל כמקדש בלא עדים כמה שנסתפק הרשב"א בסוגי'. אמנם ר' יוסי ס"ל דנוגע אינו פסול רק מדרבנן. וא"כ וודאי כל זמן שהי' מכחש' אותם גם ר' יוסי מודה דלא הוי וודאי קידושין כיון דמיירי לבתר תקנת שבועה היסת והו"ל עכ"פ נוגעים אלא ר' יוסי מיירי שהי' מודה לדבריהם וא"כ באמת ליכא נגיע' רק אי הו"א דנוגע פסול מה"ת לא הי' מהני הקידושי' כיון דסוף סוף ליכ' עדים רק עפ"י הודאתה אמנם כיון דבאמת נוגע כשר מה"ת רק מדרבנן פסול. וא"כ כיון שהאמינתו התורה היינו לנוגע לא הוי כליכ' עדים כלל. וא"כ ממילא כיון שהי' מודה לדבריהם ונסתלק' הנגיע' ממילא הו"ל קידושין וודאי. וא"כ מה דקאמר ר' יוסי מכיון שהאמינ' התורה אין כוונתו שא"צ שבועה מה"ת דבזה וודאי אין נ"מ כלל כיון דמ"מ צריך שבועה הו"ל וודאי נוגע רק כוונתו דהיינו נוגע אינו פסול מה"ת וא"כ מכיון שהאשה מודה ונסתלק' החשש נגיעה גם מדרבנן אינו פסול ומקודש' אפי' מדרבנן. וא"כ השני הדיני' שהביא הש"ע בקידושי כסף דהיינו כאם האשה מודה דהו"ל קידושי וודאי ובאם האשה מכחש' הו"ל קידושי ספק תלוי' זב"ז דמכיון דאמרי' שאם האשה מודה הו"ל קידושי וודאי וע"כ דנוגע אינו פסול מה"ת דאי הוי פסול מה"ת מאי מהני הודאת' הו"ל כמקדש בלא עדים וע"כ דנוגע כשר מה"ת וממילא כשאשה מודה מהני אפי' מדרבנן כיון דנסתלק' הנגיעה וא"כ כיון דמה"ת נוגע כשר וממילא אפי' כשהי' מכחשת אותם אע"ג דאז בוודאי הו"ל נוגעי' מ"מ כיון שמה"ת נוגע כשר רק מדרבנן פסול דלמא משקר וא"כ הו"ל עכ"פ ס"ק דדלמא האמת כדבריהם ועי"ש היטב בדברי המגיה בט"ז לענין אי יש לו עד מסייע מ"ש הח"מ ודו"ק: (י) והנה לכאורה יל"ד מ"ש המחבר דאם האשה מכחש' אותם הו"ל ספק קידושין לפי מה שנסתפק המל"מ פ"ז מהל' אישות הלכה כ' דמי שעשה שליח לקדש לו אשה וקדשה לו ספק קידושין דאפי' ס"ק לא הוי משום דמצי אמ"ל לתקוני שדרתיך וא"כ ה"נ אמאי להוי אפי' ס"ק ולא אמרי' דנתבטל השליחות ולא להוי קידושין כלל. אמנם לאחר העיון קצת לק"מ דבשלמא כשהספק קידושין הי' ע"י שהשליח שנה במעשה השליחות כיון שזרק קידושין ספק קרוב לה אמרי' דמצי אמ"ל לתקוני שדרתיך וכו' משא"כ הכא אולי האשה לא היתה מכחשה אותם היתה מקודש' בוודאי דהא באמת שליח נעשה עד היכא שאינ' נוגעים, ורק ע"י שהאשה מכחיש אותם נעשו נוגעי' א"כ ל"ש לומר לתקוני שדרתיך לבטל השליחות דהא השליח לא פשע מידי דלא אסיק אדעתי' שהאשה תכחיש אותם. אמנם אי הו"א דנששה שלוחי' לקדש היה דעתו שיקדש בפני עדים אחרים א"כ לא הי' משכחת כלל ספק קידושין אפי' אם האשה מכחשת אותם דהא הו"מ לומר לתקוני שדרתיך. וא"כ מה נמלצו מאוד לשון הר"מ השלוחים נעשו עדים ואינ' צריכי' לקדשה לו בפני שנים אחרים כלומר דמעיקר' כשעשאן שלוחי' נעשו אדעת' דהכי שיהיו ג"כ עדי' דהא עדות' מהני כשאינו מכחשת אותם דהר"מ ס"ל כר' יוסי בירושלמי דנוגע כשר מה"ת וא"כ כשאינו מכחשת אותם ליכ' חשש נגיע'. והר"מ מסתמ' מיירי כשאינו מכחשת אותם דאי היה מכחשת אותם. היתה עכ"פ צריכ' קידושין אחרים כדי שלא תהי' עמו באיסור פנוי' עכ"פ בלא קידושין דהא שווי' אנפשה חתיכ' דאיסור' כיון שהי' אומר' שלא נתקדשה אפי' אם העדים היו נאמני' וע"כ דהר"מ מיירי באינ' מכחשת אותם. וא"כ כיון בשאינו מכחשת אותם הו"ל קידושי וודאי שפיר כתב הר"מ דאינם צריכי' לקדש' לו בפני שנים אחרים כלומר דאין שנוי בשליחות אם הם עצמה הן העדים אע"ג דאם תכחיש אותם לא יהי' קידושי וודאי מ"מ הם העדים אינן צריכי' לחוש לזה וא"כ ממילא המחבר בש"ע שהולך בעקבי הר"מ הביא שפיר הדין דאם מכחשת אותם הו"ל ס"ק דל"ש לומר שנתבטל השליחות כספיקו של המל"מ כיון דהעדי' לא שינו בשליחות כלום כמ"ש דלא הוטל עליהם לקדשה בפני אחרים דאינן צריכי' לאסוקי אדעתיהו דלמא תכחיש אותם ודו"ק היטב כי נכון מאוד בפסק הרמב"ם והש"ע דהש"ע הוציא זה הדין דעכ"פ ס"ק הוי אפי' במכחשת אותם מדברי הר"מ במ"ש שאין העדים צריכי' לקדשה בפני שנים אחרי' וכמ"ש ודוק ומדויק בזה לשון הגמ' במ"ש הן הן שלוחיו הן הן עדיו דלכאור' מיותר מ"ש הן שלוחיו דהא פשיטא שהם שלוחי' רק לפימ"ש נכון שלא תאמר דכוונתו הי' שיתנו לה הקידושי' בפני עדים אחרים שלא תוכל להכחיש אותם אפי' בקידושי כסף לכך אשמעי' אע"ג דהן שלוחיו מ"מ הן עדיו ג"כ שא"צ לקדשה בפני שנים אחרים: (יא) ראיתי לאמ"ו הגאון ר' מנחם א"ש ז"ל בספר אמרי בינה לאביו הגאון ז"ל לתרץ דברי הר"מ מה שאינו מחלק בין קידושי שטר לכסף דבאמת ס"ל דהו"ל לומר חשיד אממונ' חשיד אשבועת' וא"כ ליכ' כאן שבועה רק דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה וא"כ איכ' חשידי אממון ומשו"ה צריכי' שבועה כמ"ש הפנ"י וא"כ היינו דווקא כשאומרי' פרעני למלוה שפיר חייבי' שבועה משום דלא חשידי אממונ' משום חשש ספק מלוה ישנה וא"כ היינו דווקא בין לוה למלוה משא"כ בקידושין שפי' אינם צריכין שבועה כשאומרי' נתננו לה כסף קידושי' דאם חושדי' אותם למשקר גם אשבועה