תבואות השדה חלק ב קנה

משתבעי שנתנו למלוה כקושי' הש"כ ושפיר ס"ל לרב שנ"ע ודו"ק: (ד) עוד י"ל באופן יותר מרווח בס"ד דהנה אפש"ל דע"כ לא אמרי' דעד הצריך שבוע' אינו נאמן הי' דווקא אי הא דנאמן בשבוע' לא אמרי' דמ"מ כיון שכבר נשבע הי' בוודאי ואין שום ספק להרהר אחריו דוודאי באמת נשבע רק דיש לומר מ"מ אין זה ברור שהאמת כן אף שנשבע שפי' אמרי' דאע"ג דהשבוע' סגי' לי לפוטרו מ"מ להיות עד בדבר ולאפקועי ממון המלוה אינו נאמן משא"כ אי אמרי' דמכיון שנשבע אין שום ספק שהאמת אינו כדבריו דהשבועה מבררת לנו שוודאי אמת כדבריו א"כ אין סבר' לומר דעד הצריך שבוע' לא מהני דהא כיון שנשבע וודאי האמת כדבריו. והנה מעתה נחזי מאי דקמן בס"ד הר"נ בפ' כל הנשבעי' בסוגי' דמתוך שא"י לישבע משלם העלה דמאן דס"ל דשבוע' באה להקל על הנתבע שפי' אמרי' היכא שאינו יכול לישבע משלם דדי לו אם התורה הקילה עליו שיפטור בשבועה וממילא היכ' שאינו יכול לישבע נשאר הדין שמשלם אמנם אי אמרי' דמה"ד היה פטור אפי' בלא שבועה רק שהתורה החמיר' עליו לישבע א"כ ממילא היכ' שא"י לישבע לא אמרי' משאי"ל משלם וא"כ זכינו עפ"י דברי הר"נ לדעת דלרב דס"ל שם ל"א משאי"ל משלם ס"ל עיקר שבועה הי' מצד שהחמרנו עליו: (ה) ומעתה י"ל דזהו תלי' בהך דמאן דס"ל דשבועה הי' רק לקולא י"ל דס"ל דבאמת טענ' התובע עדיף מטענ' הנתבע דגבי הנתבע י"ל אשתמוטי רק ע"י שבועה אע"ג שלא יבורר בוודאי שהאמת כדבריו מ"מ סגי' לי' להיות נשבע ונפטר שלא להוציא ממנו ממון משא"כ אי אמרי' דשבועה הי' באה להחמיר עליו דמה"ד הי' לפוטרו כיון שהו' מוחזק בממונו והנה נחזי אנן חומר' זו מה טיב' ולאיזה צורך החמירה התורה עליו בשבוע' וצ"ל כיון דמ"מ הי' ספק אולי האמת עם התובע רמי' התורה עליו שבועה לברר הדבר כמ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"ב לאה"ע סי' כ"ז דשבועה הי' לברר. והנה ע"כ לא נוכל לומר דשבועה הי' לברר הי' רק אי אמרי' דע"י שבועה נתברר הדבר לאמיתו בלי שום ספק שאין כאן אחר השבועה עוד שום חשש ופקפוק אולי לא נשבע באמת משא"כ אי הו"א דאפי' לאחר השבועה ג"כ אין הדבר ברור אם האמת כדבריו א"כ מאי הועילה לנו השבועה לברר אם אכתי לא יבורר הדבר לגמרי דוגמ' לזה מצאנו בנו"ב מד"ק ליו"ד סי' כ"א שכ' דאפי' לשיטת הסוברים דס"ס נמי צריך לברר ה"ד אם יכולים לברר כל השני ספיקות משא"כ אם ספק אחד ישאר לעולם לכ"ע א"צ לברר כלל אפי' היכא דאיכא לברורי וא"כ ה"נ אם עיקר חיוב שבועה הי' כדי לברר צ"ל דלאחר השבועה לא נשאר לנו שום צד ספק לומר שאין האמת כדבריו דוודאי אי הו"א דשבועה הי' מצד קולא שהקילה התורה עליו שפי' י"ל דהתור' הקילה לפוטרו ע"י שבוע' אע"ג שאינו בירור הדבר מ"מ כיון שהי' מוחזק נפטר משא"כ אי אמרי' שהי' לברר הדבר ע"כ צ"ל ששבוע' הי' וודאי וא"כ לרב דס"ל דל"א משאי"ל משלם ס"ל דמכיון שנשבע לא נשאר לנו שום ספק שפי' לא נוכל לומר דעד שנשבע אע"ג דהשבועה מהני לפוטרו מן המלוה והלוה מ"מ לא מהני בתור' עדות דמהו חילוק יש הא לאחר שנשבע שוב לא כשאר לנו שום ספק וחשש באמירתם וא"כ לאחר שנשבעו שפיר נאמני' בתורת עדות דתו לא הוי נוגעי' כקושי' התוס' והש"ך ולכך ס"ל לרב שפיר שליח נעשה עד אפי' בממון ודו"ק ועפ"י מ"ש מיושב נמי מה שהקשו המפורשי' מאי פריך מבריית' דאמר לג' צאו וקדשו לי דאין שצ"ע דלמא רב מיירי בקידושי שטר דליכ' נוגעי' ובריית' מיירי בקידושי כסף דהו"ל נוגעי' כמ"ש בירושלמי שהביא הרי"ף והרא"ש ולפי דברינו הכל נכון דלרב לא משכחת נגיעה כיון דעד הצריך שבועה נמי כשר וע"כ דרק משו"ה פסול משום דהו"ל כגופו ודו"ק: ובאמת י"ל דמהכא הוכיח רש"י דלרב אפי' בב' שלוחי' נעשו עדי' דלכאורה קשה מנ"ל לרש"י דלמא רב קאמר דווקא שליח נעשה עד בקידושין ומשום דהו"ל עד המסייע דפוטרו משבועה משא"כ בב' שלוחי' דהו"ל נוגעי' לא קאמר רב רק מדפריך ברייתא ולא מחלק כלל בין קידושי שטר לקידושי כסף משמע דלרב לא משכחת נגיע' כלל ובאמת להדי' בירושלמי משמע דאפי' בקידושי כסף עבד רב עובד' דשנ"ע והיינו כמ"ש דלרב עד הצריך שבועה נמי מהני: (ו) בגמ' דבי ר' שילא אמרי אין שנ"ע כיון דאמר מר שליח שא"כ הו"ל כגופי' עי' בס' פנ"י שהקשה דמאי בכך הא אפי' בע"ד גופ' הו"ל להיות מהימן לולא שנוגע וא"כ השליח דלא הו"ל נוגע אמאי לא יהי' נאמן ועי' בס' אור חדש שרוצה לומר דבי ר' שילא סברו דשליח הו"ל כבעלים ממש. ועי' שו"ת הריב"ש סי' פ"ב שכ' ג"כ דמ"מ כיון דאינו נוגע אמאי אינו כשר ועי' עוד שם סי' רכ"ח שם האריך בזה לענין אי שליח הוי כבעלים ממש אמנם לפי"ז יש לומר דרב ור' שילא באמת נחלקו בזה דרב ס"ל דגם בקידושי' הא דבעינן שני עדי' הוא רק לידע קושט' דמלת' וממילא שנ"ע השליח יודעי' עכ"פ שהאמת אתם דהא אינם נוגעי' אמנם ר' שילא ס"ל כמ"ש הריטב"א כאן דלא רק לאמת הדבר בעינן עדים רק דהי' גזה"כ ולקיים דבר בעינן עדות ועי' ברשב"א מס' קידושין ס"ה ע"א וא"כ כיון דשליח הו"ל כגופי' לא מהני עדותו אע"ג דאנו יודעי' שאינו משקר מ"מ כיון דהו"ל כבע"ד לא מהני וכמו קרוב דפסול אפי' מרע"ה אע"ג דמסתמ' אינו משקר: (ז) כתב הרמב"ם פ"ג מהלכ' אישות הלכה ט"ז וז"ל השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחי' לקדש לו אשה והלכו וקדשו לו הן הן שלוחיו הן הן עדיו. ואינן צריכי' לקדש' לו בפני שנים אחרים. והנה המחבר באה"ע סי' ל"ה סעיף ב' פסק בזה דבקידושי כסף אם האשה אינה מכחיש אותם הו"ל וודאי קידושי' ואם מכחש' אותם דהו"ל השלוחי' נוגעי' הו"ל ספק קידושי' וע"ש בחלקת מחוקק ס"ק ב' שהביא דברי הרשב"א שנסתפק בזה אפי' אם אינו מכחש' אותם אמאי הו"ל וודאי קידושי' כיון דמ"מ אינו מקודשת רק עפ"י הודאתה. והנה בכ"מ עמד על הר"מ אמאי אינו מחלק הר"מ בין קידושי שטר לקידושי כסף. והנה בירושלמי הי' פלוגת דר' אבין ור' יוסי דר' יוסי אמר מכיון שהאמינה אפי' קדש' בכסף אינו כנוגע בעדותו. והנה הגם דהר"מ נראה דפסק כר' יוסי מ"מ קשה אי ר' יוסי מיירי לאחר התקנה דשבוע' היס' א"כ מה בכך דמה"ת א"צ שבועה מ"מ כיון דמדרבנן צריכי' שבועה הו"ל נוגעי' ומה חילוק יש אי מה"ת צריכי' שבועה או רק מדרבנן ועי' בס' בני אהוב' פ"ג מה"א שכ' בזה דכאן לענין קידושין כיון דחשדינן להו למשקרי' שאומרי' שקדשו אותה ועי"ז יוכל להגיע לידי איסור אשת איש אם תקבל קידושין מאחר וא"כ אם חושדי' אותם למשקרי' בזה גם לשבועה יהיו חשידי' דבשלמא בעלמא לא חשיד אשבועת' דממון קיל דאפשר בחזר' משא"כ הכא הוי מלתא דאיסור' וא"כ ממילא אינ' נשבעי' ולא הו"ל נוגעי' ע"ש והנה אם אמנם שסברתי נכונ' מ"מ אינו עולה לפסק הלכה כיון דחזינן באמת דבש"ע מחלק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכן בירושלמי מחלק להדי' ור' יוסי נמי לא קאמר רק מכיון שהאמנת' תורה כו' משמע מ"מ מדרבנן הו"ל נוגעי':