תבואות השדה חלק ב קנב

נאמן הבעל דהא כאן אמרי' ומוד' ר"ה אי אמר' קמי' דידי לגירושין יהבי' ניהלי' מהימנא וכאן הגט בידה ואפ"ה אם הי' אינה טוענ' ברי אמרי' דהבעל נאמן ולכך הקשו התוס' ד"ה בעל בפני נכתב אע"ג דשם הגט ביד האשה דבכל גוונ' בעל נאמן לר"ה כשהי' אינה טוענ' ברי' ודוק והנה מ"מ חזינ' מהך דמודה ר"ה מדלא משכחת בגוונ' אחרינ' שתהי' נאמנ' רק בהי' אומרת ברי' משמע הא כל שאינ' טוענ' ברי' אפי' אין הבעל מכחיש השליש ג"כ לר"ה חיישינן לפקדון וכן דעת הרי"ף שהבי' ראי' דהלכ' כר"ח מדפריך סתמ' דגמר' וניהמני' לשליש ועי' בס' קרבן נתנאל בסוגי' ס"ק י' דהיינו הא דפריך אמתני' וניהמני' לשליש והנה בס' בעל המאור השיג על הרי"ף דהכא כ"ע מודה דנאמן השליש כיון שאין הבעל מכחישו וצ"ל דהרי"ף ס"ל דלר"ה טענ' פקדון הוי טענ' מעלית' דאפי' כשאין הבעל לפנינו נמי צריכים לחוש שמא לפקדון נמסר לו מכח סבר' אם אית' דהוי כעדים עי' בתומי' סי' נ"ו ס"ק ד' שהאריך שם בזה והנה י"ל דראית הרי"ף הי' מדדחי דלא מהני אי אמר' לדידי גמר לי שליש משום מי איכא מידי ולכאור' קשה מאי פריך דלמא משו"ה מהני אמירת' טפי מאמיר' השליש משום דאמר לדידה עוד קודם הכחשת הבעל וכבר נתחזק' בחזקת מגורש' וע"כ דלר"ה אפי' בלא הכחש' הבעל נמי חיישינן לטענ' פקדון דהי' חשש' גמור' לר"ה ולפי"ז א"ש דברי הרי"ף התמוהי' שהבאתי לעיל באות ח' כיון דפסק כר"ח למאי הלכת' הבי' הרי"ף הך ומודה ר"ה אי אמרו קמי' דידי לגירושין וכו' כיון דלכאור' אין נ"מ לדידן דקיי"ל כר"ח ולפימ"ש א"ש דז"ל הרי"ף הלכת' כוותי' דר"ח דסוגי' כוותי' כדמברר לקמן [כלומר מדפריך אמתני' וניהימני' לשליש כמ"ש בס' קרבן נתנאל ס"ק י' דמזה ראית הרי"ף אמנם דלא תקשה מ"ש בעהמא"ו דבמתני' ר"ה נמי מודה כיון דאין הבעל מכחישו ומנ"ל לרי"ף לאפשוי פלוגת' לומר דלר"ה חיישי' לפקדון אפי' בלא הכחש' הבעל לכך הבי' הך ומוד' ר"ה אי אמר' קמי' דידי וכו' מהימנא וקשה אמאי נאיד מס"ד דר"ה מודה אי אמר' לדידי אמר לי שליש לגירושין דנמי מהימנא ואי דתקש' לך משום מי איכ' מידי וכו' הא שפיר יש לחלק דכל שנתחזק נאמנות השליש קודם הכחש' הבעל שוב אין הבעל נאמן להכחישו וכדאמר עולא כ"מ שהאמינ' תור' ע"א הרי הי' כשנים ומאי פריך מי איכא מידי וע"כ כמ"ש דאפי' בלא הכחש' הבעל נמי חיישינן לפקדון לר"ה ופריך שפיר וא"כ כיון דחזינ' דלר"ה ע"כ אפי' בלא הכחשת הבעל חיישי' לפקדון וע"כ קושי' הגמר' ושקלא וטרי' לתרץ המתני' הי' רק אליב' דר"ח ולכך שפיר הלכת' כר"ח אמנם אי לאו הך ומודה ר"ה שהבי' הגמ' הוי מצינו לומר דבלא הכחש' הבעל גם לר"ה נאמן השליש וא"כ לא הי' מוכח דסוגי' דשקל וטרי קאי אליב' דר"ח לכך הוצרך הרי"ף להבי' הך ומודה ר"ה לדייק משם דלר"ה אפי' בלא הכחש' הבעל חיישינן לפקדון דלא משכח' בגוונא אחרינא שיהי' השליש נאמן לר"ה רק אם איהי גופ' טוענת ברי קמי' דידי לגירושין וכו' וא"כ כל מה דשקל וטרי לאוקמי מתני' הי' אליבא דר"ח ושפי' מוכח דהלכה כר"ח וא"ש מה שהבי' הרי"ף הק' ומוד' ר"ה ודו"ק היטב: (יג) בתוס' ד"ה בעל נאמן דאם איתא דלגירושין וכו' וא"ת א"כ מה הועילו חכמים בתקנת' דתקון לומר בפ"נ משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינ' בי' אכתי יערער שיאמר לפקדון והנה מדברי התוס' אלו מוכח דאפי' הגט כבר בידה דהא בשליח להולכ' עיקר החשש כשהגט כבר בידה דקודם שנתן לה הגט לא אכפת לן בערעורו דבעל דהא מצי לבטלו רק אפי' כשכבר נתן לה הגט נמי חיישי' אם יטעון הבעל לפקדון. והנה הרא"ש ברי' מס' גיטין כתב דהשליח נאמן לומר שהי' שליח כמו שנאמן על בפ"נ ה"נ נאמן בעיקר השליחות ועי' בחי' פ"נ שהבי' כאן דברי הרא"ש והנה כפי הנראה דתוס' חולקי' על הרא"ש וס"ל דיש לחוש בעיקר השליחות דלמא לא עשאו שליח כלל. והנה לכאורה קשה מאי הקשו התוס' רק מה הועילו חכמים בתקנתם ולא הקשו על עיקר הדין אך מכשרינ' הגט שהובא ממד"ה ע"י שליח דלמא אינו שליח כלל ושוב ראיתי בס' ט"ג שעמד בזה על דברי התוס'. ונ"ל דאין כוונ' התוס' כלל דנחוש מדינ' שמא אינו שליח הבעל כלל. דלמה לן לחוש לזה דמסתמא אין אדם חוטא ולא לו ולמה יבא השליח לקלקל אותה וא"כ בלא טענתו של הבעל וודאי מסתבר דאין לחוש שאיש זר יבוא לגרש אשת חבירו מה שאין לו שום תועלת דל"ל שמא נתן עיניו בה לישא אותה דהא השליח אסור לישא אותה. ובאמת לולא טענ' אם איתא דלגירושין וכו' גם לר"ה הי' השליש נאמן טפי מהבעל מטעם חזק' דאין אדם חוטא ולא לו ולכך באמת היכא דליכא סברא אם איתא גם לר"ה השליש נאמן עי' בס' בית מאיר לאה"ע סי' קמ"א ואפשר דס"ל להתוס' דאפי' לר"ה דאמר בעל נאמן אינו מדינא רק משום לעז בעלמא דאולי יאמינו טפי להבעל משום דיאמרו אם אית' אבל מדינ' השליש נאמן טפי מהבעל. ולכך לא הקשו התוס' כלל דהאיך מכשירי' הגט שהובא ע"י השליח דלמא אינו שליח כלל דפשיט' דלזה אין לחוש כלל רק קושי' התוס' הי' עפ"י מה דאמרי' מס' גיטין ג' ע"א דעיקר תקנ' בפ"נ הי' כדי שהבעל לא יערער ואיתא שם תוס' ד"ה חד אתי בעל דהיינו שע"י ערעורו יאמינו ללעז אמנם כיון דאמרי' בפני כמה ניתנו לה והיינו כיון שהשליח עש' כבר מעשה ליתן הגט ליד האש' בפני ב"ד של שנים או שלשה אפי' אם יערער לא יאמינוהו וליכא לעז כלל וא"כ הקשו כאן התוס' שפיר דמ"מ יהי' לעז על החשש דבפ"נ גופי' אי משום ושמ' אי משום מזויף דכיון דהבעל אם יכחיש השליחות גופ' יהי' סבר' להאמינו משום סברא אם אית' א"כ ה"נ יאמינו לו אם יערער על הגט דאכתי יערער שיאמר לפקדו' כלומר כיון דמצי לומר לפקדו'. א"כ בכל מה שיערער יהי' לעז עכ"פ וא"כ ל"א הועילו חכמים כלל בתקנ' בפ"נ כיון דמ"מ מידי לעז לא יצאנו לר"ה דס"ל סבר' אם איתא. וא"ש נמי דברי התוס' שלא ציינו עצמו על דברי ר"ה עצמו שאמר בעל נאמן להקשות אכתי יאמר לפקדו' דזה היה פשיט' להתוס' דאפי' אי נימא דחשש פקדון הי' חששא מעלי' כשהבעל טוען לפקדון מ"מ כשאין טוען לפקדון אין לחוש לזה כלל. ולא באו התוס' להקשות רק על מה דאמרי' לר"ה סבר' אם אית' והי' קשה להו להתוס' לכאורה למה צריכין לטעמ' דאם אית' דהי' סבר' בעלמא ולא אמרי' דהבעל נאמן מדינ' משום חזק' אשת איש וע"כ ס"ל להתוס' דמדינ' אין לחוש כלל דמסתמ' אין השליש משקר גם לר"ה מטעם חזק' דאין אדם חוטא ול"ש כחן חזקת אשת איש כיון דברור לן עפ"י הסבר' שהשליש אינו משקר רק מ"מ ס"ל לר"ה בעל נאמן דע"י סבר' אם איתא יאמינו להבעל טפי מהשליש וא"כ שפי' הקשו התוס' א"כ גם בתקנ' בפ"נ לא הועילו כלל דאכתי יהי' לעז שיאמינו להבעל על ערעורו. ותירצו התוס' שפיר כיון דבשני עיירו' ל"ש סבר' אם איתא שפיר תקנו בפ"נ דכה"ג בשני. עיירו' ממילא לא יאמינו להבעל כלל כנ"ל ברור בכוונת דברי התוס' דס"ל לר"ה ג"כ ליכא חשש' מדינ' רק משום לעז ובפרט מה דהקשו התוס' מבפנ"כ וודאי דלא קש' להו רק מחשש לעז ועי' היטב לעי' ג' ע"א תוס' ד"ה חד אתי בעל ודו"ק היטב: