תבואות השדה חלק ב קמח

להתיישב מ"מ בסוגי' הגמרא נכונים דברינו בס"ד ודו"ק: (כ) הא דאמרינן דעד"ר יש לו הפרה לדבר מצוה אל תטעה בזה כיון דכל נדר מצוה לשאל עליו א"כ איך משכחת לה שנדר עד"ר לא יהי' הפרם כיון דהפר' גופי' מצוה הי' דאין דזה קושי' דכל התרה צריך להיות לו חרטה דמעיקר' אמנם מה שידע גם בשעת הנדר לא שייך חרטה דמעיקר' וא"כ מהך דמצוה לשאול על נדרו הרי זה היה ידוע בשעת הנדר ג"כ ולא הוי בגדר חרטה ודבר זה מבואר היטב שו"ת בשמים ראש סי' קנ"ג עי"ש בהג"ה כסא דהרסנא: וראיתי בשו"ת חות יאיר סי' ט"ו שהקש' וז"ל האמנם גם בנדר עד"ר דקיי"ל שאין לו התרה קשה לי טעמא מאי דאם יש לו פתח או חרטה על דבורו זה שדבר עדר למה לא יתירו לו תחלה על מה שאמר כך (כלומר עד"ר) ואח"כ גוף הנדר עכ"ל. אמנם לפי מ"ש לעיל באות ה' ובאות ז' דטעמ' דברבים אין לו הפרה הי' משום דאז עושה הדבר בהסכמה גמורה וחזקה וכל עיקר התרת הנדר לא מהני רק משום דמעיקר' אין עושה בהסכמה גמור' א"כ א"ש די"ל דאע"ג דס"ל דברבים יש לו התרה היינו משום דאע"ג דברבים נדר מ"מ לא הי' בהסכמ' גמורה משא"כ כשנדר עד"ר שמסר דעתו וכחו לאחרים הרי שצריך גמור נדר לא מהני לי' התרה זולת לדבר מצוה דשם גם הרבים מסכימים מסתמא למאן דס"ל הכי ודו"ק: (כא) עוד ראיתי בהגהת כסא דהרסנא סי' י"ד שהאריך בזה בהך דכהן הנושא נשים בעבירה מאי מהני שידור הנאה וכי אינו חשוד לעבור על נדר ג"כ הנה באמת כאן מיירי בקבל עליו כבר דברי חבירות כמה שהבאתי לעיל באות י"א בשם שו"ת ח"צ סי' ל"א דמדינא הי' סגי' לי' בקבלה לחודי' כמו במטמא למתים רק משום דכאן תקיף לי' יצרי' החמירו עליו ביותר שידור הנאה ג"כ ולכך הצריכו ג"כ לחזק הענין שידור עד"ר אע"ג דכפי הנרא' מסוגי' למאן דס"ל שצריך לפרט הנדר לא צריך עד"ר רק כיון דכל הענין הי' לחזק הדבר צריך בעד"ר ג"כ וככר כתבנו לעיל בס"ד ושם הרגיש ג"כ בזה ודוק: שער ה אנא ד' אדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וחנני דעה בינה והשכל בסוגיא דשליש מס' גיטין ס"ד: (א) בגמ' אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין ר"ה אמר בעל נאמן. והנה שיטת רש"י דהא דלר"ה בעל נאמן ה"ד כשהבעל והאשה בעיר אחת דאז שייך לומר אם איתא דלגירושין לדיד' הוי יהיב ניהלי' הבעל אבל לא כשהאשה בעיר אחרת דל"ש אי איתא גם לר"ה השליש נאמן וכן דעת התוס' ורוב הפוסקים דכל הסוגי' מיירי בעיר אחת אמנם הש"ג הביא לשון הריא"ז וז"ל ואני אומר שאע"פ שהיו בשתי עיירות יכול הבעל לטעון טענה זו וצריך עדי' שהבעל נתן לו לגירושין ע"כ. וצריך טעמ' הא בעיר אחרת לכאור' ל"ש אם איתא. ונרא' דהנה התוס' ד"ה בעל אמר ס"ל דאם הבעל טוען שהי' שליח להולכ' ושליח אומר לקבלה לכ"ע אין הבעל נאמן דל"ש אם איתא אלא כשאומר הבעל לפקדון כלומר משא"כ בלהולכ' הרי הבעל עצמו מודה שמסר לו לגירושין ל"ש אם אית' וכן פסק בש"ע א"ע סי' קמ"א סעיף נ"ה עי"ש ולהתוס' לא ס"ל כסבר' הר"נ דמשו"ה מסר להולכ' שלא רצה שתתגרש מיד עכ"פ מוכח מדברי התוס' דכל דלא שייך אם אית' כגון כשהבעל מודה שמסר להולכ' אע"ג דגם הימני' ש"ש דהכא כל נאמנותו דשלי' הי' לסברת הר"נ משום דכיון שהגט ביד שליש והי' שליח לקבל' תפיסתו מוכח שהי' לגירושין וא"כ בשליח להולכ' שהבעל טוען להולכ' מסרתיו אין התפיס' מוכח' טפי שהי' ש"ק משליח הולכ' מ"מ כיון דל"ש אם איתא אמרי' דהשליש נאמן. אמנם דעת הריטב"א באם הבעל טוען להולכ' מסרתיו ג"כ נאמן דהא דנאמן לפקדון אע"ג דהי' טענ' גרועה דאין דרך להפקיד גט ועי' בחי' פנ"י מ"מ נאמן לפקדון במגו דמצי לומר להולכ' מסרתיו וממילא יכול לחזור כיון שהגט עדיין ביד השליח. אלמא ס"ל להריטב"א דהיכ' שהיא טוען שהי' שליח להולכ' נאמן הבעל וצ"ל דס"ל דאע"ג בשליח להולכ' ל"ש אם אית' מ"מ כיון דהימני' נמי ל"ש כמ"ש דתפיס' אין מוכח יותר שהי' ש"ק משליח להולכ' לכך אמרי' הבעל נאמן והנה הא דבעל מצי לטעון שליח להולכ' פשיט' דאפי' בשתי עיירות נמי מצי טען דלענין זה אין חילוק בין עיר אחד לשתי עיירות וא"כ שפיר ס"ל לריא"ז כיון דעיקר הטעם דס"ל לר"ה דבעל נאמן לפקדון הי' רק משום דיש לו מגו דיטעון שהי' שליח להולכ' וכיון דלהולכ' מסרתי מהני אפי' בשתי עיירות ה"ה לפקדון נמי מצי טען אפי' בשתי עיירות והא דקאמר בגמ' טעמא אם איתא דמשמע דרק בעיר אחת י"ל דהכי קאמר דמשום אם איתא שפי' י"ל דנאמן להולכ' דלא רצה שתתגרש מיד דאם לקבלה הוי יהיב לי' לדיד' והיינו בעיר אחת ואפי' בשתי עיירות נמי הוי טענה להולכ' טענה מעלית' דבכל גוונ' ניחא לי' לבעל למסור להולכ' שישאר עדיין הבריר' בידו אם ירצה לחזור וז"ש אם אית' דלגירושי' כלומר שכבר החליט בדעתו לגרש' לדיד' יהיב לה ואע"ג שאינו בעיר אחת מ"מ הי' יכול להמתין עד שיזדמנו יחדיו וא"כ לענין שיהי' נאמן להולכ' שייך בכ"פ סברת אם אית' כמ"ש וא"כ ממילא נאמן הבעל לפקדון אפי' בשתי עיירות כיון שהגט עדיין ביד שליח ונאמן להולכ' כיון שעדיין יכול לחזור בו א"כ נאמן נמי לפקדון במגו דלהולכ' אפי' בשתי עיירות כיון דלהולכ' נאמן אפי' בשתי עיירות וא"ש דעת הריא"ז ודו"ק: (ב) ויש לעשות סמוכי' לסברת הריטב"א דהא דנאמן לפקדון הי' רק משום מגו דלהולכ' דהתוס' ד"ה בעל נאמן הקשו מאי אהני לן כהא דנאמן השליח לומר בפ"נ אכתי יערער הבעל ויאמר לפקדון ועי' ברא"ש ריש מס' גיטין מ"ש בזה ועי' בר"נ בסוגי' שכתב דבשליח להולכ' ליכא ריעות' במה שנמסר לידו דל"ש אם אית' דאין הבעל רוצה שתתגרש מיד. אמנם לסברת הריטב"א ל"ק כלל קושי' התוס' דהא נאמנות השליח לענין בפ"נ דמהני הי' היכ' שכבר נמסר הגט ליד האשה כדאמרי' מס' גיטין ג' ע"א כיון דאמר מר בפני כמה ניתני לה אלמא דנאמנות השליח בפ"נ הי' משום שכבר נמסר לידי האשה ועי' בפנ"י שם וא"כ כיון שכבר נמסר ליד האשה לא אהני כלל לבעל שיטעון לשליח להולכ' עשיתיו כיון שהגט כבר בידה וא"כ ממילא לא מצי לטעון לפקדון כיון דל"ל מגו להולכ' כיון שהגט כבר בידה ועי' בר"נ שכ' ג"כ דכל שהגט ביד האשה אין הבעל נאמן בשום טענ' ועי' בס' יש"ש בסוגי' אמנם לסבר' הריטב"א א"ש בפשטות דכיון שהי' ביד האשה וא"כ אין לו מגו דלהולכ' וממילא לא מצי לטעון לפקדון דהא טענה גרוע' היכ' דליכ' מגו ודו"ק. אמנם דעת התוס' שהקשו מבפ"נ ש"מ דס"ל אפי' שהגט ביד האשה נמי יכול לטעון לפקדון אע"ג שכבר היתה בחזקת מגורש' שהגט כבר ניתן בידה ולק' נבאר דעת התוס' בזה ודו"ק: (ג) תוס' ד"ה שליש נאמן ואין לפרש דנאמן השליש מטעם מגו דאי בעי עבד בי' מה דקאמר