תבואות השדה חלק ב קמז

הי' מוחזקת במה שבידה. וא"כ כיון שהיתומים לא יוכלו להוציא ממנה עפ"י הדין ממילא לא יוכלו לעכב שלא יתירו לה הנדר ואהני לרמאה ברמיותי' להוציא. מן היתומים שתהי' הי' מוחזק' לכך הוצרך לתרץ קסבר צריך לפרט את הנדר ואומרים לה קודם גבית הכתובה שתדע שבאם תבא לחכם להתיר לא יתיר לה בשום אופן אע"ג שלפי טענתה תהי' פטורה להחזיר ליתומים מתרין אותם בתחלת הנדר כך שלא תועיל עה שתפסה מן היתומים וממילא אם כבר גבתה איזה דבר מן היתומים תמנע עצמה מנדר ודו"ק: (יז) הרמב"ם פ"ז הלכו' עירוכין הלכה ז' כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו וגבתה כתובתה (עי' בכ"מ כלומר שבאה לגבות כתובתה) מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרי' אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזיר לו ואח"כ בהלכה י"ח כ' וז"ל וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הי' שמא יעשו קנוני' על ההקדש עי"ש והנה הכ"מ הבי' דברי הר"נ פ' אלמנה ניזונית מה שהקשה על הר"מ כו' דבמס' עירוכין כ"ג מסקינן דר' יהושע אומר א"צ מ"ט כיון דיש שאלה בהקדש א"כ אולי היה רוצה לחזור מהקדשו היה מתשל עליו וא"כ כיון דאנן קיי"ל יש שאלה בהקדש למה צריך להדיר הנאה עי"ש ועי' בשו"ת יריעות האהל סי' מ' שרוצה לתרץ דברי הר"מ דוודאי קודם גירושין לא חיישינן שרוצה לעשות קנוניא דלמה לי כל הטורח הזה לגרש אותה כיון דמצי לשאל על הקדשו רק כיון שכבר גרשה חיישינן שמא יעלה על לבו להחזירה ולכך נקט הר"מ אם כבר גרש אותה שידירנה ועי' בר"מ פי"ז מהלכ' אישות הלכה י': (יח) ולע"ד נראה לתרץ דברי הר"מ באופן אחר דהנה יל"ד בלשון הר"מ טובא א' מ"ש ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי א"כ הרי שהר"מ התחיל לנחות לסברת ר' יהושע שם מס' עירוכין דא"צ לחוש לקנוניא ולא מפרש שום טעם למה באמת לא אמרינן כן מה שמסיי' הר"מ וישאל על הקדשו לחכם ויחזיר לו מה זו לשון ויחזיר לו היה לומר ויתיר לו ג' מה שהביא אח"כ כלי זה של פלוני הי' מ"ט נקט כלי ונ"ל דהנה במס' נדרים נ"ט איתא בגמ' דתרומה מכיון שהי' ביד כהן לא מצי למתשל עלה עי"ש בפירוש הרא"ש וביו"ד סי' רנ"ח סעי' ו' הביא ג"כ דאם הקדיש איזה דבר ובא ליד הגבאי אינו יכול ושאל עליו וכתב בנו"ב מד"ת ליו"ד סי' קנ"ד הטעם משום דבאמת כל מי שרוצה לשאל על ההקדש צריך להיות לו חרטה דמעיקר' לומר אולי היה ידע בשעת נדרו אותו דבר לא היה נודר או מקדיש והנה לכאורה קשה למה יהי' מהימן שהוא כך דלמא רק עכשיו הי' מתחרט רק דהחכם מאמין לו דלמה לו לשקר משא"כ אם הי' כבר ביד כהן או הגזבר א"צ להאמין לו עי"ש שכך הי' תירץ דבריו ויש להסביר דבאמת בכל מקדיש הרי אם הוא אומר שיש לו חרטה דמעיקר' כיון דחכם עוקר מעיקרו א"כ לא התחיל ההקדש כלל וממילא אוקמא הדבר בחזקת חולין משא"כ אם הי' כבר ביד כהן או ביד הגזבר הרי נגד חזקת חולין איכא חזקה מה שהם מוחזקים ואינו נאמן לומר שיש לו חרטה דמעיקרא והנה לפי"ז בהקדש מטלטלין מה ששייך לומר שבא ליד הגזבר באמת צריך להדיר הנאה דל"ש לומר אם ירצה לעשות קנוני' ישאל על ההקדש דאם הי' ביד הגזבר לא מהני שאלה והא דקאמר ר"י סתם במתני' א"צ היינו דבימי המשנה לא היתה כתובה נגבית רק מן הקרקע עי' מס' כתובות נ"א ע"א בגמ' ובקרקע לא שייך לעולם בא ליד גזבר דקרקע בחזקת בעלי' הראשונה עומדת וא"כ מהני שאלה לעולם וא"צ לחוש לקנוניא אמנם הרמב"ם רוצה לקבוע הדין גם בזמה"ז והנה עכשיו דקיי"ל כתובה נגבית גם ממטלטלי עי' בר"מ פט"ז מהלכו' אישות הלכ' ח' והנה במטלטלי היכא שכבר באו ליד הגזבר דתו לא מהני שאלה א"כ שפיר יש חשש קנוני' וצריך להדירה וז"ש הר"מ ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזיר לו כלומר דכה"ג שבא ליד הגזבר ואם ישאל לחכם יצטרך הגזבר להחזיר לו זה אמרינן דלזה לא מהני שאלה דלמא באמת אין לו חרטה דמעיקר' והוא משקר ואומר שיש לו חרטה דמעיקר' כמ"ש הנו"ב ולהוציא מיד הגזבר שיצטרך להחזיר לו לא מהני שאלה וא"כ הרי בפירוש גלה הר"מ טעמו דלכך חיישינן לקנוניא משום דלא מהני שאלה דלענין שיצטרך הגזבר להחזיר לו לא מהני שאלה וא"כ שפיר חיישינן לקנוני' ולכך מיד בהלכה ח' כתב מיד הדין שאין נאמן לומר כלי זה של פלוני הי' כלומר שמיירי בהקדש מטלטלין ושם לא שייך שאלה בבא ליד גזבר וכן משמע דמיירי שבא ליד גזבר שהרי נקט ובאה לגבות כתובה מן הפודה מיד הקדש דמשמע שכבר בא ליד גזבר משא"כ במתני' דמס' עירוכין דשם לא שייך בא ליד גזבר דשם מיירי בקרקע דבזמן המשנה וודאי לא היה כתובה נגבית רק מן הקרקע ובקרקע ל"ש בא ליד גזבר שפיר ס"ל לר"י דלא חיישינן לקנוני' כיון שישנו בשאלה ודוק היטב ועי' במס' עירובין פ"ו משנה א' בתויו"ט שם שהאריך ולע"ד מ"ש הי' הנכון בסיד: (יט) ואיידי דאיירי בהך מילתא אעתיק כאן מה שהקשה לי לכאורה לר"י דס"ל דלא חיישינן לקנוני' משום שישנו בשאלה דלמא הוא אינו רוצה לעבור על איסור להנות מן ההקדש ודלמא באמת אין לו פתח חרטה ואינו רוצה לשקר ולכך מגרש את אשתו כיון שמגרשה עכ"פ מגיע לה כתובה א"כ אינו נהנה באיסור מן ההקדש רק שעושה ערמה ונוח לו לעשות ערמה מלעשות איסור גמור שישאל על ההקדש בלא פתח חרטה שוב ראיתי בשו"ת יריעות האהל שם שהקש' כעין זו ונ"ל דח"נ אם מגרשה ואין רוצה לגרשה כלל לא חלו הגירושין וא"כ אין כתובה מן הדין וא"כ אם אנו נחשוד אותו שיגרשנה בערמה ג"כ יהנה באיסור הקדש אמנם הך מילתא דאמינ' דכל היכא שמגרשה בלי שום שנאה לא חל הגט כלל וא"כ ממילא אין מגיע לה כתובה הואיל והי' מלתא חדת' אמינא בה טעמ' בס"ד עפ"י מה שראיתי בשו"ת מהר"ם לובלין סי' קנ"ב שהבי' שם בשם הגאון מהר"מ יפה על כל הגיטין של שכ"מ כיון שאין לו בלבו שום שנאה עליה למה יהי' חל הגט כלל עי"ש שהאריך מאוד והנה לתרץ זה י"ל כיון דמ"מ כוונתו בנתינ' זה הגט להפריד האישות ביניהם אע"ג שיותר הי' חפץ שלא להפריד מ"מ ע"י יראה אולי המות יפריד ביניהם רוצה הי' להקדים שהגט ינתק מוסרות האישות שלא תצטרך לחלוץ או לייבם שפיר חל הגט כיון שכוונתו עכ"פ לנתק האישות עי"ש שהאריך מאוד אמנם כאן שאין כוונתו מעולם לנתק שום אישות רק אדרב' שיהי' ביניהם יותר צורכה ע"י קירוב הדעת לאכול נכסי הקדש א"כ אין זה בגדר גירושין כלל ואע"ג דמה"ד הי' צריך להיות הגט מועיל כיון דאנו אין יודעים מה שבלבו ודשב"ל אינו דברים מ"מ אם כוונתו באמת רק לגבות מן ההקדש א"כ הלב יודע אם לעקל ולפי כוונתו אין הגט חל כלל וא"כ אין מגיע לה כתובה ונהנה מן ההקדש באיסור וא"כ גם לחכם יוכל לשאול בשקר ושפיר ס"ל לר"י דאין לחוש לקנוניא מ"מ לדינא בכה"ג היכא שאין הגט כלל לרחק רק לקנוני' לומר שאין מועיל הגט באמת היה צריך