תבואות השדה חלק ב קמה

(ועי' בס' דעת סופר נדרים נדפס מחדש על מס' גיטין שהביא כה"ג) עכ"פ מונח מבריית' דעל פ"א חשוד וא"כ ליכא לאוקמי' דאוסר עליו הנאת שכיבה דעכ"פ אפשר שיעבור עוד פ"א וע"כ דאוסר עליו מיני פירות וא"כ שפיר קשה ליחוש דלמא אזיל לגבי חכם. וא"כ תו אינ' מוכרחים דברי התוס' דמוכח מבריית' דלאחר שגרש א"צ לידור. דבריית' דנודר ועובד יורד ומגרש מילת' אחרית' קמל"ן דכה"ג שאינו נשבע ממש לגרש רק תולה הדבר בתנאי לא הוי אנוס לגרש וכשר הגט וגם אשמעינן דעל פ"א הו' חשוד עדיין וא"כ שפיר מצי המחבר לפסוק דאפילו אם כבר גרשה צריך לידור הנאה משאר נשים כיון דמבריית' אינו מוכח ההיפוך ודוק ואפשר דהמחבר היה לו גירס' במתני' דמס' בכורות כמה שהובא כאן בגמר' עד שידור הנאה ולא כמה דאית' שם במתני' עד שידירנה ומשמע לי' מדנקט סתם עד שידור הנאה דצריך לידור מכל הנשים הפסולות לו וא"כ שפיר פסק דאפילו אם גרשה נמי צריך לידור הנאה. מ"מ יהי' אך שיהי' מ"ש ליישב קושי' התוס' מ"ט פריך מבריית' דנודר ועובד הי' נכון מאוד בס"ד. ובעיקר הדין מה שצריך להיות עד"ר כיון דקיי"ל צריך לפרט הנדר עיי' בפירש המשניות מס' בכורות שם ועיי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמ"ב ובמג"א סי' קכ"ח ס"ק כ"ח כתב דלמא ילך אצל חכם שס"ל א"צ לפרט את הנדר. ואפש"ל כיון דבאמת עיקר הנדר הי' רק לרוחא דמילת' דהא מיירי שכבר קבל עליו לפרוש הימנה ועיי' בשו"ת ח"צ סי' ל"א ובשו"ת יריעות האהל סי' ל"ט דאי לא"ה היה חשדינ' לי' באיסור נדר ג"כ למאן דס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכל האיסורי' ומאי דפריך הגמר' דלא אזיל לגבי חכם כתב הח"צ דעכ"פ אם עושי' תקנה צריך שיהי' להועיל. ועיי' מ"ש לעיל באות ב' מ"מ כיון דהתקנה שידור היה רק לחזק הדבר ממילא אלימ' מילת' טפי שידור עד"ר אפי' למ"ד צריך לפרט ודו"ק: (יב) אמנם הא וודאי קשה מ"ש הר"מ בפירוש המשנה למס' בכורות שם דאפשר שילך אצל החכם ויאמר דבר מצוה נזדמן לי וצריך אני להתיר וכתב דאין לחוש משום דהעיקר אצלנו צריך לפרט את הנדר וא"כ משמע דלמ"ד א"צ לא הועיל כלום אפי' אם הדירו עד"ר דמ"מ ילך אל החכם ויאמר דבר מצוה נזדמן לי א"כ הדר' קושי' הגמר' לדוכת' לר"נ דס"ל א"צ לפרט את הנדר ליחוש דלמא אזיל לגבי חכם. ול"ל דמדרינ' לי' עד"ר דמ"מ ילך אל החכם ויאמר דבר מצוה נזדמן לי עי"ש במהרי"ט ח"א סי' קמ"ב שהאריך בישוב דברי ר"מ אלו ועיי' בר"מ פ"ו מהלכ' ביאת מקדש הלכה ט' ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש לעי' באות ו' דלר"נ דס"ל דהבעל נמי אין יכול להפר בעד"ר היינו משום דס"ל דעד"ר אין לו התרה מדאוריית' ולכך גם הבעל אין יכול להתיר והנה לכאור' קשה על הר"מ בפירוש המשנה דמשמע שאם היה מטעה החכם שנזדמן לו דבר מצוה היה מהני ואמאי מהני כיון דבאמת ליכ' לפניו דבר מצוה ואדרב' הוא רוצה לעבור עבירה ולדור עם אשתו הפסולה וצ"ל דהר"מ כתב לפי האמת דרק מדרבנן נדר עד"ר אין לו התרה וכשיטת הר"א שהבאתי לעיל דבדיעבד מותר וא"כ אפילו אם הטעה את החכם שנזדמן לו דבר מצוה אע"ג שאין האמת אתו מ"מ מהני ההתרה דלא גרע מדיעבד. ולכך צריך הר"מ לומר דניח' לדידן כיון דס"ל צריך לפרט ממילא לא יתיר לו החכם אמנם הגמ' אזיל אליב' דר"נ ור"נ דס"ל אפילו נשאת נמי ע"כ ס"ל דעד"ר הבעל נמי אין יכול להתיר דעכשיו דאמרינן בגמ' הניח' למ"ד נדר שהודר ברבי' אין לו הפר' קאי על ר"נ גמי כמ"ש התוס' ד"ה אמר אמימר ומהרש"א והיינו דס"ל עד"ר אין לו התרה מדאוריית' וא"כ אם יטעה את החכם ויאמר לו דבר מצוה נזדמן לי לא יועיל כלום וא"כ א"ש אפילו אי א"צ לפרט נמי תו ליכא שום חששא דלא מהני לי' בשום אופן ההיתר בנדר עד"ר כיון דר"נ לשיטתי' ע"כ ס"ל דנדר עד"ר מה"ת אין לו התרה: (יג) ולפי דברינו א"ש טפי הגירס' אמר אמימר ולא דאמר אמימר דלפי מ"ש ס"ל לר"נ עד"ר אין לו היתר מה"ת. וא"כ אפילו לדבר מצוה נמי אין לו התרה כמ"ש הפנ"י דאי לא הוי עד"ר רק מדרבנן לא גזרו לדבר מצוה. והנה מדמסיי' אמימר וה"מ לדבר הרשו' אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ע"כ דחולק על ר"נ וא"כ ל"ש לומר דאמר אמימר ולכך לפי דברי התוס' שכתבו דמ"ש בגמ' הניחא למ"ד דאיכא למימר דאדר"נ נמי קאי וא"כ ר"נ מוקי למתני' בעד"ר וכיון דס"ל דעד"ר מהני לגבי בעל נמי ע"כ דעד"ר אין לו התרה מדאוריית' וא"כ לדבר מצו' נמי אין לו התרה וא"כ לא א"ש דאמר אמימר. דהא אמימר קאמר להדי' לדבר מצוה יש לו הפרה ולכך גרסי התוס' אמר אמימר ולא דאמר ועפי"ז יש ליישב קצת הלשון מ"ש אבל לדבר מצוה יש לו הפרה הא לשון הפרה לא שייך רק בבעל וראיתי מי שדקדק בזה. ולהנ"ל א"ש דהא כתבנו דלמאן דס"ל לדבר מצוה יש לו הפרה הי' רק משום דעד"ר לא הוי רק מדרבנן וממילא הבעל נמי מצי להפר דחכמי' לא הפקיעו כח הבעל ולא כר"נ דס"ל ע"כ דעד"ר הבעל נמי אין יכול להפר. ולכך נקט אמימר הלשון יש לו הפרה לאשמעינן אגב אורח' דהבעל יכול להפר בכל גוונא בעד"ר כיון דעד"ר לא הוי רק מדרבנן. ולא כר"נ דס"ל דהבעל נמי אין יכול להפר בעד"ר ודו"ק: (יד) במ"ש לעיל דאי אמרי' דעד"ר אין לו התרה מה"ת גם הבעל אינו יכול להפר והלכך הא דאמרי' לר"ה דהבעל מצי מפר בעד"ר הי' רק משום דס"ל עד"ר דאין לו התרה הי' רק מדרבנן מצאתי כדמות ראי' לדברי מדברי מהרי"ט ח"א סי' ד' שכתב וז"ל ולהכי אפשר דלא זכתה לו תורה הפרה לבעל אלא במקום התרת חכם וכן פירש הר"נ ז"ל דגזה"כ הי' (כלומר מה שהבעל יכול להפר) והא דר' פנחס דכל הנודר' ע"ד בעלה הי' נודרת טעמא דקרא קאמר עי"ש. ואגב אורח' אציע בכאן מ"ש שם מהרי"ט להוכיח דהבעל יכול להפר בנזירו' שמשון דאל"כ אמאי קאמרינן הנשאת אין מדירי' אות' הא מצינו להדיר אות' בנזירו' שמשון וע"כ דהבעל יכול להפר גם נזירו' שמשון עי"ש ולע"ד אין ראי' משם דהא אמרינן במתני' נודרת ליתומי' כל מה שירצו ופרש"י יבחרו להם דבר קשה וא"כ מצי היתומי' לטעון אנן לא בעינן להדיר' בנזירות דאיהו מצי למיקם אנפשה בלא הנאת יין ועיין בר"מ פ"ג מהלכ' נזירות הלכה י"ג י"ד דיני נזירות שמשון. וחיי ראשי שאח"כ ראיתי במל"מ פ"ב מהלכו' נזירות הלכ' י"ז שדחה כך סברת מהרי"ט וא"כ קמו דברינו דכל שאין החכם יכול להתיר מה"ת גם הבעל אין יכול להפר וא"כ ע"כ הא דס"ל לר"ה דעד"ר הבעל מצי להפר ע"כ דס"ל דהא דעד"ר אין לו התר' הי' רק מדרבנן וא"ש כל מ"ש לעיל ודוק. והנה אי הו"א דעד"ר היינו אפילו על דעת שנים ולכאור' הכי משמע מדברי התוס' ד"ה אבל לדבר מצוה שכתבו וז"ל ועל דעת יחיד אעפ"י שפרט על דעתו יכול החכם להתיר עכ"ל דמשמע הי' ע"ד שנים מקרי ע"ד רבי' ועיי' ביש"ש מס' גיטין פ"ד סי' ל"ח שהביא רק בשם דעה אחת וז"ל יש רוצים לדקדק דנדר עד"ר היינו ע"ד שנים. וכן כתבו התוס' לקמן מ"ו ע"א ד"ה ר"נ בר יצחק עי"ש הגם שהמחבר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א נ"ב לא ס"ל כך ושם ס"ל דעד"ר לא מקרי בפחות מג' עי"ש. מ"מ אי הוי