תבואות השדה חלק ב קמב

הכתובה לא שייך אשתמוטי וכן קשה באמת בכל הנשבעין ונוטלין ועי' בתומים סי' צ"ב ס"ק ד' והתירוץ הי' כך כדאמרינן מס' ב"מ ו' ע"א פרשו אינשי מספק שבועה ולא פרשי אנשי מספק ממונא והטעם משום דשבועה חמיר טפי מ"מ לענין נדר וודאי קשה כיון דבאמת הי' מורי' התירא לנפשה וא"כ אע"ג דאנו אומרין לה שאסורה ליקח משל יתומים א"נ כמו שהי' חשודה על איסור גזל שגוזלת מן היתומים ה"נ תהי' חשודה על האיסור נדר ובפרט לפי דעתה שהי' מורה לעצמה היתר לא תהיה באיסור נדר וצ"ל דמ"מ יראה טפי מאיסור נדר דתעבור בכל פעם משא"כ איסור גזל אין עליה רק עכשיו בשעת גבית הכתובה וא"כ ממילא דאם לא תעבור רק פ"א כיון דיש לה קצת צד היתר נמי במה שהיתה מטרחת קמי' היתומים בוודאי לא תחוש כלל ולכך פשיטא דדי לנו אם סומכין עליה בנדר שנאסרת כל ימיה ולכך נקט במתני' שתהי' נודרת ליתומים כל מה שירצו דמשמע דע"כ לא מיירי שתאכל מיד דא"כ לא נ"מ מידי במה שירצו היתומים וכן כתב הפנ"י וע"כ דמשום שתעבור פ"א באיסור נדר וודאי חשודה ובפרט כפי מ"ש כיון דהי' לפי דעתה מורה היתר לעצמה בוודאי לא אכפת לה על פ"א ודוק: (ב) והנה אע"ג דהתוס' ד"ה וליחוש כתבי דבלא ר"ה הוי מצי לתרץ דמדירין אותה מככר זה ותאכל בפנינו משמע דס"ל דבלא ר"ה היינו חוששין אפי' לאיסור שעה היינו רק לדחיי' בעלמא אבל לפי האמת לא סגי' בזה והגם דלכאורה קשה ע"ד התוס' בלא"ה מאי מהני לגבי חכם במה שתאכל הככר בפנינו כיון דקיי"ל לענין חכם כאמימר במס' שבועו' כ"ח ע"א אפי' אכלה כולה נשאל עליה ובשלמא לגבי הבעל הקשו התוס' שפיר דבעל אינו עיקר האיסור מעיקרו כיון דקיי"ל בעל מיגז גייז עי' מס' נזיר כ"א משא"כ החכם עוקר הנדר לגמרי וא"כ מאי מהני מה שתאכל הככר מיד מ"מ אח"כ תלך אל החכם להתירה ועי' שם ברא"ש במס' שבועו' שכתב להדיא דאפי' לא התרו בו למלקו' מ"מ כיון דאיכא עליו עונש מלקו' יוכל למתשל עלה והנה לכאורה י"ל דתוס' לא ס"ל בזה כהרא"ש שם וס"ל דכל דליכא מלקו' תו ליתא בשאלה והנה הלום ראיתי אחרי ראי בשו"ת תתס"ו חלק ששי סי' י"ב שהביא כן בשם שו"ת שער אפרים שהתוס' לא ס"ל בזה כהרא"ש אלא ס"ל דאכלו כלו אין נשאלין עליה. אמנם אי משום הא לא ארי' די"ל דלדינא התוס' נמי מודי דהלכה כאמימר אפי' אכלו כלו נשאלין עליה והא דכתבי התוס' דהו"מ לתרץ במתני' דתאכל הככר מיד היינו משום דהי' וודאי פשיטא דהחכמים לא יעשו תקנה על אבני תהו כלומר שידירו אותה ומיד תלך אל החכם להתיר לעצמה כל כמה דלא הוי ידעינן בס"ד דצריך לפרט את הנדר או אי ס"ל לר"ה נמי דעל דעת רבים אין לו התרה ע"י חכם לתירוץ הראשון שבתוס' ד"ה נשאת שמחלקו בין חכם לבעל לענין עד"ר וא"כ כל כמה דלא ידעינן מזה פשיטא וודאי דליכא תקנה באופן אחר רק שתאכל הככר מיד ואז היה מוכח ע"כ דס"ל למתני' אכלו כלו אין נשאלין דע"כ מוכרחין לאשכוחי גוונא שלא יהיה היתר לנדר דאל"כ מחזי כל תקנ"ח כחוכא ח"ו ולכך כתבו התוס' שפיר דאי לאו דר"ה הוי אמרינן ע"כ דמיירי שתאכל הככר מיד ואז הו"א באמת דלאיסור שעה נמי אינו חשודה משא"כ למסקנא דקיי"ל דצריך לפרט את הנדר או דעד"ר אין לו התרה גם התוס' ס"ל כאמימר דאכלו כלו נשאלין עליה ולאיסור שעה חשודה לעבור כמ"ש לעיל דאיסור שעה לא מהני כלל כיון שאנו חושדין אותה על איסור גזל ג"כ ודו"ק: (ג) והנה בפד"ר נחלקו התוס' והראשונים דתוס' סבירא ליה דאפילו אי ר"ה ס"ל עד"ר אין לו התרה מ"מ הבעל יכול להפר אפי' בעד"ר כך כתבו בתירוץ הראשון וכן כתב הרשב"א דכיון דהבעל יכול להתיר אפי' בלא פתח לכך לא מהני מידי עד"ר לגבי הבעל אמנם הריטב"א כתב דר"ה ס"ל אפי' עד"ר נמי יש לו התרה אבל מאן דס"ל עד"ר אין לו התרה גם הבעל אינו יכול להתיר. והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת הריטב"א דר"ה לא ס"ל הא דעד"ר כלל דאי הוי ס"ל דעד"ר אין לו התרה א"כ כי פריך הגמ' וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואמאי לא משני דמדרינן לה עד"ר וע"כ דר"ה ס"ל עד"ר נמי יש לו התרה אפי' ע"י חכם. והנה התוס' הרגישו בזה באמת וכתבו דה"ה דהו"מ לשנויי הכי דמדרינן לה עד"ר אלא דבלא"ה משני שפיר מ"מ בדעת הריטב"א שפיר י"ל כמ"ש דהוכיח מדלא משני אליבא דר"ה דמדרינן לה עד"ר לענין חכם וע"כ כמו דהבעל יכול להתיר ע"כ אפי' עד"ר דאלא"ה לא הוי אמר נשאת אין מדירין אותה ה"ה חכם נמי יכול להתיר אפי' עד"ר ולא כסבר' התוס' לחלק לענין עד"ר בין חכם לבעל אמנם למאן דס"ל כרבים נמי אין לו התרה מודי התוס' נמי דה"ה הבעל אין יכול להתיר וכן כתבו המה רש"א והמהר"ש עי"ש ואע"ג דא"כ יהי' ברבים חמור ממד"ר דברבים למ"ד אין לו התרה ה"ה בבעל נמי ועד"ר בבעל יש לו התרה התוס' לא חשו לזה דה"נ כתבו התוס' לענין דבר מצוה דברבים אין לו התרה ועד"ר יש לו התרה כמ"ש להדיא בסוף הדבור ד"ה אבל נשאת דלמ"ד ברבים אין לו התרה אפי' לדבר מצוה נמי והיינו משום דיש סברא לחלק דבשלמא בעד"ר לדבר מצוה יש לו התרה דלדבר מצוה מסתמא הרבים נמי מסכימים משא"כ כרבים למאן דס"ל אין לו התרה הי' משום דברבים אלים טפי הנדר לא מהני אפי' לדבר מצוה ובזה ג"כ חולק הריטב"א וס"ל דבעד"ר לא מהני להתיר אפי' אם אותם הרבים מסכימי' אמנם התוס' ס"ל להדיא דאם דעתם של אותם רבים מסכימי' להתיר מהני בעד"ר וכן מצינו כה"ג לחלק בענין בין נדר עד"ר ובין נדר על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו דהנה בעד"ר קיי"ל אפי' בדיעבד אין לו התרה עי' בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א זולת הרמ"א שהביא שם בשם הר' אביגדור דבדיעבד מותר ועי"ש בש"ך ס"ק ס"ט מה שהשיג עליו ועי' שעה"מ פ"ו מהלכו' שבועו' ובנודר בפני חבירו קיי"ל בדיעבד מותר אפי' שלא בפניו עי"ש סעי' כ"ו וכן כתבו התוס' כאן ד"ה דבדיעבד מותר הרי דעד"ר חמיר מבפני חבירו ולענין מצוה הוי איפכא דבעד"ר מהני היתר לדבר מצוה ובפני חבירו אין להתיר אפי' לדבר מצוה שהרי התוס' הביאו ראי' ממשה וצדקי' והתם גבי משה וודאי היה דבר מצוה שכלך בשליחו' הקב"ה למצרים א"ו צריך לומר דעד"ר ל"ש כלל לדבר מצוה דהרבים וודאי מסכימי' משא"כ בנודר בפני חבירו אם הי' לתועלת חבירו לא מהני אפי' לדבר מצוה דמה איכפת לי' שחבירו יעשה מצוה והוא יפסיד מה שנדר לו לתועלתו רק הכא גבי יתומים כתב הרשב"א בסוגי' והר"נ במס' נדרים ס"ה ע"א דאין שום תועלת להיתומים אפי' אם תעמוד באיסור' כיון דאפי' אם תחזיר להם המעות נמי הוי באיסור שהרי הי' נדרה אם לא נהניתי עד עתה מכתובתה אמנם ראיתי להמהרי"ט בשו"ת ח"א סי' א' שכתב דהכא גבי יתומים שפיר איכא להם תועלת בנדרה שאם תרצה להתיר את נדרה תרצה היתומים כחצי כסף אמנם י"ל דהרשב"א והר"נ לא ס"ל הך סברא דמסתמא לא תרצה לפחות היתומים שיתירו לה דאז תהי' נתפס בשקרה ועביד אינש לאחזוקי שקרא מ"מ הא שפיר איכא למימר דאע"ג דלענין כמה דברים חמיר ע"ד רבים מ"מ