תבואות השדה חלק ב קלט

על הפירות שיהי' מוכר והולך וזה רבות בשני' אשר אמרתי דבאמת הא דלא מקטל' בלא זמן הי' כמ"ש התוס' משום דהרי גרושה לפנינו וא"כ ע"כ נוכל לומר הרי גרושה לפנינו ה"ד אי עכ"פ בדיעבד לא תצא משא"כ אי אפי' בדיעבד תצא א"כ ל"ש גרושה לפנינו ושפיר מקטל' כשתוציא גט בלא זמן ואפשר שזהו כוונת רש"י ד"ה גזיי' וז"ל ואמרי' דגט שאין בו זמן אם ניסת הוולד' כשר וכשמוציאתו הר"ז בחזקת מגורש' ולא מקטלא עכ"ל כלומר הא אילו הי' אמרי' דהוולד פסול וא"כ אם ניסת אפי' בדיעבד תצא ממילא לא הוי בחזקת גרושה לפנינו ותהי' חייב' מיתה ושפיר הועילו חכמים בתקנתם והטלה לו התרצ' דאהני דלכתחלה לא תנשא ויהי' העדים פסולים ולא חתמי לי' אמנם אי הו"א אם ניסת תצא פשיט' שחייבת מיתה בגט בלא זמן דהדבר ברור שמסתמא זנתה דאלא"ה למה קבלה גט שאינו מועיל לה אפילו בדיעבד ודוק אמנם מ"ש רש"י בד"ה מה הועילו משום בת אחותו ומשום פירות קשה לי דבאמת הרי כתב הרשב"א דלא מצינו שחששו רק להפסד לקוחו' ולא להפסד בע"ד עצמו ולמה חשו כאן משום פרי להפסד האשה רק משום שמתגרשת בע"כ עשו חכמים תקנה שלא תהי' נפסדת בע"כ וא"כ פשיט' מכיון שתקנו חכמים זמן בגט אם ירצה ליתן לה גט בלא זמן תוכל לעכב מלקבלו ואם לא תחוש לעצמה גם חכמים א"צ לחוש וא"כ שפיר הועילו חכמים בתקנת זמן דלא תצטרך לקבל בע"כ גט בלא זמן וממילא לא תהי' נפסדת בע"כ וצ"ע: (כד) ונ"ל ליישב דכוונת רש"י במ"ש משום ב"א ומשום פירות הי' דבאמת גם המקשן הי' יכול לידע דכיון שכבר תקנו זמן ממילא אי תוציא גט בלא זמן אי לא מייתי ראי' קטלינ' לה כדמשמע מדעת הטור וכבר הבאתי לעיל בריש הסוגי' דמקטלא בלא זמן אמנם הי' ס"ל להמקשן דוודאי אי תועלת הזמן לא הי' רק משום חפוי א"כ בלא זמן מקטלא אמנם כיון דיוכל להיות שמה שלא כתב זמן בגט הי' כדי שיוכל למכור בפירות ובפרט לפימ"ש לעיל דגם רש"י מודה אפי' לר"י דלאחר שתקנו זמן אמרי' מסתמא ביום שנכתב נמסר וא"כ אי לא כ' זמן לא נוכל לחייבה מיתה דמנ"ל דמשום לחפות עליה לא כתב זמן דלמא היה כוונתו לטובתו להפסיד' פירות עד שעת נתינה דלפעמים לא תוכל לילך מיד לב"ד כמ"ש הרשב"א וא"כ איך נוכל לחייבה מיתה מספק וז"ש רש"י משום ב"א ומשום פירות כלומר כיון שע"י שאין בו זמן מרויח הי' הפירות א"כ לא נוכל למקטל' וקשה מה הועילו חכמים בתקנתם דבכל פעם יוכל לחפות כשלא כתב בו זמן דבאמת משום פירות לא הי' קשה כ"כ דעכ"פ תקנו לכתחלה ומשני הגמ' דאהני דלכתחילה לא תנשא וממילא לא חתמי לי' העדים ופריך אח"כ גזיי' לזמן ופרש"י חתכו כדי לחפות או למכור בפירו' כלומר כיון שע"י חתיכת הזמן יהי' מרויח בפירות וא"כ לא נוכל לחייבה מיתה ולא הי' קשה לגמר' אם הי' תחתוך הזמן דבאמת לא א"ש מ"ש לרמאי לא חיישינן דהי' בוודאי יעשה כל תחבולו' שבעולם שתפטור ממיתה כמ"ש הריטב"א והפנ"י רק דזה שפיר ידעינן דאם הי' תחתיך הזמן כיון שהזמן הי' לטובתה לענין פירות וא"כ ממילא אם חתכתו יהי' אנן סהדי דבוודאי כוונתה לחפות ומקטלא רק אם הוא חתך הזמן דאז אפשר שכוונתו הי' להרויח הפירו' וא"כ לא נוכל למקטלא ומתורץ קושי' התוס' ד"ה גזיי' דבאמת אם הי' תחתוך הזמן חייבת מיתה רק דקושי' הגמר' הי' אם הוא יחתוך הזמן וע"ז משני שפיר לרמאי לא חיישינן וא"ש נמי שיט' הר"מ דבחתך הזמן כשר דלחוש שמא הבעל יחתוך הוי מילתא דל"ש ואם הי' תחתוך באמת כשיראו ע"מ שהי' הזמן בגט בשעת נתינתו לידה ואח"כ כשתרצה לחפות יראו שאין בו זמן ממילא תהי' חייבת מיתה ולכך כשר הגט ודו"ק: (כה) בגמ' כתוב בו שבוע שנה כו' אהני לשבוע דקמי' מה שיל"ד בזה דלמה תקנו חכמים כן שיהי' כשר ויוכל לחפות עלי' כל משך שבוע או שנה ונ"ל דבאמת לא נוכל לחייבה מיתה בכתוב בו שבוע שנה דאפשר שעשה כן משום פירות וכ"ת אם היה כוונתו משום פירו' היה לה ליתן גט מאוחר דגט מאוחר באמת פסול לשיט' הר"מ וא"כ כיון דמה"ד אינו חייבת מיתה לכך כשר בשבוע שנה וכ"ת הי' לנו להכשיר גט מאוחר וא"כ ממילא לא נוכל לומר בשבוע שנה דהי' כוונתו שיהי' לו פירו' עד סוף השבוע כיון שיכול לכתוב מאוחר ולפסול בשבוע שנה משום חפוי רק דזהו אינו דבשבוע שנה אהני עכ"פ לקמי' משא"כ במאוחר יוכל לחפות עלי' כל שעה לכך מוטב להכשיר בו שבוע שנה כיון דאהני עכ"פ לקמי' ומהגם שבשבוע שנה עכ"פ אין נכתב שקר בגט משא"כ במאוחר ועי' בתוס' ד"ה כתבי' ואנחי' ובס' א"מ סי' קכ"ד ס"ק ד' ודוק: (כו) בגמ' כתבי' ואותבי' בכסתי' דאי מפייס' תפייס מאי ופי' התוס' בדברי רש"י בין לענין פירו' בין לענין זנות. הנה כבר כתבנו לעיל באות ח"י דכל דליכא למימר דבשעת כתיבה הי' כוונתו לחפות לא חיישינן משום ב"א. והנה בכתבי' ואותבי' בכסתי' ע"כ לא הי' כוונתו לחפות שתוכל לזנות אח"כ רק היכא דאיכ' למיחש נמי משום הערמת פירי וממילא יחפה עליה חיישינן בכה"ג נמי אע"ג דבשעת כתיב' לא הי' כוונתו לחפות ולכך פרש"י בין לענין זנות ובין לענין פירו' ומשני לא מקדים אינש פרענות' לנפשי' והנה בס' שט' מקובצ' מס' ב"מ י"ט ע"א כתב דסברא דלא מקדים אינש לא מהני רק לענין חפוי ולא לענין פירות וצ"ל הכא דלענין פירות סמכינן אסבר' התוס' דלעיל ד"ה עד שעת נתינ' דע"מ מפקי לקלא שלא נמסר ביום הכתיבה ויאמרו לה אייתי ראי' וממילא לא יוכל להערי' על הפירו' ונסתלק החשש דחפוי דכיון דליכא הערמה משום פירות ליכא חשש דחפוי דהא מסתמא לא הי' כוונתו בשעת הכתיבה להערי' שתוכל לזנות אח"כ. והנה ראיתי להגאון בביאור מהר"ש דלר"ל אינו מוכח דס"ל לא מקדים אינש עפ"י דברי התוס' ד"ה ואנחי' שכ' בסוף דבריהם דהך פרכא דכתבי' ואותבי' ל"ש רק לר"י ולא לר"ל ובפרט לפימ"ש דמ"ש רש"י משום פירו' היינו נמי לר"י שירצה להערי' שתטרוף פירו' משעת כתיבה הגט כמ"ש דגם רש"י מוד' דלאחר תקנ' זמן אמרי' משעה שנכתב נמסר אבל לר"ל ל"ק כלל מהך דכתבי' ואותבי' דבדין קטרפ' משעת כתיבה יתבאר בזה במה שקבע הגמרא אח"כ פלוגתא מאימתי מונין לגט בג' חדשי הבחנה אי משעת כתיבה או משעת חתימה ולכאורה היה לו לקבוע הך דינא בדיני הבחנה במס' יבמות פ' החולק. אמנם לפימ"ש דמאן דס"ל משום ב"א ס"ל ע"כ דלא מקדים אינש הי' סברא מעלי' ומאן דס"ל משום פירות לא ס"ל הך סברא דבאמת יל"ד דהגמ' קבע הלכתא כשמואל דמונין משעת כתיבה ולא כרב דמשעת נתינה ובאמת למה עקרינ' תחומי הש"ס דהלכתא כרב באיסורא אמנם י"ל דהך פלוגתא אי מונין משעת כתיבה או נתינה תליא בהא דבאמת עיקר חשש' דרב משום שמא נתיחד עמה ולשמואל לא חיישינן אפי' בעיר אחת עי' בתוס' ד"ה המשליש ואע"ג דתני' בבריית' ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה היינו רק שאין הגט מפסל מהך טעמא אבל עיקר הטעמא שצריכה להמתין ג"ח משעת נתינה הי' מחשש יחוד והנה אי אמרי' סברא דלא מקדים אינש