תבואות השדה חלק ב קל

שכ' אם יצא אמתלא לאחר מיכן בעינן שיהי' נראה לב"ד שהי' כן נמי הכי מיפרשא דכיון שלא יצא האמתל' מיד בעינן שיהי' עכ"פ מקום אמתלא עי"ש בבה"מ ולעי' אות י"ב כתבנו דכוונת הר"מ הי' דהאמתלא צריך שלא יהא קול הברה בעלמא כמו בעיקר הקול שצריך שיתחזק בב"ד כמו כן אין האמתל' מבטלת הקול אם לא אתחזק ולכך כל שהקול אתחזק בעינן נמי שהאמתלא יתחזק בב"ד ודו"ק (יד) בתוס' ד"ה לא חיישי' מעשה בא לפני ר"ת באש' שיצא עליה קול אחר נשואיה שנתקדש' לאחר מקודם והיה אותו האיש שיצא עליו קול בחופתה ואר"ת שא"צ גט מן הראשון ומותר לשני חדא דקלא דבתר נשואין לא חיישי' ועוד דכיון שנתקדש' לזה בפניו שרי חזקת אין אש' מעיז' פניה בפני בעלה. ויל"ד למ"ל שני טעמים והפנ"י כתב דאצטריך מטעם אין אשה מעיזה פניה כדי שתהי' מותר' לאחר אם ימות אותו שנשאת לו או יגרש' דאז יהי' קלא קודם נשואים אמנם הניח בצ"ע דבלא"ה תהי' מותר' כיון שכבר החזקנו שהקול הראשון הי' שקר. ונ"ל דמשו"ה אצטריך לשני טעמים דלכאורה קשה אמאי לא חיישינן לקלא דבתר נשואי' דבשלמא אי אמרי' דעיקר חשש דקלא הי' משום חשד ולעז ולא מדינא וא"כ א"ש לבתר נשואין שתהי' אסור' לשני לא חיישי' כמ"ש רש"י בד"ה דבתר נשואי' אמנם אי אמרי' דקלא הי' מדינא דהוי ריעות' נגד החזק' אמאי לא חיישי' אפי' לבתר נשואין. אמנם י"ל דכיון דאם קבלה קידושין בפני בעלה מותר' לשני מטעם חזקה דאין אשה מעיזה כדעת הרמב"ם פט"ז מהלכות אישות ולא כדעת הראב"ד שם ועיין בש"ע א"ע סי' י"ז סעי' ב' שהבי' בזה שני דעות וא"כ כיון שקבלה קידושין אפי' שלא בפני בעלה הוי מדינא עכ"פ ספק קידושין כר' הונא וכן באמת דעת הר"מ פ"ד מה"א הלכה י"ג עי"ש בהה"מ וא"כ הכא אפי' אי הי' ברור שנתקדש' לראשון ונתקדש' לאחר הוי נמי ספק מקודש' ולכך שפי' כה"ג בקלא בעלמא לא הוי אפי' ריעותא דדמי קצת לס"ס ספק אם נתקדש' כלל והקול אינו אמת ואת"ל נתקדש' כיון שכבר עשתה מעשה לקבל קידושין או נכנס לחופה דלמא נתגרש' ולכך הבי' הר"ת הך דינא שהי' נתינת טעם אמאי לא חיישי' לקלא דבתר נשואין: (טו) אמנם יש לעיין עוד אי לא קיי"ל כהך דר"ה בא"א שפשט' ידה וקבלה קידושין מאחר דלא הוי אפי' ספק מקודשת כיון שלא הי' בפני הבעל. דבפני הבעל נמי לא הוי רק ספק כדעת הראב"ד פ"ד מה"א אמאי לא חיישי' לקלא דבתר נשואין לפימ"ש לעי' דבקול איתרע החזק' דמעיקר'. וי"ל דבתר נשואין או בתר אירוסין הוי כמו שני חזקות חזקת פנוי' וחזקת נשואין או אירוסין לזה ולא מהני הקול נגד ב' חזקות. אמנם זהו תלי' אי אמרינן דשני חזקות בענין אחד נחשב לשנים כמו הכא דעיקר החזקה הי' חזקת פנוי' ואם חזקת פנויה אין כאן ממילא ליכ' נמי חזקת נשואין לזה דהא לא תפסי בה והי' כעי' מ"ש הריב"ש דעם חזקת חיים של הבעל איכא נמי חזקת אשת איש ואם נחשב התם לשני חזקות חזקת חיים וחזקת אשת איש ה"נ הוי כמו שני חזקות חזקת פנוי' וחזקת נשואי' או אירוסי' לזה ואין כח בקול לאורעי שני חזקות ובעיקר סברא הנ"ל דלענין כזה נחשב לשני חזקות ע' בנו"ב מד"ק וא"ע סי' ח"ג ד"ה ואומר אני ובחידושינו בשער החזקות ובסוגי' דסימנים הארכנו בזה בס"ד ודו"ק היטב: (טז) בגמ' שלחו לי' מבי' רב לשמואל וכו' יצא עלי' קול ובא אחר וקדשה קידושי תורה מהו שלח להו תצא נראה דהם היו מסופקי' בהא דקתני מתני' מקודש' אי הטעם דחשש קלא הי' רק משום רינון בעלמ' ומדרבנן וא"כ הי' ס"ל דאע"ג דחשו רבנן לקלא מ"מ אם עשתה מעשה ונשאת לאחר לא תצא או אם חשש קלא הי' מדאורי' כמ"ש לעיל בשיטת הר"מ דקלא מרעא לי' לחזק' וא"כ פשיט' להו דאם נשאת תצא ושלח להוחצא והעמידו הדבר על בריו. והנה לפי האמת אמרי' תצא אפי' אי קלא לא הוי רק מדרבנן מ"מ תצא כיון שיצא הקול קודם נשואי' ונשאת באיסור והנה בגמ' פריך אילימ' דאי מגלא מילת' דקידושי דקמא לאו קידושי מעלי' נינהו מבטלין קלא והא נהרדע' אתרא דשמואל ולא מבטלין קלא. וראיתי בס' אבני מלואים לא"ע סי' מ"ו ס"ק ד' שהקשה מכאן לדעת הריב"ש סי' ק"ע שכ' דאי נתברר אח"כ בבירור שהקול הי' שקר לכ"ע מבטלין קלא א"כ מאי פריך דלמא שלח להו והעמידו הדבר על בריו אי יתברר בבירור שהקול שקר גמור הו'. ונ"ל דהנה התוס' ד"ה ובנהרדע' הקשו הא בי' רב תלמודים דרב נינהו ובתור' מבטלין קלא ותירצו דמ"מ לא הי' מורה להם דלא כנפשי'. ונ"ל דכמו דפשיט' להגמ' דשמואל לא ישלח להם הוראה דלא כסברתו ה"נ לא ישלח לתלמידיו דרב שיורו במה שלא שאלו ממנו דלא כקבלתם מרבם. והנה אם הי' כוונתו העמידו הדבר על בריו לומר שיתבררו שהקול שקר גמור א"כ ממילא אם לא יתבררו רק שיהי' כמו אמתלא וספק ג"כ תצא למה ישלח להם להורות נגד מה שהי' להם בקבלה מרבם דמבטלין קלא אפי' אם לא נודע בבירור. ואם הי' כוונת שמואל דאי מגלא מילת' דקידושי קמא לאו קידושי מעלי' נינהו כלומר אפי' אם לא יתבררו רק שנודע שלא הי' קידושי מעלי' ג"כ לא תצא א"כ הוי דלא כשמואל וא"כ פריך הגמ' ממנ"פ אי הי' כוונתו במ"ש והעמידו הדבר על בריו שבעינ' שיתברר בבירור שהקול הי' שקר למה לשלוח להם שיעשו נגד קבלת' מרבם כמ"ש ואם כוונתו הי' אפי' אי לא יתבררו רק שיהי' נודע אח"כ שאין כאן קידושי' גמורי' שיש לתלות שהי' שקר ג"כ יבטלו הקול א"כ קשה למה להורות להם דלא כסברתו ולא הי' להם להורות רק במה שהיו מסופקי' אם נתקדשה אי תצא מחמת הקול או דמחמת הקול אע"ג דחיישינן לקלא לא תצא. ולכך הוצרך לתרץ דשלח דאי מגלי' מילת' דקידושי קמא מעלי' נינהו א"כ גט משני ודלא כר"ה ודו"ק: (יז) אמנם דעת רש"י וודאי נראה דאפי' אם נתברר שהי' שקר לא מבטלין קלא וזהו כוונת רש"י בד"ה ובנהרדעא וכ' רש"י כדאמרי' לעיל דהנה לרש"י הי' קשה דלמא שלח להו והעמידו הדבר על בריו אי יתברר בבירור שהי' שקר ולכך כ' רש"י כדאמרי' לעיל בד"ה מבטלין קלא דדעת רש"י אפי' אי יבאו הני עדים ויאמרו להד"מ ג"כ לא מבטלי' קלא למאן דס"ל לא מבטלי' והנה הרא"ש מביא בשם ר"ח דהא דבסור' מבטלי' קלא ובנהר דעא לא פליגו לדינ' רק בסורא מוציאין קול אפי' בדבר קל ולכך מבטלין ובנהרדע' אין מוציאין קול כ"כ במהרה ולכך לא מבטלין והקשה בס' קרבן נתנאל א"כ מאי פריך והא' נהרדע' אתרי' דשמואל הא בסור' גם לשמואל מבטלין קול ולכאורה י"ל לפי' ר"ח דס"ל דבקול כל דהוא בעלמא הוי ס"ל אם נתקדש' לאחר לא תצא והם לא היו שולחים כלל לשאול דאם לא היה רק קלא בעלמא לא היו מסופקי' וכבר היו הם מבטלים בעצמם וע"כ דהא קול גמור ופריך הגמ' שפיר דהא פשיט' דבסור' נמי משכחת שיהי' קול גמור וס"ל לר"ח דבקלא בעלמא כבר הי' נתבטל הקול וממילא כיון דשלחו לי' לשמואל ע"כ שהי' קול גמור ולכך פריך שפיר, ואע"ג דלא הי' לומר והא נהרדע' אתרי' דשמואל דבקול גמור גם בסור' לא מבטלי' לפיר' ר"ח רק מ"מ לא הי' יכול הגמ' להקשות דלמא ס"ל לשמואל דאפי' בקול גמור מבטלים