תבואות השדה חלק ב קכז

אשת איש מהני ע"י קלא לבטל מה שהיה עד עתה רק בספק שיטת הראב"ד כיון דעכ"פ היתה אסור' מחמת ספק הו"ל כאילו היתה בחזקת איסור לפנינו אע"ג שרק מחמת ספק היתה אסורא ולכך לא מהני הקול של הגירושין שיצא אח"כ לבטל מה שהיתה כבר מוחזק' בספק איסור אשת איש כן הי' נ"ל לכאורה אמנם הו' דחוק קצת דמנא תיתי לומר כן שלא יהי' אלים קול של גירושין כקול הקידושין כיון שהקול של הקידושי' נמי רק בספק היה ובאמת כ' כן הר"מ הקול אוסר' והקול התיר' ולמה לא תשאר' כמו קודם הקול. ובאמת מלישנ' דגמ' דקאמר מ"ט קול ושוברו עמו משמע טפי כשיטת הראב"ד דקושי' הגמ' הי' מ"ט מגורש' כיון שכבר הוחזק' מקודש' ומשני קול ושוברו עמו ולא הוחזק' לעולם בחזקת וצריך טעמ' דלכאורה מסתבר טפי סברת הר"מ דלא אלים קול הקידושין מקול דגירושין ואע"ג דתחלה אתחזק קול של קידושין מ"מ הרי לא אתחזק רק מספיקא ול"ד למ"ש הר"מ גופי' פט"ו מהל' סנהדרין דכל שנתחזק האיסור עפ"י ע"א מהני אפי' למלקות אח"כ דהתם שאני כיון שהאמינ' תורה ע"א באיסורי' הרי נתחזק בוודאי איסור משא"כ הכא מעיקר' ע"י קול של הקידושין לא היתה רק מספק אשת איש: (ה) וליישב כל זה נ"ל דהנה סברת הריטב"א וודאי נכונה דכל שלא יצא קול הגירושין מיד איכא לעז דאיכא מאן דשמע בהא ולא שמע בהא. אמנם נראה דבעיקר הדין דמתני' דחיישינן לקלא י"ל שני טעמים האחד כמ"ש הר"נ דחכמים חשו לקלא שלא יוציאו לעז על המשפחות וכן כ' הרמב"ן וי"ל עוד טעם אחד דקלא משוי' לי' לספק בהחזק' דמעיקרא וכן נראה דעת הר"מ דלאו משום רינון ולעז קאתי עלי' שהרי כתב שהרי הי' מקודשת בספק משמע דקול מהני לשוי' ספק בעיקר החזק' ונ"ל דתלי' בהא דהנה כבר הבאתי בכמה מקומות מ"ש בס' דברי אמת דמאן דס"ל ס"ד מהת"ל ס"ל דילפינן מס"ט ברה"ר דטהור ולא אמרי' דהתם שאני משום דאיכא חזקת טהרה דחזקת טהרה איתר' לי' וס"ל חזקת דאיתר' ל"ש חזקה ומאן דס"ל ס"ד מה"ת לחומר' ס"ל דלא ילפינן מס"ט ברה"ר דהתם משום דאיכא חזקת טהרה וחזקה דאיתר' שמה חזקה. והנה הא וודאי פשיטת מלתא דקול משויא ריעות' עכ"פ וא"כ לדעת הר"מ דס"ל ס"ד מה"ת וחזקת דאיתר' ל"ש חזקה א"כ נסתלקה החזקה והו"ל ספק אמנם אי ס"ל חזקת דאיתר' שמה חזקה א"כ אי אפשר לומר דע"י הקול אע"ג שהי' ריעות' בעיקר החזקה שיסתלק החזקה וע"כ צ"ל דהטעם דחשו לקלא הי' משום רינון ולעז כנ"ל ודו"ק: (ו) ובהכי אנהריני לעינין לעיל פ"א ע"א דאית' בגמ' מאי והדבר צריך בדיק' וכו' ובנהרדעא לא מבטלין קלא וכתב שם רש"י וז"ל לא היו נוהגים דייני העיר לשתקם מפני החשד שלא יוציאו קול שמחזיקי' ידי עוברי עבירה דהכי אמרי' בהמגרש בסור' לא מבטלי קלא ע"ש ואי מה בעי רש"י במה דקאמר. דהכי אמרי' בהמגרש וכו' ולפמ"ש א"ש דהנה הריטב"א כתב דמשום לעז אין מבטלין קול אפי' אם נתברר בבירור שהקול הי' שקר. והנה לכאורה משמע שם הכי דפריך על שמואל מאי קאמר והדבר צריך בדיק' והא לא מבטלינן קלא ומאי פריך דלמא משו"ה קאמר והדבר צריך בדיק' אולי יתברר בבירור שהקול שקר וע"כ דאפי' בבירור נמי לא מבטלין קלא וכן משמע שם בתוס' ד"ה ובנהרדעא ובזה מדוייק לישנ' דשמואל דקאמר תצא והדבר צריך בדיק' ולכאורה קשה כיון דלא תצא עד אחר בדיק' כמ"ש רש"י שם ד"ה תצא הו"ל לומר הדבר צריך בדיק' ותצא והי' דקדוק עצום לכאורה. אמנם להנ"ל א"ש דאי הוי נקט הדבר צריך בדיק' ותצא היינו יכולי' לפרש דצריך לבדוק אם הקול אמת ואח"כ תצא אמנם אם יתברר שיש עם הקול אמתלא אע"ג שלא נודע בבירור שהי' שקר לא תצא לכך נקט תצא כלומר קודם כל מוחלט הדין דתצא רק הדבר צריך בדיק' כלומר אם יתברר בבירור שהקול הי' שקר אז לא תצא וע"ז פריך בגמ' והא לשמואל לא מבטלין קלא כלומר אפי' בבירור גמור ג"כ לא תצא. והנה הא וודאי אי ס"ל דעיקר החשש בקול הי' משום דקול משוי' לי' לספק א"כ וודאי מסתבר דכל שהקול שקר גמור מבטלי' לי' ואמאי לא נבטל אותו כיון שנודע בבירור שהי' שקר. אמנם אי ס"ל דכל החשש דקול הי' משום רינון ולעז שפי' ס"ל דלא מבטלי' אפי' בבירור גמור. והנה לאשר משקלא וטרי' דשמעתי' דהתם משמע אפי' בבירור גמור לא מבטלי' קלא כמ"ש ולכך כתב רש"י דהטעם משום חשד כלומר משום רינון ולעז ומרי' רש"י ראי' דהכי אמרי' בהמגרש בסורא מבטלי קלא וס"ל לרש"י דבהא פליגי דסור' הי' אתרי' דרב ורב ס"ל במס' כריתות י"ז ע"ב גבי אשם תלוי דאינו חייב רק בחתיכ' מב' חתיכות וא"כ ס"ל ס"ד מה"ת לקולא ולא מחייב בחתיכ' א' וא"כ ת"ל ס"ד מה"ת לקולא כמ"ש הפר"ח בקונטר' הספיקות והמהרי"ט ע"ש וממילא ס"ל חזק' דאיתר' ל"ש חזקה כמ"ש לעיל באות ה' וא"כ עיקר הטעם דחיישינן לקלא הי' מדינ' דקול הוי ריעות' ונסתלק' החזקה ונשאר בספק וא"כ ממילא כל שנתברר שהקול שקר מבטלין לי' לקלא. אמנם שמואל ס"ל ס"ד מה"ת לחומר' עי' בס' מלא הרועים בדיני ווסתות וא"כ ס"ל חזקה דאיתר' שמה חזקה ואין הטעם דחשו לקול משום שיהי' ספיקא מדינ' דהא מדינ' מוקמי' לה אחזקה אע"ג דאיתר' וע"כ רק משום רינון ולעז חשו לקול לא מבטלי' קלא אפי' נתברר שהקול הי' שקר וא"ש הסוגי' דקאי אליבא דשמואל ס"ל לא מבטלי' קלא בכל ענין ולכך הביא רש"י לבתר דקאמר דלא מבטלי' קלא משום חשד הא דבסורא מבטלין קלא ודוק היטב כי הי' עמוק בס"ד: (ז) ועפי"ז נמי י"ל דתלי' פלוגת' הר"מ והראב"ד פי"ז מהלכות איסורי ביאה אי חוששין לקול חליצה דהר"מ דס"ל דכל מיקר' של קול הי' משום דקלא משוי' לי' לספיק' א"כ בחליצה לכהן דהו"ל רק מדרבנן אסור הו"ל סד"ר ולקולא אמנם לשיט' הראב"ד שכתבנו דעיקר קול הי' משום רינון ולעז א"כ אפילו בחליצה אע"ג שאינו רק מדרבנן מ"מ יהי' לעז ומאן דעבר אדרבנ' נמי שרי לי' למקרי עברינ' ולכך פ"ל שם דלקול חליצה נמי חוששין ועי' בש"ע א"ע סי' ו' סעיף ה' ובס' פני משה שם ס"ק ה' ודוק. ולפי"ז א"ש פלוגת' הר"מ והראב"ד לענין אי מהני קול הגירושין שיצא אח"כ לבטל קול הקידושין דהראב"ד ס"ל דעיקר החשש בקול הי' משום לעז א"כ כיון שיצא אח"כ הקול של הגירושין לא מהני וכמ"ש הריטב"א דאכתי איכא לעז וראי' מדברי הגמ' דנקט קול ושוברו עמו משמע דבעינן שיצא קול הגירושין תיכף דווק' אמנם הר"מ ס"ל דהגמ' קאי על מתני' וסתם מתני' ר"מ ור"מ ס"ל מס' כריתות י"ח ע"א דבאשת הלוי בחתיכה אי נמי מחייב וס"ל ס"ד מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמא חזקה כמ"ש לעיל באות ה' וע"כ דהטעם דחיישינן לקלא הי' משום רואין פריך שפיר הגמ' מ"ט כלומר אמאי במקודש' ומגורשת הר"ז מגורשת הא אכתי יהי' לעז ורינון כמ"ש הריטב"א דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא והוצרך לתרץ קול ושוברו עמו וכיון דיצא בב"א תו לא הוי לעז. אמנם לדידן דס"ל חזקה דאיתר' ל"ש חזקה והטעם דחיישינן בקול לא משום לעז רק משום ספיקא וממילא היכא דיצא קול גירושין אפי' אח"כ כיון דלא היתה בחזקת