תבואות השדה חלק ב קכה

(טו) בגמ' ז' ע"א האי קולא הי' חומרא הי' דאי מצרכא לה תרי וכו' חד אתו בעל ומערער ופסיק לי' וכתב רש"י אתי ומערער ואוקי חד: לבהדי חד. עי' בפנ"י ובט"ג שרוצה לפרש דלרש"י מדינא יהיה פסול לס"ג דגמרא משום דאוקי חד להדי חד ובס' ט"ג הקשה כיון דכבר ניתן לה הגט א"כ תו איכא חזקת אשת איש עוד הקשה שם הא כיון דכבר נתקבל עדות השליח הו"ל כשני' ואין דבריו של אחד במקום שנים הגם דלזה י"ל לחלק דוודאי בע"א המעיד שמת בעלה כיון דמסברא ראוי להאמינו דהוי מילתא דעל"ג עי' ברמב"ם סוף הלכת גירושין בלשונו הזך והמתוק והשני שבא אח"כ ואומר שלא מת לא הוי מלתא דעל"ג כ"כ שפי' נאמן הראשון כשני' משא"כ לענין להעיד על לשמה הו"ל הראשון כמו השני. אמנם מה שק"ל בדברי רש"י דבוודאי לא עלה כלל בדעת רש"י לומר שאם הבעל יערער אח"כ שלא נכתב לשמו דפסול מדינא דא"כ מאי פריך הגמ' האי קולא הי' חומרא הי' כיון דאנן קיימי' עכשיו שהשלוח לא יהי' נאמן מדינא להעיד שנכתב לשמם א"כ לאו על החומר שלה אנו צריכין לחוש הלא צריכים אנו לחוש באמת שלא יהי' נשאת בגט פסול ואין סובל כלל לישנא דגמרא האי חומרא הי' כיון דאנן צריכים להשגיח שלא יהי' ח"ו איסור אשת איש א"וו גם רש"י ס"ל כדעת התוס' ד"ה חד אתי בעל דמדינא אין לחוש לערעורי רק דקושית הגמ' הי' כיון דחזינ' שהוצרכו חכמים לעדות על לשמו א"כ יסברו העולם שמסתמא אינו נכתב לשמה וא"כ אם יבא הבעל ויערער יאמרו דאוקי חד לגבי חד ויהיו לעז בדבר משא"כ אי לא היו מתקני' רק לסמוך על הרוב דלשמה לא יבא הבעל כלל לערער וע"ז משני הגמ' כיון דנותנים לה בפני ב' או ג' מידק דייק וראוי להאמין טפי לשליח ולא יהי' אפי' לעז. ומהתימא לי על הגאונים הפ"י והט"ג איך היה בס"ד כלל לומר דקושית הגמ' דמדינא פסול ע"י ערעור דא"כ לא הי' לי' להקשות האי חומרא הי' וכי איכפת לי' להגמרא יותר מה שיסתלק לה חומרא. ממה שצריכי' אנו לחוש שלא תהי' נשאת בגט פסול ודוק: (טז) בגמ' ולרב' דאמר לפי שאין עדים מצוי' לקימו ליבעי תרי נ"ל דקושי' הגמ' הי' כך דבאמת על מתני' ל"ק מ"ט בא"י א"צ לומר בפ"נ ולא בפי קיום כלל כשאין הבעל מערער, כקושי' הפנ"י שהקש' כן באמת מ"ט לא פריך אמתני' די"ל דזהו ידע שפיר דלענין חשש מזויף בגט ליכא אפי' כמו בשטר דעלמא דבגט דאיכא איסור אשת איש אלים טפי הסברא דלא חשיד לזייף מבממון כמ"ש לעיל רק לרבא דהעלה דבחו"ל כיון שאין עדים מצוי' לקיימו איכא חששא טפי דאינו מתירא כ"כ שיתפס בשקרו כיון דליכא עדים לקימו לא יתודע קלונו כמ"ש לעיל בריש הסוגי' וא"כ ליבעי תרי כיון דאיכא לחוש למזויף וז"ש ולרב' דאמר לפי שאין עדים מצוי' לקימו כלומר ומשו"ה איכא חששא טפי א"כ ליבעי תרי ובאמת ידע הגמ' דמה"ת ליכא. חשש' אפילו בכה"ג דהא לא פריך רק מידי דהוי אקיום שטרו' בעלמ' וזה מסתמא ידע דכל קיום שטרות לא הוי רק מדרבנן רק דהקשה דעכ"פ מדרבנן ליבעי תרי כמ"ש לעיל באות ד' לענין שלא לשמה. וכאן א"ש בפשיטות מאי דנקט אתחזק איסור' ודשב"ע ולמה נקט תרוייהו ונראה דהנה יש לומר דדווקא בקיום שטרות בעינן תרי ולא סמכינן ארובא שאינם מזויפי' משום דאין הולכין בממון אחה"ר וזה דמשני לי' ע"א נאמן באיסורי' כלומר כיון דאיכא מ"מ רובא דלא חשיד לזייף שפיר מהני ע"א רק בשטרי דעלמא לא מהני משום דבממון לא מהני רובא וע"ז פריך לי' שפיר דהנה תרי טעמי איכא הא דאין הולכין במאחה"ר או משום דאיכא חזקת ממון או מגזה"כ דהממע"מ כדדרשינן מס' ב"ק מ"ו ע"ב ועי' בס' שיטה מקובצת שם וא"כ פריך שפיר דאי משו"ה בעינא בקיום תרי משום דאין הולכין בממון אחה"ר משום חזקת ממון א"כ ה"נ איכא חזקת אשת איש ואי משום דבממון גזה"כ דלא אזלינן בתר רובא א"כ ה"נ בדבר שב"ע ילפינן מממון וע"ז משני דבאמת הך רובא דלא חציף לזייף עדיף, ואלים משאר רובא כדר"ל ורבנן הי' דאיצטריך כלומר משום חומרא בעלמא ומדוייק הלשון ורבנן הי' דאיצטריך לא נקט ומדרבנן צריך דאז הוי משמע דמדרבנן עכ"פ צריך מדינא לכך נקט ורבנן הי' דאצריך כלומר משום חומרא בעלמא וממילא כיון דראוי להאמין השליח וכבר ניתן לה הגט דתו לא הוי בחזקת אשת איש תו מהני נאמנות השליח אפי' נגד ערער הבעל אע"ג דבכה"ג צריך קיום מה"ת לדעת קצת פוסקים שהבאתי לעיל באות ב' מ"מ כיון שכבר יצא בהיתר ובשעת עדות השליח היה ראוי להאמינו כמ"ש הפנ"י כיון שעושה מעשה ונגמרו הגירושין על ידו עדיף משאר ע"א דעלמא תו לא מהני ערער דבעל כמ"ש לעיל באות י"א ראי' מדברי התוס' במתני' ד"ה ואם יש עליו ערעורים ודוק: ואפשר דמשו"ה נמי ס"ל לרש"י דלרבא לא בעי' בפני דווקא ומהני ידעתי נמי אע"ג דבפני וודאי עדיף כמ"ש התוס' ד"ה הכא דבפני מרע נפשי' טפי וא"כ בידעתי מ"ט מהני עדות השליח ועדיף מע"א דעלמא דלא מהני בגט נמי לכ"ע רק כיון דהו' עושה מעשה הגירושין אלים עדותו מעדות בעלמא ולכך מהני אפי' ידעתי לשיטת רש"י ועי' בפנ"י בגמ' בד"ה כיון דאמר מר משא"כ בממון או עד דעלמא דאינו עושה מעשה בעדותו לא מהני לענין קיום שטרות רק שני עדים וכה"ג מצינו לקמן במס' גיטין ס"ז ע"א בגמ' דבור' אמרי מעשה לא עבדי ודו"ק בכל מ"ש כי הי' פירוש ראוי ונכון בסוגית הגמ' ופירושה בס"ד: (יז) ומהך דר"ל דאמר עדים החתומים על השטר. נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד כבר תפסו הרבה על שיטת הר"מ דעדות בשטר לא מהני רק מדרבנן והכא חזינ' דאדרב' עה"ת א"צ קיום כלל וזהו רבות בשנים אשר אמר דאע"ג דלא מהני רק מדרבנן מ"מ הך סברא שמסתמא אינו מזויף זהו מה"ת מהני דליכא חשש דמזויף דהא דעדות בשטר לא מהני לאו משום חשש דמזויף קאתינ' עליה רק מגזה"כ מפיהם ולא מפי כתבם אבל כאן בגמ' לענין חשש' מזויף שפיר אמרינן דמה"ת אין לחוש אח"כ ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ז בסוף התשובה שכ' ממש הך סברא. ושם הבליע, בנעימות לשוני ג"כ מ"ש התומי' סי' כ"ח ס"ק ט"ז דוודאי ליכא למימר לדעת הר"מ דגט שחתום בעדים אינו כשר מה"ת וע"כ צריך לומר דבגט שאני כיון דהתורה אמרה דקנינא שיחתמו עליו עדים היינו שע"י חתימת, העדים יש לו דין שטר ואין זה ענין כלל להגדת העדים שכתב דכאן אמרה התורה דבזה הענין נגמר דינו של, שטר או הגט עי"ש ובזה נדחה מ"ש הב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' דלהר"מ משו"ה כשאינו מקוים בטל הגט מה"ת, משום דמה"ת לא מהני הגט כלל רק מדרבנן וכיון דמדרבנן צריך קיום ולא נתקיים ממילא בטל הגט מה"ת עי"ש ובס' טוב גיטין הביא ג"כ הך סברא ב"ש וקלסי' לשבח ולפי הנ"ל אין מקום לסברתו דאטי נימא דכל הגיטין אינם כשרים רק מדרבנן ומה"ת לא סגי' כלל בעדים החתומים א"וו כמ"ש התומים דאין זה ענין כלל, להך דמפיהם ולא מפ"כ ובעיקר טעמי של הר"מ דכשאינו נתקיים בטל הגט כבר כתבנו לעיל בס"ד באות ג' ועי' בתומים סי' ע"ו ס"ק ד' ע"כ ביארנו בס"ד ענין נאמנות