תבואות השדה חלק ב קכג

ומיירי בעדים שלא נודעו שמות' כלל. וחיי ראשי שאחר שקיימתי הך מילתא מסבר' דנפשאי ראיתי בס' נתיבות המשפט בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ה' שכתב כן וברוך שכוונתי לדעת הגדול: (ח) הרמב"ן הביא בשם הראב"ד להקשות למה תקנו שהשליח יאמר בפ"נ לימא שהבעל עשאו שליח להוליך גט לאשתו ותו לא יכול למימר הבעל שהי' מזויף דע"ז אינו נאמן שרצה להכשילה בידי שמים. וכ' הרמב"ן וז"ל אלא ה"ט שא"א להאמינו בכ"מ לומר שהבעל עשאו שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתני וכו' הלכך קימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימנו' וממילא באתי בי' תרי כיון שהם שנים נאמנים לומר שהם שלוחים וא"צ קיום ואעפ"י שאין מכירי' חתומ' ידי עדי' כלל עכ"ל עי"ש ועיין בריטב"א וכן דעת התוס' דבאתי בי תרי מכיון שהם שלוחים תו א"צ קיום. ונראה להסביר דבריו הקדושי' דעיקר הטעם דאמרי' דהשליח נאמן היכא שהבעל מכחישו אמרי' לקמן דף ס"ד משום דהא הימנו' אמנם אם הבעל הי' יכול לטעון מזויף יהי' נאמן בטענת לפקדון במגו דמזויף דהא ל"ש לומר דהמנו' דהא לא הימנו' כלל כיון שיש לו מגו והיה בדעתו שלא הימנו' כלל כיון שיוכל לטעון פקדון במגו דמזויף. רק לפ' האמת שהשליח נאמן על קיום א"כ אין לו מגו דמזויף וממילא אינו נאמן להכחיש השליחות ולומר לפקדון דהא הימנו' וא"כ עיקר הטעם דנאמן השליח על השליחות משום דנאמן על קיום. וא"כ אילו לא הי' החכמים מתקנים שיהי' השליח נאמן על הקיום. לא הי' נאמן על השליחות כיון דל"ש לומר דהא הימנו' דהא אית לי' מגו דמזויף ולא הימנו' כלל וא"כ מאחר שהסבה שנאמן על השליחות ואין הבעל יכול להכחישו הי' רק משום שנאמן על הקיום ואין לו להבעל מגו דמזויף וא"כ ממילא הוצרכו לתקן שיהי' נאמן על הקיום וממילא גם על השליחות נאמן כיון דתו אין לו מגו דמזויף וזהו כוונת הרמב"ן במ"ש הלכך קימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימני' והיינו כמ"ש דלא היה נאמן על השליחות ולא היו החכמים יכולים להאמין אותו כלל רק מטעם שנאמן על הקיום וממילא אין לו טענ' מגו דמזויף וא"כ הא הימני' ולכך אין יכול להכחיש השליחות ודוק ועיין בתומים סי' נ"ו ס"ק ד' מ"ז בזה לענין נאמנות השליח: (ט) בפרש"י במתני' ד"ה צריך וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכ' ופיר' הר"נ בשליח לקבלה א"צ לומר בפ"נ דכיון שנותן הגט ליד השל"ק גמר ומגרש ותו לא יערער עוד דמדינ' באמת ליכא חשש' ורק משום ערעור כמסקנ' הגמר' ובשל"ק לא חיישי' שמא יערער והיטב אשר דבר בזה הפנ"י כיון דלא תיקנו חכמים הכ' שכבר נתגרש' כגון בכל גיטין הניתני' במדה"י וא"כ בשל"ק נמי כיון שניתן הגט לידו בחו"ל הו"ל כאילו נתגרש' האשה שם כיון שמגורש' תיכף בקבלת הגט השליח ולכך א"צ בשל"ק לומר בפ"נ ועיין לעי' אות ה' אמנם כיון דרש"י הי' פרשן נ"ל דכוונת רש"י ליישב קושי' אחרת במתני' דהנה באות ח' הבאתי קושי' הרמב"ן בשם הראב"ד למה תקנו שהשליח יאמר בפ"נ לימא שהבעל עשאו שליח ותו לא יכול לטעון מזויף. אמנם דעת רש"י הי' דאפי' היכא שאנו יודעי' בבירור שהבעל עשאו שליח אע"ג דמסתמ' אין הבעל חשוד לקלקלה כמ"ש התוס' בד"ה דאתיוה מ"מ אם הבעל טוען שמסר לו גט מזויף במזיד נאמן וצריך לקימו וכ"כ הב"ש להדי' בסי' קמ"ב ס"ק ל"ז בדעת רש"י ולכך ס"ל לרש"י לקמן בד"ה דאתי' בי תרי דאפי' בשנים אע"ג שידעינן בוודאי שמיד הבעל נמסר להם שהרי הם שני עדים מ"מ אם יערער הבעל הרי הם מצוי' לקימו אלמא דצריך קיום אפי' ידעינן בוודאי שנמסר לו הגט מיד הבעל וא"כ ל"ק קושי' הראב"ד לשיטת רש"י דאפי' אם ידעינן שהי' שליח מ"מ יוכל לערער וממילא צריך לומר בפ"נ שיהי' במקום קיום הגט ולא יוכל לערער וז"ש רש"י ושליח זה הבעל עשאו של"ה כלומר אפי' אי ידעינן שנעשה שליח להולכ' מ"מ צריך לומר בפ"נ דאפי' אי נעשה שליח מ"מ יוכל הבעל לערער שבמזיד מסר לו גט מזויף: אמנם נ"ל דאפי' לדעת רש"י דאע"ג דידעינן שהי' שליח מ"מ יוכל הבעל לערער אע"ג דמסתמא לא היינו צריכים לחוש שנתכוין להכשילה במזיד מ"מ אי יערער יהי' לעז עכ"פ ה"ד אם מערער בפני השלוחים להדי' ובפניהם אזי יחזיקו בעיני הבריות לערעור ולומר מסתמ' אם מלא את לבו לומר בפניהם שהגט מזויף מסתמ' יודע שזיפו משא"כ אם כשכבר הלכו השלוחי' שהביאו הגט ואח"כ בא וערער שלא בפניהם. לא יהי' נחשב אפי' ללעז בעלמא דיאמרו מסתמ' אינו חשוד להכשילה ועתה רוח אחר' עמו ורוצה לחזור מגירושי' ומשקר רק כשאומר כן בפני השלוחי' אזי יהי' נחשב עכ"פ כלעז אע"ג דמדינ' גם בכה"ג לא מהימ'. ועיין ג' ע"א תוס' ד"ה חד אתי בעל. וא"כ מתורץ קושי' התוס' ד"ה דאתי' והראשוני' על רש"י שכ' דאם יערער הבעל הרי הם מצוי' לקימו וקשה דאטו בכפה תלי לה עי"ש ולפימ"ש א"ש דבאמ' מדינ' א"צ לחוש שכיון להכשילה במזיד בגט מזויף רק שיהי' עכ"פ לעז ויליזו הבריות שנתגרשה בגט פסול והיינו דווקא כשמערער בפניהם משא"כ שלא בפניהם. גם בעיני הבריות לא יהי' נחשב ערעורו לכלום דשלא בפניו אינו מתירא להוציא לעז וא"כ כ' שפי' רש"י דאם יערער בפני שנים הרי הם מצוי' לקימו. ואם לא יהיו נמצאים בכאן ממילא יהי' הערער שלא בפניהם וליכא לעז בכה"ג היכא שידעינן בבירור שהם שלוחי הבעל כיון שהם שנים. כנ"ל ברור בכוונת רש"י דאפי' לרש"י לא חיישי' ללעז שכיון להכשילה במזיד רק היכא שמערער בפני השליח דווקא והלכך בחד שליח צ"ל בפ"נ דלהוי מקוי' ובשנים א"צ שהם יקימהו ודוק היטב: (י) בתוס' ד"ה ואם יש עליו ערעורי' כתבו דלא טענינ' מזויף בגט רק בממון טענינ' משום לא שבק' חיי וכבר כתבתי לעי' קצת בדברי התוס' דמסברא ג"כ יש לחלק בין גט לממון דבגט אין לחוש שירצה לגרש אשת חבירו משא"כ בממון יש לחוש טפי וכבר האריכו כאן האחרונים מאי נ"מ בין אי טענינ' פרוע או טענינ' מזויף ועיין בחי' פנ"י ובחי' מהר"ם כתב דבתוך זמנו ליכא טענת פרוע וטענת מזויף שייך אפי' תוך זמנו והנה התוס' הוכיחו מרב ושמואל בשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותני' לא אמר תנו אין נותנים אלמא דטענינ' מזויף דל"ל פרוע דהא רב ושמואל ס"ל מוד' בשטר שכתבו א"צ לקימו ולא טענינ' פרוע במגו דמזויף. והקש' המהרש"א דלרב ושמואל בלא"ה יש להוכיח דטענינ' מזויף משום לא שבק' חיי דכל אחד יוציא שטר מזויף ולדידהו ליכא טענת פרוע עי"ש והנה לכאורה י"ל דמשום לא שבק' חיי לחוד' ליכא סברא כ"כ דהו"א דהא לא שכיח כ"כ שיזייף שאפי' לא שבק' חיי לא שייך וכבר כתבנו לעי' מזה ועי' בחי' פנ"י. אמנם נ"ל ליישב קושיות מהרש"א דע"כ לא שייך לומר משום לא שבק' חיי דטענינ' מזויף היינו דווקא אי ס"ל בו"ש לאו ברי עדיף משא"כ לרב דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב וא"כ ס"ל דברי עדיף כמ"ש הפנ"י במס' כתובות י"ב ע"ב. וכבר ביארנו במקום אחר דהיינו דלא חשיב' לי' חזקת ממון כולי האי וא"כ איך נטעון מזויף