תבואות השדה חלק ב קכב

שום קיום ומוקמינן הגט על חזקתו שיצא בהיתר ע"י עדות השליח וכיון שאין מבקשי' קיום כלל ממילא כשר הגט עפ"י עדותו של השליח כיון דטפי נאמן מהבעל. משא"כ במקום דלא אמר בפ"נ דאז ע"כ הוצרכו לבקש עדי קיום. וכיון שלא מצאו עדי קיום הרי נתחזק ערעורו של הבעל ולכך הו"ל הולד ממזר. ודוק כי זהו נכון בס"ד בהבנ' שיטות הפוסקים לענין אמר' בפ"נ ולענין נאמנות השליח: (ד) ומעתה נבאר קצת לענין חשש' דלשמה נ"ל דאע"ג דרק במסקנ' מסקינ' דסתם ספרי מגמר גמירי ואיכא רק לעד בעלמא מ"מ בס"ד אע"ג דהוי ס"ל דמדינ' יש לחוש לענין שלא לשמה מ"מ זהו שפיר ידע דמה"ת בוודאי אין לחוש דרוב בקיאי' הם רק דהוי ס"ל כיון דאיכא מיעוטא דאין בקיאים וחזק' אשת איש סמוך מיעוט' לחזק' והו"ל פלגא מדרבנן וכמה שהקשה הריטב"א עיין שם. ויש לכוין בזה בתוס' ד"ה וליבעי תרי וז"ל אכתי לא ידע הא דפרישא דלא הוי רק משום לעז עד לבסוף. ולכאורה יל"ד מה חדשו לנו התוס' בדבריהם הא פשיטא דמסתמא המקשן לא ידע סברת התרצן וכן הי' ברוב מקומות בש"ס אמנם להנ"ל י"ל כוונת התוס' הי' רק דוודאי הך סברא דלא הוי רק לעז בעלמא לא ידע המקשן. אמנם הי' שפיר ידע דאפי' איכא חששא מדינ' ולא רק משום לעז מ"מ חששא דאוריית' לא הוי רק מדרבנן דזהו דוחק לומר דהמקשן הי' ס"ל דאיכא חששא דאוריי' והתרצן השיב לו דאפי' שום חששא ליכא רק משום לעז בעלמא ולכך כתבו התוס' דרק הא לא ידע המקשן דליכא רק לעז בעלמא אבל הא ידע גם המקשן דמה"ת ליכא חששא ואפ"ה פריך וליבעי תרי דכיון דמדרבנן ראוי לחוש עכ"פ הו"ל להחמיר בדבר שבערו' להצריך שנים. וא"ש נמי הא דפריך מתרתי אתחזק איסורא ודבר שבערו' ועיין בתוס' ורשב"א ולדברינו א"ש כיון דבאמת ידע דלא הוי רק חשש' דרבנן לא היה יכול להקשות מאתחזק איסורא לחוד' כיון דמה"ת אין לחוש רק משום דהוי דשב"ע ג"כ פרי' שפי' דהיה לרבנן להחמיר שלא יהי' ע"א נאמן וזהו כוונת רש"י במ"ש ד"ה ואין דבשב"ע ראוי להתירו בפחות משנים כלומר אע"ג דכאן באמת לא דמי לשאר דבשב"ע דבעינן שנים דווקא דהי' מגזה"כ דלא מהני בשום אופן אחר. משא"כ הכא להעיד על הגט שנכתב בכשרות לא דמי לדשב"ע וכמ"ש התוס' בד"ה ע"א נאמן דכאן לא הוי רק כגלו מילתא בעלמא ולכך כתב רש"י שפי' דמ"מ כיון דעדות זה הי' לענין דשב"ע אין ראוי להתירו כלומר מדרבנן עכ"פ אין ראוי להתיר והי' ראוי להחמיר ולכך משני כיון דסתם ספרי מגמר גמירי וא"כ אפי' חששא מדינא ליכא רק משום שלא יוציא לעז ולכך סגי' אפי' בעדות השליח לחודא. והראי' דכאן לא דמי לדשב"ע ממש דא"כ מאי משני סתם ספרי מגמר גמירי כלומר ולא הוי רק מיעוטא דמיעוטא הא לענין עדות דשב"ע בעינן שנים דווקא ולא סגי' שום הוכחה ואומדנא ועיין בקצה"ח סי' רמ"א וע"כ דכאן לא הוי דשב"ע ממש אפי' לס"ד ודו"ק: (ה) ויש להביא ראיה ברורה דגם בס"ד הוי ידעינן דחששא דלשמ' לא הוי מה"ת דא"כ קשה מאי קאמר תנא דמתני' תקנת' במבי' גט ממד"ה שיאמר בפ"נ ואמאי לא אמרי' דאסור לישא אש' לנתגרש' במד"ה משום חששא דלשמה ועיין בחי' פנ"י שכתב דמשו"ה כתב רש"י במתני' דמיירי בשליח להולכ' דבשל"ק כיון שכבר נתגרש במד"ה לא עשאו חז"ל תקנה ואי הוי חשש' דאוריי' הי' להתנא באמת לפסול כל הגיטין הנותנים במד"ה וע"כ דגם בס"ד ידעינן דרוב בקיאי' הן וליכא חששא דאוריי' ולכך לא עשו תקנה רק לכתחלה ליתן גט שהובא ממד"ה חששו שלא ליתנו עד שיעיד השליח שנכתב לשמה משא"כ בגט שכבר ניתן במד"ה סמכו אדין תורה דרוב בקיאי' שמסתמא נעשה כהוגן: ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה לפי שאין בקיאי' מברייתא דהא עצמו שהביא גיט' א"צ שיאמר בפ"נ והא אפי' לגבי בעל עצמו נמי איכא חששא דלשמה ותירץ הר"י דלמסקנא דליכא רק לעז בעלמא א"ש דכשהי' עצמו מביאו אין לחוש ללעז וכתב המהרש"א דבס"ד דפרי' ליבעי תרי ואכתי לא ידע דטעמא משום לעז ע"כ לא ידע נמי מברייתא דהבי' את גיטו והי' דוחק קצת שלא ידע כלל מהך ברייתא. ולפימ"ש א"ש דכיון דחכמים לא תקנו בגיטין הניתני' במד"ה כלל א"כ שפי' י"ל ג"כ דלא תקנו רק בשליח המביאו דע"כ צריך לבא לפני ב"ד ולומר שהי' שליח הבעל כמ"ש הרא"ש דע"ז נמי נאמן ומכיון שמוכרח לבא לב"ד התקינו חכמים שיעיד בפירוש על כתיבתו לשמה. משא"כ בבעל שהביא גיט' הלא הי' יכול ליתן לה בינו לבינו עם עדים חתומים עליו ואפי' לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי נמי ס"ל להפוסקים הרי"ף והר"מ דמ"מ בדיעבד סגי' בעדי חתימ' בלא ע"מ עיין בש"ע סי' קל"ג וכיון דאינו מוכרח כלל לבא לב"ד לא תקנו חכמים כלל לגבי' בעל כמו שלא חשו על כל הגיטין הניתנים במד"ה ולכך לא קשה מברייתא דהא שהבי' גיט'. רק לפי המסקנא כתבו התוס' באמת דבלא"ה א"ש כיון דלא הוי רק משום לעז וזה לא שייך היכא שהבעל עצמו מביאו ודוק: (ז) ובהך דלשמה שפרש"י דשיילינן לי' אי נכתב לשמה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י א"נ סתמא לשמ' קמסהיד. נ"ל עפ"י, מ"ש הרמב"ן דלענין דלמא אשכח מי ששמו כשמו כיון שאמר בפ"נ אינו שכיח כלל שהו' היה עומד בשעת כתובה שנכתב לשם הראשון ואח"כ יהי' נעשה שליח להשני ששמו כשמו ע"ז אין לחוש וממילא כי אמר בפ"נ משמע שהי' שלוחו של זה שנכתב לשמו ועיין בריטב"א וא"כ א"ש דבס"ד דחששא דלשמה הי' שגם הסופרים אינו בקיאים שפי' כ' רש"י דהוצרך לשאול אותו בפירש דמה בכך דבפניו נכתי' מ"מ אולי לשם אחר או להתלמד כיון שגם הסופרים אינו בקיאי' בלשמו משא"כ למסקנ' לפרש"י ורבנן הא דאצריך משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וא"כ מכיון שאומר השליח בפ"נ דבר רחוק הי' לחוש שהו' הי' מזדמן לעמוד בשעת שנכתב לשם הראשון ואח"כ הי' נעשה שליח להוליך זה הגט לאשתי השני וע"כ שהי' הי' השליח של מי שנכתב לשמו שפי' כ' רש"י דסתמ' לשמה קמסהיד ומה שהקשו התוס' על פרש"י הא לא חיישי' לשני יב"ש אא"כ הוחזקו כבר כ' הריטב"א לתרץ דהכא עכ"פ בצירוף המיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי חיישינן נמי דלמא היו שני יב"ש ג"כ מ"מ כיון דעיקר החשש הי' משום שני יבש א"כ באמיר' בפ"נ יצאנו מידי החשש דשלא לשמו כמ"ש הרמב"ן ועפי"ז א"ש נמי דברי רש"י כמ"ש ודוק וא"ש כל הסוגי' אי אמרי' דגם בס"ד הוי ידעינן דחשש' דאורייתא עכ"פ ליכא משום שלא לשמה וכמ"ש ודו"ק היטב: (ז) עוד נ"ל במ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכ' גירושין דאם בא הבעל וערער ולא נתקיים הגט הוי הוולד ממזר היינו דע"כ אמרי' דכל גט הי' מסתמא בחזק' שאינו מזויף היינו דווקא בגט חתום בעדים שנודע שהות' אעפ"י שאין מכירי' חתימת ידם אמרי' דמרתת לזייף משא"כ בהך דינ' שהביא הר"מ שכ' וז"ל ולא נודעו עדיו כלל בכה"ג אינו ירא לזייף ולא אלים החזק' דלא חציף לזייף כולו האי ולכך כשלא נתקיים אינ' מגורשת כלל