תבואות השדה חלק ב קיז

פ"ב מהלכ' שחיט' הלכ' כ"א שנראה כסותרי' זא"ז. וז"ל הר"מ בהלכ' עכו"ם כל שאין בו תפיסת ידי אדם אעפ"י שנעבד הר"ז מותר בהנאה לפיכך העכו"ם העובדי' את ההרי' וכו' מותרי' בהנאה ומותר לאכול אותו הפירו' שנעבדו במקום גדולתן ואות' הבהמ' ואצ"ל הבהמ' שהוקצה לעכו"ם הר"ז מותר' בד"א שאין הבהמ' נאסר' בשלא עשה בה מעשה לשם עכו"ם אבל עשה בה מעשה כל שהי' אסר' כיצד כגון ששחט בה סימן לעכו"ם וכו' בד"א בבהמ' עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם לא נאסר' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל (העתקתי כל הענין למען תוכל להבין היטב מה שנכתוב בס"ד) ובראב"ד שם א"א אינו כן אלא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעש' כדר' הונא מיהו דווק' בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרי' לצעורי קמכוין ועיין בכ"מ שכתב לתרץ דברי הר"מ מה שלא חלק כאן באי' לי' שותפות וסיים שם וז"ל וצ"ל שרבינו קצר כאן וסמך עמ"ש פ"ב מה"ש לחלק בין ישראל לעכו"ם עי"ש ובלח"מ. והנני מוסיף להגדיל התימא על תמיהתם איך ס"ד כאן כלל לומר שיש איזה סבר' לצעורי הא כל ההלכ' מיירי בעכו"ם ולענין אי נעש' תקרוב' ע"א שהרי התחיל הר"מ וכתב לפיכך העכו"ם וכו' ואח"כ כתב אבל אם שחט בהמ' חבירו דמיירי הכל בעכו"ם ובעכו"ם פשיט' דל"ש לצעורי וא"כ איך סתם שאין אדם אוסר דשא"ש כיון דל"ש כלל לצעורי וצ"ע: (יד) לשון הר"מ פ"ב מה"ש שנים אוחזי' בסכין ושוחטי' וכו' וכן אם שחט זה אחר זה והתכוין לשם דבר הפסול פוסל בד"א כשהי' לו בו שותפו' אבל אם אין לו בו שותפות שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כוונתו אלא לצערו עכ"ל בפי' מבואר מדבריו דס"ל דעכ"פ היכא דל"ש לצעורי אדם אוסר דשא"ש וא"כ קשה בהל' עכו"ם דמיירי בעכו"ם אמאי לא נאסר' הבהמ' אי הי' בעכו"ם בוודאי ל"ש לצעורי ועוד יש שנוי לשון דבהל' עכו"ם כתב שאין אדם אוסר דבר שא"ש וכאן בה"ש כתב שאין אדם מישראל וכו' הוסיף תיבת מישראל. אמנם לפימ"ש א"ש בס"ד דהנה באמת ס"ל להר"מ כר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש כמ"ש הכ"מ ג"כ שהר"מ פסק הכי רק בישראל כל היכ' דרוצה לאסור באמת א"כ הרי קני לי' בשנוי קצת והוי קנין כל דהוא עכ"פ דמהני שיוכל לאסור היכא שאין כוונתו לצעורי אמנם כן ע"כ מצינו דשנוי הוי קנין רק בישראל משא"כ בעכו"ם לא מצינו דשנוי הוי איז' קנין ובפרט דעיקר קנין שנוי ילפינן מוהשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל וכו' ובעכו"ם לא כתי' והשיב את הגזיל' עיין במס' עירובין ס"ב ע"א בתוס' ד"ה בן נח וברש"י שם. וא"כ א"ש דברי הר"מ דבהלכ' עכו"ם שם מיירי כל הדין אם עכו"ם אוסר בהמ' חבירו משום נעבד לכך סתם שאין אדם אוסר דשא"ש ואע"ג דל"ש לצעורי מ"מ כיון דלא קנוי לי' כלל דבעכו"ם לא מצינו קנין כי האי ע"י גזילה או שנוי לכך אין אדם אוסר ולכך לא הבי' שם ג"כ הדין דלצעורי דבעכו"ם ל"ש זה וגם אין נ"מ כיון דבכל גוונא לא מצי לאסור אמנם בהלכ' שחיט' דמיירי בישראל ובישראל הרי קנוי לי' וא"כ ל"ש לומר אא"א דשא"ש כיון דכבר הוכחנו לעיל באות ט' מסוגי' דחולין דלענין לאסור סגי' בקנין כל דהוא וא"כ מיד ששחט פורת' הו"ל שנוי גרוע עכ"פ אמנם אי אמרי' שלא היה כוונתו רק לצערו בוודאי לא נאסר' הבהמ' דאם לא היה כוונתו רק לצערו הרי לא רצה לאסור אות' דדווק' היכ' שכוונתו לאוסר' וכיון דאינו יכול לאוסר' אם אין לו בו קנין כלל אמרי' דמסתמ' נתכוין לעשו' בו קנין קצת שתהא ברשותו לאוסר' משא"כ אם אין כוונתו רק לצערו הרי לא נתכוין לקנות כלל. וא"כ אע"ג דהך דלצעורי הוי כמו דבשב"ל כמ"ש לעיל באות י' מ"מ לא נאסר' כיון שאינו שלו כלל. ובדיוק לשון הוסיף הר"מ בכאן לכתוב מישראל כלומר דכאן מיירי בישראל ולכך הא דאמרי' אין אדם אוסר הי' רק בכה"ג היכ' שנוכל לומר לצעורי דאז ליכ' כאן כוונ' קנין והוי שפי' אינו שלו משא"כ היכ' שלא שייך לצעורי ל"ש לומר גבי ישראל אין אדם אוסר דשא"ש דהא קני לי' בקנין כל דהוא עכ"פ ולאסור סגי' לי' בקנין כ"ד כמ"ש לעיל באות ט' ולכך הקדים דכשהי' לו בו שותפות אוסר דשותפות אע"ג דנמי לא הוי רק כמו קנין כ"ד כמ"ש לעיל באות ט' משם התוס' מ"מ לענין לאסו' סגי' וא"כ בכל אדם מישראל שיש לו קנין קצת בהחפץ הנאסר אמאי לא מצי לאסור והלכך סיי' הר"מ שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כוונתו אלא לצערו וכמ"ש כלומר דתי ליכ' כוונ' קנין כלל ולכך אינו אוסר ועפי"ז מדוייק נמי הלשון מ"ש שאין אדם מישראל אוסר וכו' שאין כוונתו אלא לצערו ולכאורה נראה קצת סתירה דמעיקר' אמר שאין אוסר משמע דלא מצי לאסו' ואח"כ כתב שאין כוונתו רק לצער משמ' דבאמת מצי לאסור רק שאינו מכוין לאסור ועיין בתב"ש סי' ד' ס"ק ט"ז שעמד בזה ולפימ"ש א"ש דבאמת הא דאינו נאסר היכ' שיש לתלות דלצעורי קמכוין הי' רק מהך טעמ' דכיון דיש לחלות דלצעורי א"כ אין כאן כוונ' קנין כלל ושפי' לא מצי לאסור משא"כ בשותף דלא צריך כוונ' קנין אוסר ולא אמרי' לצעורי כמ"ש לעי' דהוי דבשב"ל. רק היכ' דבעינן כוונת קנין. אז אמרי' דאם הי' כוונתו לצעורי א"כ ליכ' כוונ' קנין כלל ומהני סבר' דלצעורי וא"כ כיון דהך מילת' דמהני סבר' לצעורי שלא לאסור הי' רק משום שאין אדם אוסר דשא"ש כלל שפי' נקט הלשון שאין אדם אוסר דשא"ש. וא"ש הכל ומיושב בס"ד דברי הר"מ מהלכות עכו"ם והלכות שחיט' שלא יהי' נראה כקצת סתיר' בדבריו ודוק היטב: (טו) ראיתי בנו"ב מד"ת לחו"מ סי' ס"א שהקש' דלחזקי' דהטעם דפטור כדי שיודיע איך יפרש מנסך ממש דהא הך בשוגג נמי מיירי שהי' מזיד בע"א רק לענין נזק הוי שוגג וכיון דהוי מומר לע"א לא יהי' נאמן ואיך שייך כדי שיודיע. ונ"ל דהנה הב"י בסי' ד' כתב דמשו"ה לא רצה לאוקמי' בנכרי דבמזיד חיי' קשי' לי' וכי נכרי בר צוות דינ' הי' והא דאוקמי' בישראל מומר היינו היכ' דרוצה למיהדר ולציית דינא עי"ש וא"כ א"ש דחכמים תקנו שבשוגג יפטור בגוונא שרוצה לשוב מעיין ע"א והי' אומר דרך תשובה שניסך וכבר מצינו בשו"ת אחרונים דכל שמתו זה דרך תשובה מהני אפי' במקום דלא מהימן בעלמא וא"כ ה"נ בהך מומר אם בא למיהדר ואומר דרך וודוי ותשובה שניסך יין חבירו לע"א בוודאי נאמן ותקנו חכמים שיפטור בשוג' מתשלומי' כדי שיודיע ודוק ועיין בראשוני' שהקשו אכתי יטמא או ידמע במזיד ויאמר שוג' הייתי עיין ברשב"א וריטב"א ובאמ' י"ל דחכמי' חשו שלא יאכל איסור ולכך פטרו בשוג' ואם יפסיד במזיד ויאמר שוג' הייתי מ"מ לא יבא לאכילו איסור ועכ"פ כשיודע שהי' מזיד יהי' חייב בתשלומי' וימנע עצמו מלהזיק במזיד ועיין בס' בית יהודה ודוק: חלק שני נבאר בס"ד סוגי' הגמר' במס' גיטין ודברי הר"מ פ"ז מהלכ' חובל ומזיק (טז) בגמ' אמר חזקי' ד"ת א' שוג' וא' מזיד חייב מ"ט השא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו עי' במהר"ש שכ' דלכאורה יש לחלק