תבואות השדה חלק ב קטז

מ"ש בשם הר"נ]: (ח) והנה בספר תורת גיטין הקשה לדעת התוס' בחולין שם ד"ה ת"ש דבא"ל שותפות לא נאסר חלק חבירו רק משום שמעורב בשלו לפי דעת הרמ"ר שהובא בתוס' במס' תמורה ל' ע"א ד"ה ואידך דכל שלא היה האיסור ניכר מתחלתו שפיר אמרינן יש ברירה וא"כ כאן כיון דהאיסור נולד אחר התערובות יהי' מותר חלק חבירו מטעם ברירא ותירץ שם דל"ש ברירה רק כשהאיסור הי' רק ע"י מה שמעורב עם של חבירו שפיר אמרינן בריר' כיון שזהו האיסור א"כ אין איסור מעורב בתוכו כלל משא"כ ביי"נ דקיי"ל אפילו ניצוק חבור א"כ מה בכך דנימא ברירא מ"מ נאסר היין מטעם חיבור שנגע בשל חבירו ולכך לא אמרי' ברירא והי' סברא נכונה עי"ש. וא"כ א"ש דעת המחבר דבשלמא ביו"ד דשם מיירי לענין שחיטת בהמה א"ש שיטת הפוסקים דבשותפות נמי אמרינן לצעורי ואע"ג דהי' רק ספיקא מ"מ מותרת הבהמה מטעם ס"ס דלמא רק לצעורי היה כוונתו ולא לע"א ואת"ל לע"א מ"מ שרי חלק חבירו דלמא יש ברירה [וי"ל דכיון דבהנא' עכ"פ שרי משום ס"ס דליכא כאן תקרובת ע"א מהני ספיקא דלצעורי גרידא להתיר אותה אפי' באכילה] משא"כ ביי"נ דש"ל ברירא דמ"מ נאסר היין וא"כ רק חדא ספיקא דלצעורי שפיר סתם הש"ע דבשותפות כיון דמצי לאסור מה"ת לא סמכינן על סברת לצעורי כמ"ש הפלתי: (ט) והנה משמע דלכ"ע אפי' אין אדם אוסר שא"ש מ"מ טפי יכול לאסור את שא"ש על הקדש דהנה הא פשיטא דגזלן לא מצי להקדיש אע"ג דהוי ברשותו לענין אחריות אונסין ולאסור מצי אוסר אם נתכוין לגזול דהא מוכח במס' חולין שם דאפילו לר"נ בא"ל שותפות מצי אוסר והנה התוס' מס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא כתבו וז"ל ועוד כיון דגזלן קמה לי' ברשותו גם לענין אונסין יש לחשבו בעלי' יותר משותף עכ"ל התוס' עי"ש וא"כ כיון דשותף מצי לאסור מכ"ש גזלן כיון דקני לי' לאונסין והך דשותף מצי אוסר הי' אפילו למ"ד אא"א דשא"ש. ולכאורה י"ל דאפי' למסקנא דאמרי' לצעורי ומשמע דס"ל דבאמת מצי לאסור שא"ש רק שאין דרכי לאסור מ"מ קנין קצת מיהו בעי כמו בניסוך דקני לי' בהגבה' וכן בשחיטה קני' ליה ע"י שינוי דהוי קצת קנין ואע"ג בהתוס' במסכת ב"ק ע"א ע"ב כתבו דטביחא לא הוי שנוי עי"ש בד"ה איסור הנאה היינו דלא חשיב שנוי גמור כ"כ וז"ש וז"ל דלא חשי' שנוי מעשה לקנות בכך עכ"ל מ"מ לענין לאסור שפיר י"ל דמצי אוסר דקנין כל דהוא מיהו הוי ולפי"ז אפילו למסקנא דאמרינן לר"נ הטעם לצעורי ומשמע דהדר ממה דהוי ס"ל דאין אדם אוסר שא"ש דעכשיו קיימינן דבאמת מצי לאסור רק משום דאינו רוצה לאסור כמ"ש לעיל בשם הסמ"ע ועי' בתוה"ב להרשב"א מ"מ קצת קנין צריך להיות לו בו משא"כ היכא שאין לו בו שום קנין אפילו כל דהוא לא מצי אוסר: (י) ויש מקום להסביר בזה שיטת רש"י במס' חולין והר"מ פ"ב מה"ש הלכה כ"א דס"ל דבאית ליה שותפות לא סמכינן על סברת דלצעורי ולכאורה טעמא בעי. ועי' בס' בית יהודה שרוצה לומר דהא חבירו לא מצער שיראה מה הי' יהיה עושה עם חלקו. אמנם דחה שם דהא מ"מ לפי שעה יצטער ונראה דהענין הי' כך דהנה לכאורה קשה מאי מהני סברת דלצעורי קמכוין ולא אמרינן דברים שבלב אינו דברים וכיון שאומר בפי' שמנסך לשם ע"א א"כ הך כוונת דלצעורי הוי רק דשבל"ב ול"ש מ"ש התוס' מס' קידושין מ"ט ע"ב ד"ה דברים שבלב דהיכא דאיכא אנן סהדי אמרינן דברים שבלב הוי דברים וה"נ אנן סהדי שאין כוונתו לנסך. דזהו אינו עפ"י מ"ש לעיל באות ז' בהסבר דברי הפלתי דאיתרע חזקת כשרות כיון שמ"מ עושה איסור שאומר בפיו שרוצה לעבוד ע"א ועובר על שם אלקים אחרים לא תזכירו ועי' בס' לב אריה במס' חולין שם. אמנם לפימ"ש דבשום אופן אין יכול לאסור רק היכא שיש לו בו קצת קנין וא"כ אם אין כוונתו לע"א הרי לא חל עליו שום קנין בהגבה' דוודאי אם כוונתו לע"א הרי נעשה גזלן בהגבה' די ועי' ברש"י במס' גיטין ד"ה דאגבה' ע"מ לגוזלו ובמס' חולין ד"ה פטור כתב רש"י משעה דאגבה' ע"מ לאוסרו. וא"כ אם כוונתו רק לצעורי ואין כוונתו לנסך הרי לא עשה בו שום קנין ועי' בש"ע חו"מ סי' שצ"ו סעיף ג' בסמ"ע ובש"ך שם דאפילו אם אין כוונתו רק לאבד החפץ ההוא מ"מ חייב באחריות אונסין על גוף החפץ והנה ע"כ לא מצי לאסור את שא"ש רק אם כוונתו באמת לאסור דאז הו"ל באחריותו לאונסין שפיר חל האיסור משא"כ אם אין כוונתו רק לצעורי לא קמה כלל באחריותו ולא חל האיסור וא"כ ל"ק מה שהקשינו מאי מהני לן סברת לצעורי כיון דהוי דבשב"ל ולפימ"ש א"ש דע"כ ל"א דבשב"ל אינן דברים רק היכא דלא תליא רק בדבור כמו לענין מקח וממכר יאמר הלוקח מה איכפת לי במחשבת המוכר משא"כ הכא לא יכול לאסור רק אם יש לו בו קצת קנין ואם אין כוונתו לאסור הרי לא קנה אותו כלל. וא"כ כמו דהך לצעורי הוי רק דבשב"ל ה"נ מה דנימא דמכוין לאוסרו כדי שעל ידי זה יהי' החפץ קנוי לא הוי ג"כ רק דבשב"ל וא"כ שפיר אמרינן דלא קנה לי' כלל ולא אוסר לה כיון שלא היה כוונתו רק לצעורי ממילא לא קנה החפץ ולא מצי אוסר לי': (יא) אמנם כן ה"ד בל"ל שותפות בו משא"כ באי' לי' שותפות א"כ חל האיסו' אפי' בלי שום איזה כוונ' לקנות החפץ או לאבדו וא"כ קמה קושייתינו מה מהני שהי' כוונתו לצעורי הא הו"ל דבשב"ל וכאן ל"ש תירוצינו הנ"ל דכיון דבעינן שיהי' חל האיסור עוד כוונ' שיקנה החפץ לאונסי' עכ"פ ל"א דבשב"ל אינן דברים דהא כיון דהוי שותף ויש לו חלק בו א"כ אם רוצה לאסור חל האיסור בלי שום כוונ' ממילא לא אמרי' לצעורי דהא הוי דבשב"ל ודוק היטב: (יב) אמנם שיטת התוס' וש"פ שכתבו דבשותפי' נמי אמרי' לצעורי מצי ס"ל דהך סבר' לצעורי הי' כמו אנן סהדי שאין כוונת ישראל לעבוד ע"א ועיין בס' שמ"ח סעיף טו סי' ד' וא"כ כיון דהוי כמו אנן סהדי לא הוי דברי' שבלב ויש להסביר דבר זה דהנה באמת איתרע לי' חזק' כשרותו כמ"ש לעי' רק אי אמרי' חזק' דאיתרע שמה חזק' א"כ ממילא הדר הו"ל כמו אנן סהדי דאע"ג דעבר על איסור הזכר' שם ע"א מ"מ אין כוונתו לעבדה והנה כבר הבאתי כמ"פ בחידושי ע"ש בס' דברי אמת דמאן דס"ל ספיק' דאורי' מה"ת לקולא ס"ל חזק' דאיתרע ל"ש חזק' וא"כ א"ש שיטת הר"מ דאיהו סובר ס"ד מה"ת לקולא וא"כ ליכא כאן חזק' טובה כ"כ דכוונתו לצעורי ושפיר אמרי' דבא"ל שותפי' לא אמרי' לצעורי כמ"ש דהוי דבשב"ל. אמנם התוס' מצי סובר דספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' וחזק' דאיתר' שמה חזק' ובמקום אחר ביארתי בזה כל הסבר' מ"ש בספר הנ"ל ועי"ש בקונטרס דברי סופרים וכיון דחזק' דאיתרע שמה חזק' א"כ שפי' הו"ל הך סבר' דלצעורי כמו אנן סהדי ולא כמ"ש הפלתי שהבאתי לעי' באות ז' וא"כ לא הוי דברי' שבלב ולכך ס"ל דאפי' בשותפו' נמי אמרי' לצעורי ודוק היטב כי הי' נכון בס"ד: (יג) ועפ"י מ"ש דאפי' למסקנ' הגמר' בר"נ דהטעם משו' לצעורי מ"מ בעי' קנין קצת בהחפץ דאי לי' לו בו שום קנין לא מצי אסר לי' יתבארו נכון דברי הר"מ פ"ח מהלכ' עכו"ם הלכ' א' ודברי הר"מ