תבואות השדה חלק ב קטו

קנסא ומוכח שפיר דרב ס"ל דילפינן קנס' מקנס' דע"כ כר"י ס"ל דל"ש היזק מדנקט מנסך לרבות' וא"ש דברי רש"י ודו"ק היטב: (ד) ברש"י ד"ה בשוגג פטור בגמ' אמר טעמא באמת לפי מה דקיי"ל היזק שא"נ ל"ש היזק א"כ לא צריכים טעמ' רק על הא דבמזיד חייב דבשוגג פשיט' דפטור כיון דל"ש היזק א"כ קשה מ"ט נקט רש"י על הא דשוגג פטור דגמר' אמר טעמ' ואפש"ל דהנה בירושלמי הביא ראי' לר"י דהיזק שא"נ ל"ש היזק ממתני' דקתני בשוגג פטור וכתב שם הפני משה דהיינו דס"ל דדרך התנא לנקוט הפשוט יותר ברישא ומדנקט בריש' שוגג פטור משמע דזהו פשוט יותר וע"כ דל"ש היזק עי"ש וא"כ צ"ל לחזקי' דלא תקשה לי' ממתני' דס"ל דלפעמים נקט התנא הרבות' ברישא עי' בתוס' מס' זבחים צ"ב ע"ב ד"ה אי הכי שהביאו מכמה מקומות דהאינו פשוט נקט ברישא וס"ל לחזקי' דהך דפטור בשוגג זהו הוי החידוש דהיזק שא"נ שמי' היזק ולכך נקט רש"י על שוגג פטור בגמ' אמר טעמ' כלומר דס"ל לחזקי' דבעינן טעמא על הא דבשוגג פטור דהיזק שא"נ שמי' היזק ולא תקשה לי' ממתני' קושי' הירושלמי ודוק: ובד"ה פטור כ' רש"י מתשלומין נראה דכוונת רש"י דלא תפרש בשוגג היינו שלא היה כוונתו לנסך לע"א דא"כ לא נאסר היין כמ"ש בנו"ב וע"כ דשוגג נמי פירושו שכיון לע"א רק שלא ידע שהי' של חבירו או שלא ידע שנאסר בניסוך זה כמ"ש רש"י מס' חולין מ"א ע"א עיי"ש והיינו דלענין נזק היה שוגג כמ"ש הר"מ בפי' המשנה לענין מזיד שהי' מזיד על הנזק אע"ג שהי' שוגג לענין חיוב סקילה דע"א עי"ש ה"נ יש לפרש בשוגג שהי' מזיד באיסור ע"א רק לענין נזק היה שוגג וז"ש רש"י פטור מתשלומין כלומר אבל חייב מיתה משום ע"א איכא דאפי' מצי מיירי דלענין ע"א היה מזיד ודו"ק: (ה) בתוס' ד"ה מנסך הקשו מ"ט דשמואל דלא ס"ל מדאגבהי' קני' ותירצו דשמואל ס"ל דהגבה' הוי צורך ניסוך ולכאורה י"ל דשמואל ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש א"כ לא חל האיסור רק משום הגבה' נעשית כשלו כדעת רש"י בחולין מ' ע"א וא"כ ממילא הוי הגבה' צורך ניסוך וליכא חיוב תשלומין על הגבה' אמנם רב ס"ל אדם אוסר דשא"ש וא"כ מצי לנסך בלי הגבה' ושפיר איכא חיוב תשלומין על שעת הגבה': (ו) במס' חולין מ"א ע"א פריך הגמרא לר"נ ור"ע ור"י דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש ממתני' דשנים אוחזים בסכין ושוחטין ומשני דא"ל שותפות בגוים ואח"כ פריך ממתני' דהמטמא והמדמע והמנסך ומשני ה"נ דא"ל שותפות בגוים ולכאורה קשה וכי לא ידע המקשה דמצי לשנויי לי' דה"נ מיירי דא"ל שותפות בגויה ונ"ל דהמקשה ס"ד דמתני' דמנסך א"כ מיירי בל"ל שותפות בגויה עפ"י מ"ש תוס' מס' ב"ק ק' ע"ב ד"ה וחייב באחריות' וכן במס' ב"ב ב' ע"ב ד"ה וחייב דכל היכא שבעל הכרם נמי מפסיד ל"ש שלא יהי' כאו"א הולך וא"כ אי מיירי באית לי' שותפות בגויה א"כ איהו נמי מפסיד והאיך קנסי אותו במזיד חייב כיון דל"א שלא יהי' כאו"א הולך אי אית לי' שותפות בגוים ושוב ראיתי באחרונים שהביא כן להקשות בשם שו"ת בית יעקב. אמנם לע"ד לא קשה דהא אם רוצה לנסך לע"א אינו מפסיד כלום במה שנאסר היין דהא אם הי' חשוד לנסך לא ימנע ג"כ מלשתות ין שנתנסך. ושוב ראיתי בס' תורת גיטין שמתרץ ג"כ כמ"ש. אמנם י"ל בדרך אחר דהמקשה הי' ס"ל דמנסך באמת קלב"מ וצ"ל ע"כ מדאגבהי' קני' והיינו דווקא אי לית לי' שותפות שפיר אמרינן דנעשה גזלן על שע' הגבה' משא"כ אי אית ליה שותפות א"כ אינו נעשה גזלן על שעת הגבה' וא"כ אמאי חייב כתשלומין כיון דקלב"מ וע"ז השי' לו התרצן ה"נ באית לי' שותפות בגויה ואע"ג דקלב"מ מ"מ חייב משום שלא יהי' כאו"א הולך כמ"ש כאן התוס' ד"ה מנסך להקשות דאפי' אי קלב"מ יתחייב מטעם שלא יהי' כאו"א הולך. ואע"ג דהתוס' לא ס"ל דלחייב משום שלא יהי' כאו"א הולך היכא דקלב"מ מ"מ הגמרא התם ס"ל דמ"מ חייב משום שלא יהי' כאו"א הולך וי"ל דתלי' אי אמרינן דאע"ג דקלב"מ מ"מ חייב לצאת ידי שמים א"כ הרי תשלומין רמי' עליו עכ"פ ועי' בס' קצה"ח סי' כ"ח ס"ק א' מה שהביא בזה בשם מהרש"ל וא"כ שפיר י"ל דהיכא דלא עבדינא בי' החומרא כגון שלא התרו בו דמסתמא מיירי בלא התראה דזה לא שכיח שינסך יין חבירו ויכנס עצמו למיתה ולא הוי גזרו רבנן שלא יהי' כאו"א הולך דזהו ל"ש ועי' בחי' הרשב"א ובפנ"י לכך ס"ל דבכה"ג שפיר קנסו בתשלומין כיון דכל עיקר חיובו הי' משום קנס לא מפטר משום קלב"מ ודו"ק: (ז) במס' חולין מ"א ע"א מסקינן דבישראל אמרינן לצעורי קמכוין ומשו"ה אינו אוסר וא"כ משמע למסקנא הא דאמרו ר"נ ור"ע ור"י אין אדם אוסר דשא"ש היינו שאין כוונתו לאסור אבל אי רוצה לאסור באמת את של חבירו מ"מ אסר עי' בסמ"ע סי' שפ"ה ס"ק ג' והנה באית לי' שותפות בגויה דעת רש"י וכן הר"מ רפ"ב מהלכה שחיטת דבשותפות לא אמרינן לצעורי קמכוין והתוס' בחולין שם ד"ה בישראל כרבי דאפילו בא"ל שותפות נמי אמרינן לצעורי והנה המחבר ביו"ד סי' ז' הביא שני דעות אי אמרינן בא"ל שותפות נמי לצעורי ובחו"מ סי' שפ"ה כ' ואם היה לו בו שותפות אוסר היין וחייב לשלם וכבר תמהו עליו הסמ"ע שם ס"ק ד' ובש"כ ביו"ד סי' ד' ס"ק ה' כיון דאיכא בזה שני דעות אי בשותפות מצי אסר או דאמרינן לצעורי א"כ אמאי סתם בחו"מ דחייב לשלם ונ"ל דהנה הפלתי בסי' ד' ס"ק ג' העלה דהך אי אמרינן לצעורי הי' רק ספיקא ואמרתי להסביר דבריו דליכא למימר דמוקמינן אותו בחזקת כשרות ומסתמא אין כוונתו לעבוד ע"א דכיון שאומר בפי' שעובד ע"א הרי עכ"פ איתרע חזקת כשרותו וא"כ לא הוי רק ספיקא אי לצעורי. ועי' בס' שמ"ח סי' ד' סעיף ט' וסעיף י' שם משמע דאמרינן לצעורי דאין דרך לעבוד ע"א רק בשלו והלכך בא"ל שותפות שפיר אוסר. והנה דעת הפלתי כיון דהך סברא לצעורי לא הוי רק ספיקא הלכך אר"נ דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש רק מדרבנן שפיר סמכינן על סברא לצעורי אמנם לר"ה דא"א דשא"ש מה"ת לא סמכינן על סברא לצעורי. והנה לכאורה י"ל לפי"ז בא"ל שותפות דאוסר מה"ת כיון שיש לו חלק בו לא סמכינן על סברא לצעורי דהי' רק ספיקא בעלמא וזהו סברת רש"י והר"מ דלא אמרינן לצעורי בא"ל שותפות. אמנם לכאורה יש לתרץ שיטת הפוסקים דבשותפות נמי אמרינן לצעורי דאע"ג דהי' רק ספיקא מ"מ כיון שלא היה כוונתו לעבוד ע"א רק בשלו כמ"ש בשמ"ח וא"כ לא היה כוונתו שיחול שם תקרובת ע"א רק על חלקו ולא על חלק חבירו וא"כ אין חלק חבירו נאסר וכיון דלא היה כוונתו בשעת שחיטה רק על חלק שלו לא נאסר חלק חבירו ואע"ג דקיי"ל אין ברירא וא"כ היה לנו לאסור גם חלק חבירו דהא אין ברירא לומר שדהו שלו. י"ל דמ"מ איכא ס"ס להתיר או דלמא לא כוון לע"א כלל וגם חלקו שרי ואת"ל כיון לע"א דלמא יש ברירא ולא היה כוונתו לאסור חלק חבירו [ויש לדון בזה אי מהני הך סברא שלא היה כוונתו על חלק חבירו לענין היתר אכילה ועי' בט"ז שם ס"ק ד'