תבואות השדה חלק א צד

הבעלים דלא דמי לשנוי גמור דלא בעינן סילוק רשות הבעלים כיון דהוי כמו דבר אחר לגמרי וא"כ היכא דהוי יאוש דאז כבר נסתלק רשות הבעלים שפיר מהני אפי' שנוי גרוע דאפי' בשנוי גרוע יש כאן קנין מצד הקונה רק קודם יאוש לא מצא הקנין מקום לחול משא"כ לאחר יאוש ועיין בתוס' מס' ב"ק ס"ו ע"א ד"ה כיון דבאיסור' משמע נמי דביאוש דהוי סילוק רשות עכ"פ:

וא"כ א"ש דעת המחבר ביו"ד דוודאי כל היכ' שיש לו לקנות איזה חפץ שהי' מעיקר' של הבעלים אחרים שפיר שנוי גרוע לא מהני דאע"ג דשנוי עכ"פ הוי כמו קנין מ"מ לא מוצא הקנין מקום לחול כיון דאכתי רשות בעלים הראשונים עליו ולכך לא מהני רק שנוי גמור דהוי כדבר אחר לגמרי. אמנם גבי ראשית הגז דמעולם לא הי' עליו שם בעלים אחרים כמ"ש רש"י ד"ה פטור ת"ל ודמי' נמי לא משלם דלאו גזל גמור הי' דלא מטא לידי' דכהן וא"כ שפיר פסק דאפי' שנוי גרוע כגון שנוי החוזר נמי קנה דניהו דשנוי החוזר לא מהני שיעשה זה החפץ כדבר אחר לגמרי שיופקע עי"כ שם בעלי' הראשוני' מ"מ קנין הוי רק כ"ז שיש שם בעלים הראשונים אין מוצא הקנין מקום לחול. והלכך בראשי' הגז דלא הי' מעולם ברשות בעלים אחרים וסגי' בי' קנין לחודא שפי' מהני אפי' שנוי החוזר ולכך סתם המחבר ביו"ד דאפי' בצביע' בעלמ' נמי פטור מראשי' הגז דשנוי גרוע אע"ג דאין מפקיע שם בעלים הראשוני' מ"מ מתור' קנין מהני ודו"ק היטב:

בו יבואר הדין בגזל צמר ועשאו חוטי' אי הוי שנוי. (ג) הר"מ פ"א מהלכות ציצית הלכה י"א כתב דגזל צמר ועשה חוטי' פסולים לציצית והכ"מ הביא שם בשם הנמ"י דבחוטי' הוי יאוש ושנוי הגוף כלומר שנוי מעשה וכשר רק בגזל ציצית שלא נשתנה פסול והר"מ שכתב דמצמר הגזול פסול נראה דמיירי לפני יאוש אי נמי לאחר יאוש ולא הוי שנוי משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע"ש. והנה הט"ז באו"ח סי' י"א ס"ק ה' תמה על אלו התירוצים. האחד דמוקי בלפני יאוש א"כ לא צריך קרא כלל כדאמרינן אי לפני יאוש פשיטא ועל תירוץ השני דהוי שנוי החוזר לברייתו הקשה כיון דלא משכח' שיעשה חוטים רק ע"י ליבון והא ליבון הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו כמ"ש הר"מ גופא להדיא פ"ב מהלכות גזיל' הלכה י"ב ולכך תירוץ הט"ז דטעמא דהר"מ היא משום דהוי מהב"ע. ולפי"ז צריך לומר דהר"מ לא ס"ל כסברת התוס' ב"ק ס"ח ע"א ד"ה מנין ליאוש דכל היכ' דקני לי' מעיקר' לא הוי מהב"ע ולהר"מ בכל גוונא הוי מהב"ע. אמנם המג"א שם ס"ק י' כתב בדברי הרמ"א דאפי' קודם יאוש כשר משום דהו"ל שנוי מעשה ושנוי גמור קונה אפי' בלא יאוש. אמנם הנמ"י ס"ל דהוי שנוי גרוע ולכך לא מהני רק לאחר יאוש. דיאוש עם שנוי גרוע כמי קונ' כמ"ש המחבר בש"ע חו"מ סי' שס"א ואע"ג דליבון הוי שנוי גמור כבר כתב שם בס' מחה"ש דהיינו דווק' ליבון ע"י גפרית אבל סתם ליבון הוי שנוי גרוע:

וא"כ לפי דעת המג"א יש ג' מחלוק' בדבר הר"מ ס"ל דאפי' יאוש ושנוי נמי לא מהני לענין ציצית אי משום טעמ' שכ' הט"ז דהו"ל מהב"ע או כמו שנפרש לקמן בס"ד והרמ"א ס"ל דאפי' קודם יאוש נמי מהני בגזל צמר ועשה חוטי' דהו"ל שנוי מעשה גמור והנמ"י הכריע דקודם יאוש לא מהני ולאחר יאוש מהני משמע דס"ל דהוי שנוי גרוע ולכך לא מהני רק עם יאוש ובפרמ"ג במשבצות שם ס"ק ה' כתב לתרץ דברי הר"מ דמשו"ה פסול ולא הוי שנוי משום דאימת נעשה שנוי כלומר שנוי השם ממש דבאמת בכל שנוי מעשה להיות שנשתנה שמו כמ"ש הרמ"א חו"מ סי' ש"ס סעיף ו' וא"כ לא הוי שנוי השם רק בשעת טויה ואז לא הוי עדיין שלו ולא מקרי טויה לשמה ולבך פסול כלומר דכמו שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו ה"כ אין יכול להתפיס עליו שיהי' נקרא לשמה ע"ש ועיין בס' שבילי דוד שם ובסי' תרמ"ט באו"ח. והנה אם אמנם שלפי"ז היה מדוייק סידור הלשון של הר"מ שבאות הלכ' כשהבי' דטוית החוטי' בעינן לשמה הביא הך דצמר גזול פסול ומשמע משום דלא הוי לשמה:

(ד) אמנם אי הו"א דליבון גופא הוי שנוי וליבון בוודאי א"צ לשמה וא"כ הדק"ל דקני לי' ע"י שנוי והנה הר"מ פ"ב מהלכות גזילה כתב להדיא דליבון הוי שנוי וכאן קודם הטויה מססמ' לבנו כמ"ש הט"ז וא"כ הדק"ל מ"ט לא קנה בשנוי ואולי י"ל דבאמת ליבון לא הוי רק שנוי גרוע ושם בהלכות גזילה דכתב דליבון הוי שנוי היינו ניפוץ וליבון דווקא שכן כתב שם להדי' ונפצו ולבנו. וא"כ ל"ק לדעת הר"מ דלא מיבעי' אי נימא דלה"ת ס"ל דשנוי גרוע אפי' אם יאוש בעי לא קנה בוודאי א"ש ודלא כדעת הש"ע סי' שנ"ג ס"ב וסי' שס"א ס"ב רק אפי' אי נימא דהר"מ נמי מודה דשנוי אפי' גרוע עם יאוש מהני. הנה לפימ"ש לעיל דהא דמהני הי' משום דע"י יאוש הוי סילוק רשות הבעלים וע"י השנוי אע"ג דהוי גרוע הוי קנין בגוף החפץ ולכך מהני וא"כ לא מהני רק היכא דאיכא תחלה יאוש שכבר נסתלקו רשות הבעלים מהני השנוי שאח"כ לקנות החפץ משא"כ בשנוי קודם יאוש לא מהני דעדיין לא נסתלקו רשות הבעלים ולא מהני הקנין (ובפרט אי נימא דהר"מ ס"ל כרבא ריש מס' תמורה דאעל"מ) ואע"ג דבשנוי רשות ס"ל להר"מ פ"ב מהלכות גזילה הלכה ג' דאפי' שנוי רשות ואח"כ יאוש נמי מהני יש לחלק דדווקא שנוי רשות מהני קודם יאוש ולא שנוי השם דבשנוי רשות אפ"ל דלא שייך אעל"מ היכא שלקח מגנב שאינו מפורסם משא"כ בשנוי השם לא מהני פעולתו בזה החפץ שיוכל לקנותו קודם שנסתלקו הבעלים וא"כ הכא בגזל צמר כיון דלא ידעינן אי נתיאשו הבעלים קודם שעשה השנוי לא מהני לענין ציצית ואפי' אי מספקא לן נמי פסול. דכיון שהבגד יש לו ד' כנפות נתחייב בציצית ואינו יוצא בחוטים הפסולים מספיק'. וא"כ יש לנו ג' טעמים על הר"מ מ"ט בגזל צמר פסול לציצית האחד דהטויה לא הוי לשמה בצמ' שאינו שלו כמ"ש הפרמ"ג. השני דהו"ל מהב"ע כמ"ש הט"ז רק לפי"ז צ"ל דהר"מ ס"ל דמהב"ע פסול אפי' היכא דקנה לי' מקודם. השלישי דטויה הוי שנוי החוזר וליבון נמי הוי שנוי גרוע וגם כמ"ש בס' מחה"ש שם דליבון לא הוי שנוי רק ע"י גפרית. ושנוי גרוע לא מהני רק עם יאוש ובעינן יאוש דווקא והכא כיון דלא ידעינן אי נתיאשו קודם לא מהני השנוי לקנותו דדלמא בשעת השנוי עדיין לא נתיאשו. ובפרט דאנן לא קיי"ל כר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים והר"מ נקט גזל דז"ל ואין עושים אותם מצמר הגזול וא"כ לא מהני אפי' חזינן שעכשיו נתיאשו מ"מ דלמא בשעת שעשה השנוי לא נתיאשו עוד ולכך פסול וא"כ לפי"ז בגנב צמר ועשה חוטים להר"מ נמי הי' כשר דהא סתם גניבה קיי"ל דהוי יאוש בעלים וכן פסק הר"מ פכ"ד מהלכות כלים הלכה ז' דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים וא"כ בגנב צמר דהוי מסתמ' יאוש ואח"כ שנוי אפי' שנוי גרוע מהני ושפיר קנה וכשרי' לציצית ויש קצת ראי' לדברינו בכוונת הר"מ מדנקט מצמר הגזול דלתירוץ הט"ז אין חילוק בין גזול לגנב אי הטעם משום מהב"ע: