תבואות השדה חלק א פז

ברי לי דשומן הי' דמהימן וכתב רש"י והא וודאי פשיטא לן דא"כ אין לך אדם אוכל משל חבירו ולכאורה קשה מנ"ל דלמא דווקא הבעלי' נאמנים ולא אחר אמנם י"ב דהא באמת בכ"מ לענין ממון עד דעלמא טפי מהימן מהבע"ד בעצמו רק באיסורי' לא הי' אפשר בענין אחר שהבע"ד לא יהי' נאמן וכיון שע"כ הוצרכו להאמין להבע"ד ממילא עד א' דעלמא נמי מהימן שלא יהי' נראה כחוכ' שהבע"ד יהי' לו נאמנות יותר מאינש דעלמא:

(ב) והנה לכאורה מממון גופ' מצינו למילף שיהי' נאמנות לעד אחד דהרי הוא קם לשבועה מה"ת והיכא שאין יכול לישבע משלם וא"כ אמאי לא יהי' לו נאמנות לענין איסור' אח"כ ראיתי בתוס' רי"ד למס' קידושין ס"ה ע"ב שעמד בזה ותירץ דהתם דווקא כיון דתו"ל למידע ולא ידע שם אמרי' דמשלם ע"י ע"א כיון שלא יכול לישבע אבל לאו משום נאמנותו של עד רק משום דמכח טענ' בע"ד עצמו נראה כמשקר עי"ש היטב וא"כ לשיטות הסוברים דאמרי' מתוך שאיל"מ אפי' היכא דלא הו"ל למידע והוא שיטות הר"מ עי' פ"ה מהל' שאלה ופקדון הלכה ו' ועי' בש"כ חו"מ סי' ע"ב ס"ק כ"א א"כ מצינו דע"א קם לממון ג"כ היכא שא"י לישבע דמשלם ע"י העד וא"כ י"ל דמשו"ה באמת ס"ל להרבה פוסקים וכפי הבנת הש"כ ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז ס"ל להרמב"ם ג"כ בפ"ט מהל' נזירות עי"ש בש"כ דע"א נאמן באיסור' אפי' נגד חזקה משום דכיון דבממון נמי מצינו דלפעמים נאמן להוציא מחזקה היכא שאין כנגדו יכול לישבע ורק היכא שיכול לישבע סגי' לן בשבועה ובאיסור' דל"ש שבועה נאמן העד אפי' כנגד חזקה. וא"כ לפי"ז הי' מקום לומר דמאן דס"ל מה"ת משואיל"מ שפיר ילפינן מהא דע"א קם לשבועה דנאמן באיסור' נמי עי' ברש"י מס' קידושין ס"ה ע"א ד"ה ואי ליכא עדים דנראה מדבריו שם דילפינן לענין איסור' שיהי' לו נאמנות במקצת ממה דע"א קם לשבוע' וא"כ שפיר אי אמרי' דמה"ת היכ' שאיל"מ ה"ה דנאמן לענין איסור' ומאן דס"ל דל"א מתוך שאיל"מ א"כ לא מהני לן ע"א בממון מה"ת רק לשבוע' שיוכל לברר הדבר משא"כ בעיקר הענין לא מהימן וא"כ שפיר אמרי' דא"נ באיסור' ודו"ק:

(ג) ועד"ז יש לפרש עפ"י צחות לשון הגמ' מס' גיטין גבי עובד' דר' אמי דא"ל נטמאו טהרותיך ואתי לקמי' דר' אמי ואמ"ל שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו ר' אסי ר' אתה אומר כן הכי אמר ר"י וכו' ויל"ד מהו הלשון ר' אתה אומר כן ומה כ"כ גדלה התמוה בעיניו למה הי' אומר דאין ע"א נאמן אמנם לפימ"ש א"ש דהנה במס' שבועות מ"ז ע"א איתא רבותינו שבא"י ס"ל משואיל"מ ורבותינו שבא"י ר' אבא והך עובדא דר' אבא הי' קמי' דר' אמי אלמא דר' אמי נמי ס"ל משואיל"מ וכן משמע הלשון רבותינו דלר' אבא לחודא לא הי' קרי לי' בלשון רבי' רבותינו ולכך קאמר לו כאן ר' אסי שמתמ' עליו ר' אתה אומר כלומר אתה שע"כ ס"ל משואיל"מ שם בההוא עובדא א"כ הי' לך לומר דע"א נאמן באיסור' ג"כ ולכך תמה עליו אתה אומר כן דלשיטתך הי' לך לומר דע"א נאמן באיסור' כיון דמהני לענין ממון נמי היכא שא"י לישבע ואפשר דמשו"ה קרי לי' ר' אסי לר' אמי רבי אע"ג שהי' חבירו משום דעל ההוא עובדא קרי להו שם רבותינו שבא"י ומכח ההוא עובדא קשי' לי' אמאי ס"ל דאין ע"א נאמן ולכך קרי לי' רבי ובתוס' מס' ב"ב ל"ד ד"ה הוי יתיב עמדו בזה מ"ט קרי לי' ר' אסי לר' אמי רבי ולפי מ"ש א"ש ודו"ק:

(ד) והנה בע"א מצינו דיש לו נאמנות טפי להתיר מלאסור וכמ"ש בש"ע ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' להדי' עיין בש"כ שם והנה במס' יבמות בתוס' ד"ה מידי דהוי כתבו ג"כ דאי ילפינן מטבל והקדש דע"א נאמן בעדות אשה הו"א דהא דאין דבר שב"ע פחות משנים היינו דווקא שאוסר' על בעלה דאין ע"א נאמן לאסור אבל להתיר' חד נמי נאמן והנה בדבר שבערו' י"ל בפשיטות דהנה עיקר ענין עדות דמצינו בתורה הי' במקום שהעדות נכחשים דבממון וודאי עיקר ענין העדות היכא שהבע"ד מכחיש אותם וא"כ בדשב"ע לאסור אותה על בעלה מסתמ' מיירי שהאשה מכחיש אותו דאי הי' מודה שזינתה הי' שויתה לנפשה חד"א ופשיטא שאסורה דהא למשנה ראשונה קיי"ל דאשה שאמרה טמאה אני נאמנת וע"כ מיירי שהאשה מכחשת העד ולכך לא סגי' בע"א אמנם להתירה לומר לה שבעלה מת שאין נכחש משום אדם לפיכ' סגי' בע"א וא"כ מובן שפיר החילוק בין להתיר' ובין לאסור אמנם גבי איסור' דאין לו נאמנות לאסור רק להתיר צריך טעם לחלק וראיתי בחי' הפנ"י למס' גיטין נ"ד ע"ב שכתב שני טעמים האחד דבשלמא להתיר נאמן דחזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ לאסור אפש"ל דלצער קמכוין ועוד טעם אחד דבאיסורין שרוצה להפסיד ממון חבירו הוי כאיסורא דאית בי' ממונ' שהבעלים מפסידים על ידו ובממון גזה"כ דבעי' ב' עדים דווקא ע"ש וכה"ג כתב ג"כ בחי' הר"נ למס' סנהדרין ל' ע"א ד"ה כיון בבית גבי בא אחד ואמר מעות שהטמין אביכם של מע"ש הי' בבית ל"א כלום כתב שם ואע"ג דע"א נאמן באיסורין והי' בדין שיהי' נאמן לענין מע"ש אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון יש בו והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות משנים עכ"ל אמנם כד דייקינן אדרבא לא ס"ל להר"ב הך דהפנ"י דהתם ע"כ בעי לומר שיהי' ע"א נאמן באיסורין אפי' לאסור שהרי גבי מע"ש בא לאסור הממון עליהם ורק שם במע"ש מפני שבא להוציא הממון מחזקתו תירץ דאינו נאמן דהוי כממון משא"כ גבי איסור אע"ג שהבעלים מפסידי' על ידי העד מ"מ כיון שאין העד בא ע"י עדותו להוציא איזה דבר מהמוחזק לא דמי להיכא שהעד מעיד נגד חזקת ממון ממש ולא בעי' שנים וא"כ אדרבא דברי הר"נ שם הם נגד דברי הפנ"י דחשיב כל איסורין כממון מפני שהבעלים נפסדי' על ידו דא"כ לא הו"ל להר"נ לחלק בין איסורין למע"ש דלדברי הפנ"י כל איסורין הוי כממון ועוד דבנטמאו טהרותיך לא מפסיד לי' לבעלים דהרי חזי לי' בימי טומאתו כדאית' במס' קידושין בגמ' ואפ"ה אמרינן דאינו נאמן וא"כ עכ"פ מדברי הר"נ אלו מוכח שלא כדברי הפנ"י:

(ה) אמנם בעיקר הענין מה שאינו נאמן לאסור הנה הש"כ ביו"ד שם ס"ק כ"ג וס"ק כ"ו כפי דמשמע שם מלשונו היינו משום דבדבר דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אסור אפי' בלא עדותו ובאתחזק התיר' אינו נאמן אמנם בדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר מהני לן נאמנות העד לאסור שיהי' כוודאי איסור ע"ש ס"ק כ"ו והנה ראיתי בחידושי הגאון הרי"מ למס' יבמות שכתב דבאמת אפי' אי אמרי' דאין ע"א נאמן מה"ת היכא דאתחזק איסור' או התירה מ"מ לענין לאסור הי' בלא"ה להיות אסור דבאמת יש כאן חזקת כשרות לאותו העד שאינו מעיד שקר רק נגד הך חזקה איכא נמי חזקת היתר וא"כ אוקי חזקת כשרות של העד נגד החזקת היתר ונשאר הדבר בספק וממילא אסור מספיקא ע"ש שמפרש בזה דברי הרשב"א והרמב"ן במ"ש הלכך לאסור את המותר דאיכא למימר אתחזק התירה ע"א נאמן והפנ"י בקו"א למס' קידושין הניח בצ"ע במ"ש דליכא למימר אתחזק התיר' ולהנ"ל א"ש דאע"ג דלא יהי' נאמן מ"מ עושה חזקת היתר לספק דהא נגד החזקת היתר איכא חזקת כשרות של העד שאומר אמת וממילא