תבואות השדה חלק א עט

וכדבעי' למימר לקמן בס"ד ודו"ק היטב:

פרק ב' נבאר בס"ד סוגיא דיבמות אי כשיטת מהר"ל דאי סימנים דרבנן ל"ח לשאלה או כשיטת הב"ש דאי סימנים דרבנן נמי חיישינן לשאלה:

(יז) בגמ' שם למימר' דסימנים ל"ד ורמינהו מצאו קשור בכיס ובארנקי וכ' והנה התו' שם ד"ה מצאו קשור הקשו דלמ' מיירי שמכיר בטב"ע והוא עצמו מצאו ולעולם סימנים דרבנן ותירצו בתירוץ השני מדנקיט כיס וארנקי משמע ג"כ דמחזירין לו ע"י סימן כיס וארנקי ופי' המהרש"א בכוונתם דאי מיירי דבטב"ע למה נקיט כלל כיס וארנקי הול"ל דמכיר הגט בטב"ע אבל אי מיירי ע"י סימן נקיט כיס וארנקי שזהו הסימ' מה שקשור בכיס וארנקי עי"ש. והנה לכאורה קשה מאי פריך הגמ' דלמא לעולם סימנים דרבנן והא דמחזירין מיירי בטב"ע והא דנקיט כיס וארנקי דאשמעינן דע"כ מחזירין הגט בטב"ע דכלי רק בכיס וארנקי דלא מושלי הא בשאר כלים חיישינן לשאלה ולא מהני טב"ע דכלי להחזיר הגט דבשלמא לשיטת מהר"ן דאי סימנים דרבנן ל"ח כלל לשאלה וכפי שביארנו הסברא בס"ד א"ש דע"כ הוכיח המקשה דסימנים דאוריית' דאי סימנים דרבנן ומיירי בטב"ע למה נקיט כיס וארנקי ואין לומר דאשמעינן דבשאר כלים חיישינן לשאלה הא אי אמרינן חיישינן לשאלה ע"כ סימנים דאורייתא דאי סימנים ל"ד ל"ח לשאלה ופריך שפיר וכן לשיטת הב"י דאי סימנים ל"ד אפי' בכלים דלא מושלי נמי חיישינן לשאלה א"כ הוכיח שפיר המקשה דברייתא ס"ל דסימנים דאורייתא דאלא"ה האיך מחזירין ע"י טב"ע דכלי משא"כ לשיטת הב"ש דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאל' רק בכלים דלא מושלי לא חיישינן א"כ קשה קושי' הנ"ל וע"כ דסתמא דגמ' היא ס"ל דאי סימנים דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה אפי' בשאר כלים וא"כ למה נקיט כיס וארנקי אי מיירי בטב"ע וע"כ דמיירי ע"י סימנים כמ"ש המהרש"א:

(יח) אמנם להך לישנא דס"ל לרבא סימנים דרבנן א"כ תקשה הברייתא דמצאו קשור אמאי מחזירין כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא וצ"ל כתירוצם דמיירי שמכיר בטב"ע וא"כ קשה למה נקיט כיס וארנקי וצ"ל דנקיט כיס וארנקי דבשאר כלי' לא מהני טב"ע דכלי' להחזיר הגט משום דחיישינן לשאלה א"כ מוכח דלרבא ס"ל אפי' אי סימני' דרבנן נמי חיישינן לשאלה כשיט' הב"ש ולא כשיט' מהר"ל והנה לכאורה יל"ד מ"ט נקיט אמר רבא ולא "רבא אמר" כדרך הש"ס בכ"מ שהבי' דברי רבא אחר אביי וע"כ צ"ל דרבא כאן במס' יבמות לא מהדר כלל לתרוצי רומי' דמתניתן אברייתא ולדידי' י"ל לכאורה דלא קשה בפשיטות דהנה בנו"ב מד"ת לא"ע סי' ס' הקש' לשיטת התוס' סוף פרק שנים אוחזין ד"ה ממונ' מאיסור' שכתבו דחשש' דב' יב"ש לא הוי רק לעז בעלמא מדרבנן א"כ מאי קאמר הגמ' במס' ב"מ דאי סימנין ל"ד לא מהדרי' גט אשה בסימנים ואמאי הא לענין גט נמי לא הוי רק חשש' דרבנן וא"כ אפי' אי סימנים דרבנן נמי מהדרי' וא"כ י"ל דרבא ס"ל הכי באמת דבגט אפי' אי סימנים דרבנן נמי מחזירין וא"כ לא מוכח כלל לרבא נמי דחיישינן לשאל' אי סימני' דרבנן. ועי' בשו"ת זכרון יוסף סי' ה' לא"ע שכ' נמי דרבא כאן במס' יבמות לא קאי כלל על דברי אביי. וא"כ אין מוכרח כלל מתוך הסוגיא שיטת הב"ש:

(יט) והנה בגמ' פריך ולהך דאמר רבא סימני' דאורי' הא קתני אע"פ שיש סימני' בגופו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ואח"כ מסקי' ואב"א כליו בחיורי והנה כבר כ' הב"ח בשו"ת סי' פ"ו לדקדק מ"ט לא משני מיד כליו בחיורי וסומקי ול"ל דא"כ פשיט' דהשתא בסימנין גרועי' שבגופו אין מעידי' מכ"ש בסימנין גרועי' שבכליו ולכך לא ניח' לי' לתרץ כשנוי' בתר' דכליו מיירי בחיורי וסומקי. דהא אפש"ל דמשו"ה אשמעי' מתני' דאין מעידין דעל סימני כליו דווק' דומי' דסימני גופו משא"כ בסימנין חשובי' מהני אפי' בסימני כלי' נמי דלא חיישינן לשאלה ועי' בשו"ת מהרי"ט לא"ע סי' ל"ה וכנ"ל דזהו כוונת התוס' ד"ה ואב"א שכתבו ותו לא חיישינן לשאלה שכוונתם לתרץ דלא תקשי לכאור' לשנויי' בתר' דגמ' דכליו נמי מיירי בסימני' גרועי' א"כ למה נקיט כלל כליו דאטו מי נימא דבכלי' יועיל יותר סימני' גרועי' מבגופו ולכך כתבו ולעולם לא חיישינן לשאל' כלומ' ומשו"ה אשמעינן סימני כליו כדי שנשמע מינ' דסימנין שאינם גרועי' בכליו נמי מהני דלא חיישינן לשאלה. וא"כ קשה למה הוצרך בתירוץ הראשון לדחוקי כליו דחיישינן לשאלה אי נימא דחשש' דשאלה אינו מוכרח כלל:

(כ) וראיתי בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ח שכתב דאדרב' משנוי' בתר' מוכח דחיישינן לשאלה היא מסבר' משום דלשנוי' קמא הו"א דהא דגמ' משני כליו דחיישינן לשאלה הי' רק על צד הדוחק משום דלא מצי לאשכוחי סימנין גי ועי' בכליו. אבל מצד הסבר' לא הוי חיישינן לשאלה ולכך מסיק אח"כ ואב"א כליו בחיורי וסומקי כלומר דבאמת בסימני כלי' נמי מצינו לאשכוחי סימנין גרועי' וא"כ הא דמשנינן מעיקר' דחיישינן לשאל' היא מצד הסבר' והרגיש בעצמו שהיא כנגד דברי התוס'. והנה לשיטת התוס' דלשנויי' בתר' תו לא חיישינן לשאלה א"כ בוודאי צריך להבין למ"ל לדחוקי מעיקר' כלל לתרץ כליו דחיישינן לשאלה. אמנם לפימ"ש לעיל דאפש"ל דהא דהחרי' סימנין דאוריי' היינו אע"ג דבאמת סימנין לא הוי כרוב מ"מ ספק משוי לי' ולכך מותר בעדות אשה משום דחזקת אשת איש איתרע לי' וחזק' דאיתרע ל"ש חזקה. ואע"ג דמ"מ מדרבנן הי' לו להחמיר וא"כ אמאי ס"ל לר"א בן מהבאי מעידין דאפי' מדרבנן נמי מותר' י"ל דדווקא בשומ' מותר' אפ מדרבנן נמי. דאפי' אי אמרינן שומ' מצויין בבן גילו מ"מ הוי סימן חשוב קצת כי היכ' דלא נימא דתיי ולא קמ' ותירוצא בתר' בשומ' מחולקי' לגמרי. וכן משמע מלישנא דהר"מ פי"ג מה"ג ומחבר בש"ע א"ע סימן י"ז סעיף כ"ד דנקיט אפי' שומ' אין מעידים ומשמע דשומא נכנס קצת בגדר סימן מובהק וא"כ כיון דהוי ס"ל דהא דאמר רבא הכא סימנין דאורי' היינו רק לענין עדות אשה משום דחזק' א"א איתרע לי' וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה א"כ ע"כ דחזקה אינו מצד הסברא רק מצד גזה"כ וא"כ ממיל' מסתבר דחיישינן לשאלה דכיון דלא נמצא שום סימן שזהו הבעל של האשה על הבעל רק על בגדיו א"כ ל"ל דחזקת אשת איש ואיתרע לי' דבשלמא גבי סימנים אע"ג דהסימן לא משוי לי' כוודאי רק בספק מ"מ כיון שנמצא על גופו ממש סימן שייך לומר דחזקת א"א איתרע לי' משא"כ כשלא נמצא רק על הבגדים א"כ שפיר הוי מסתבר לי' לחוש לשאלה מסבר' דל"ל אוקמי' אחזקה קמיית' שלא השאיל דנגד זה איכא חזקת אשת איש כמ"ש בשם הנוב"י ופריך הגמ' ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' ואע"ג דלכאורה יש לחלק דבשלמא לענין אשה חיישינן לשאלה כמ"ש הנו"ב דנגד החזקה שלא השאיל ים כאן חזקת אשת איש משא"כ גבי אוכף אין כאן חזקה נגד החזקה קמיית' דמסתמ' לא השאיל כמ"ש. ובאמת קושיא זו קש' בלא דברינו נמי מאי פריך הגמ' לחוש לשאלה בסימני אוכף וכי לא מצינו לחלק בין היכא שעומד