תבואות השדה חלק א עו

מיהו איכא ואיתרע עכ"פ חזקת א"א ע"י סימן:

(ט) ולפי"ז י"ל מה שהקשה הפנ"י והקצה"ח סי' רנ"ט ובנוב"י מהד"ק לאה"ע סי' נ"א אמאי קאמר הגמ' דנ"מ אי מהדרינן גט אשה בסימנים ול"ק דנ"מ לעדות אשה ולהנ"ל א"ש דהנה בעדות אשה אפי' אי סלד"א מ"מ לא יהי' רק איסור דרבנן א"א חזקה דאיתרע מה"ת לש"ח אמנם לענין להחזיר גט אשה פשיט' אי סימנים לאו דאורייתא דאין מחזירין מה"ת דכאן ל"ל דאיתרע חזקת א"א שהרי לא הגיע כלל לידה עדיין וא"כ אפש"ל דהגמ' בעי לאשכוחי נ"מ דאי סלד"א שיהי' איסור מה"ת וזה ל"ש בעדות אשה א"א חזקה דאיתרע ל"ש חזקה רק לענין ליתן לה גט בסימנין דפשיט' דאי סלד"א א"כ איכא איסור' מה"ת ליתן לה גט כזה דהא אין עושין ספק בידים מה"ת לכ"ע ולכך קאמר הגמ' דנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים:

(י) איתא בגמ' ת"ש אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלמ' סימני' לאו דאורייתא ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה ואח"כ מסקי' ואבע"א כליו בחיורי וסומקי כלומר דהיינו נמי סימנין גרועי' כמו ארוך וגוץ אבל באמת סימנין אמצעי' דהיינו סתם סימני' מה"ת מהני. וגם לשאלה לא חיישי'. והנה דעת מהר"ל מפראג הובא בב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק ס"ט דכל היכא דאיכא סימני' בגופו כלומר סימני' בינונים וסימן מובהק או טב"ע בכלים מותרת ממנ"פ דאי אמרי' סימני' דאורייתא וא"כ הוכרחנו ע"כ לתירץ הגמ' כליו דחיישי' לשאלה וא"כ לא מהני סימן מובהק או טב"ע דכלים מותרת הי' ע"י סימן אמצעי שבגופו ואי סימני' דרבנן א"כ אמרי' דל"ח לשאלה כלומר דס"ל דאנו לא חיישי' לשאלה רק אם מוכרח לומר כך משא"כ כשאין לנו הכרח מסתמא לא חיישי' לשאלה והב"ש שם תמה ע"ז דהרי אפי' ללישנא דסימני' דאורייתא נמי אין לנו הכרח דחיישי' לשאלה דהרי מצינו לתרוצי כשנויי' בתר' כליו בחיורי וסומקי. ובב"ש הביא שם שיטת הב"י בתשובה דלמ"ד סימני' דרבנן כיון דבעי' לפי"ז סימן מובהק ביותר א"כ אפי' בכליו דלא מושלי נמי חיישינן לשאלה דעכ"פ סימן מובהק לא הוי כיון דלפעמים מקרי להשאיל גם כלי' כאלו ובב"ש כתב להקשות דהרי גבי גט קיי"ל עכ"פ בארנקי דלא מושלי דלא חיישי' לשאלה ואע"ג דיש לחלק דבגט הבע"ד לפנינו ולא אמר שהשאיל כתב שמ"מ הסוגי' אינו מיושב' לפי דעתו ובמ"ש הב"ש שהסוגי' אינו מיושב' כתב הגאון בס' בית מאיר בס"ק שם דכוונתו דאם יש לחלק בין היכ' שהבע"ד בפנינו ואומר שלא השאיל למה הוצרך הגמ' לחלק בין כלים דמושלי לשאר כלים תיפוק לי' בפשיטות דבגט משו"ה לא חיישי' כיון שהבע"ד לפנינו. ועי' בנו"ב מד"ק סי' ל"ב שכתב דרך אחר בכוונת הב"ש ורמז עליו גם במד"ת לא"ע סי' ס' בד"ה ואשר תמהת' עיי"ש ולכך לא נ"ל להב"ש דברי שו"ת ב"י לומר דחיישינן לשאלה אפי' בכליו דלא מושלי למאי דס"ל סימני' לאו דאורייתא עיי"ש. אמנם הב"ש נקיט בידי' כף המכריע בין הני תרי שיטות מהר"ל מפראג ושיטת הב"י דלא ס"ל לגמרי כשיטת מהר"ל לומר דאי סימני' דרבנן ל"ח כלל לשאלה. דאדרבה דאי סימני' דרבנן א"כ בעי' מה"ת סימן מובהק ביותר וא"כ כל היכא דאיכא חשש שאלה היינו בסימני כלי' אפי' מובהקי' ביותר או אפי' טב"ע מ"מ תו לא מקרי סימן מובהק אמנם בכלי' דלא מושלי ס"ל דלא כשיטת הב"י דבהנהו ל"ח לשאלה אפי' אי סימני' ל"ד וס"ל להב"ש דאי סימני' דרבנן חיישינן לשאלה בסתם כלים אעפ"י שאין הכרח מן הגמ' וז"ל מיהו אין מוכרח כי י"ל לפי אוקימת' סד"ר ואז בעינן ס"מ ביותר אז ממילא חיישי' לשאלה כי בעינן ס"מ ביותר ואם יש חשש שאלה אז ליכא ס"מ ביותר עכ"ל רק בכלי' דלא מושלי וודאי לא חיישי' לשאלה אפי' למ"ד סימני' ל"ד וצ"ל דבכלי' דלא מושלי אז הוי חשש שאלה חשש רחוק טפי והוי כמו ס"מ דמהני אפי' א"א סימני' ל"ד ודו"ק:

(יא) והנה הנו"ב סי' ל"ב הקשה לשיטת הב"י דאי סימני' דרבנן אפי' בכלי' דלא מושלי נמי חיישינן לשאלה א"כ כי רצה הגמ' לפשוט דסימני' דאוריי' מהא דתני' חמור בסימני אוכף. והיינו אי אמרי' דמה"ת מחזירין בסימני אוכף ודחי לי' הגמ' אימא בעידי אוכף ואי כשיטת הב"י אמאי מחזירין מה"ת אפי' בעידי אוכף דהא אכתי אפי' חשש שאלה אפי' בכלי' דלא מושלי א"א סימני' ל"ד והיא קושי' עצומה מאוד ולחלק ולומר דבממון לא חיישי' באמת לשאלה בכלי' כאלו לא נראה לומר כן דהא עכשיו קיימי' אי ס"ל דחשש שאלה היא מה"ת והגמ' פריך בפשיטות בכל הסוגי' מהא דמחזירין בסימני אוכף או בעדי אוכף על הא דמסקי' כליו דחיישי' לשאלה אלמא דלא נראה להגמ' לחלק בין איסורא לממונא עי' בשו"ת זכרון יוסף לאה"ע סי' ה' ולחומר הקושי' נ"ל ליישב בס"ד עפ"י מ"ש בשו"ת צ"צ סי' ק"ו דבאם ראובן השאיל לשמעון סידור שלו ואח"כ נמלא זה הסידור אצל אחר לא חיישי' דלמא השאיל שמעון זה הסידור לאחר כיון דאין השואל רשאי להשאיל לא חיישי' לזה. וא"כ יש ליישב דהא דאמרה תורה חמור בעידי אוכף מיירי שיש עדים שראובן שאל אוכף משמעון על חמורו ואח"כ נמצא חמור ואוכף אצל אחר יבא ראובן השואל לתבוע חמורו ואין לו עדים על חמורו רק על האוכף שעדים ראו שראובן שאל אותו האוכף וקמל"ן קרא דמחזירין לו דנגד המשאיל לא חיישי' שראובן ישקר ולחוש דלמא זהו חמורו של המשאיל כמ"ש השטמ"ק בשם הראשונים דכיון דהשאיל לו מסתמא נאמן היא אצלו וא"כ איכא חשש' רק דלמא הלך ראובן והשאיל אוכף זה לאחר ומאותו האחר נאבד חמור והאוכף והי' רוצה ליקח חמורו ע"י סימני אכפו בזה אמרי' כיון דאין השואל רשאי להשאיל אין לכו לחוש שהשאילו לאחר ומסתמא נאבד מיד ראובן השואל החמור עם האוכף. אע"ג דמה"ד מחזירין חמור בסימני אוכף אפי' היכא שלא נאבד מן השואל רק מן הבעלי' עצמם מ"מ ה"ד מתקנת' דרבנן אבל להחזיר מה"ת שלא יקשה מיתור' דחמור שפיר מצינו לאוקמי' בעדי אוכף אע"ג דסימנין דרבנן היכא דליכא חשש שאלה כגון שיש עדים שהיא שאל לעצמו זה האוכף ואין השואל רשאי להשאיל כנ"ל ליישב בס"ד שלא יקשה על שיטת הב"י מגמ' מפורשת ודו"ק. וחיי ראשי שאחרי שכתבתי זה מצאתי בשו"ת חת"ס לא"ע סי' נ"ח שמתרץ ג"כ קושי' זו כמ"ש וברוך שכוונתי לדעתו:

(יב) והנה מעתה אשובה ואראה להבין דעת קדושים שיטת מהר"ל דהיכא דסימני' דרבנן תו אין לחוש לשאלה כיון דאינו מוכרח וראיתי להנו"ב סי' ל"ב שהביא ראי' לשיטת מהר"ל מסוגי' דגמ' דהרי שם אמרי' ת"ש אעפ"י שיש סימני' בגופו אין מעידין אלמא סימני' ל"ד ודחי הגמ' גופו דארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה אי חיישי' לשאלה חמור בסימני אוכף היכא מהדרי' והנה א"כ ע"כ דרך הש"ס להוכיח איפכא דע"כ סימני' ל"ד דהא רוצה לדחות תירוץ זה וא"כ אי ס"ד כסברת הב"ש דאי סימני' דרבנן חיישי' לשאלה מצד הסברא אפי' בלי שום הכרח א"כ קשה לטעמך דהך מתני' אעפ"י שיש סימני' ב' ס"ל סימנין ל"ד א"כ פשיט' דחיישי' לשאלה א"כ מכ"ש דקשה טפי חמור בסימני אוכף ואפי' בעדי אוכף היכי מהדרי' עי"ש והנה אם אמנם דנראה כן משיטת הגמ' דאי סימני' דרבנן לא חיישי' לשאלה