תבואות השדה חלק א עד

דרכים הדרך האחד הי' אי דנסמוך על עצם הסימן לומר שמסתמא זה הי' דבר הנאבד ממנו כיון שיש לו סימן להנמצא כמו להנאבד או שזה האיש הנמצא כאן מת או הרוג היא האיש אשר נאבד מאתנו כיון שיש לו סימן כמו אותו האיש אי הוי הך סימן מלתא לסמוך עליו דהא יוכל להזדמן עוד אחר כיוצא בו וא"כ יש לנו ס' בעצמיות הסימן אי הוי ענין מה"ת לסמוך עליו הדרך הב' הוא דבאמת עיקר עצם הסימן ידעינן שראוי לסמוך עליו רק לענין אבידה דאיכא חששה דלמא מחזי חזי או כסומ' בארוב' כמ"ש בחי' הר"ן מס' חולין ע"ט בשם הרמב"ן שם מספקינן אי הוי מלתא אבל היכ' שאין ראוי לחוש למשקר כגון בעדות אשה שמת בעלה אזי וודאי פשיטא דסימנא מילתא היא וע"ש שכ' דלענין חשש מחזי חזי אפי' סימן מובהק נמי ל"מ דהא גם לענין ס"מ יש לחוש דלמא מחזי חזי:

(ב) והנה ברש"י ב"מ כ"ז ע"ב ד"ה לאהדורי גט כתב שאבד מן השליח המביאו ולכאורה אמאי לא נקט רש"י דנ"מ אפי' היכי שנאבד מן הבעל עצמו קודם שנתן לה ואח"כ מצאו וע"י סימנים מכיר שהי' גט שלו דאי סד"א מחזירין לו ואי דרבנן אין מחזירין ואמאי נקיט בשליח המביא וראיתי להריטב"א ב"מ שכ' וז"ל אבל באיסור' בעי סימן ולא מהדרינן ההוא גיטא לבעל עד דיהיב בה סימן מובהק עכ"ל וא"כ אמאי נקיט רש"י שלוח דווקא אמנם להנ"ל א"ש דרש"י הי' ס"ל דכאן האיבעי' היא רק אי חיישינן למשקר אבל על עצם הסימנים לא מספקינן עדיין וא"כ בבעל דל"ש חשש דמשקר דהא אינו חשוד לקלקל' כמש"כ בירושלמי ריש מס' גיטין א"כ פשיט' דמהדרינן לי' אי מכיר הסימנים ולא איבעי' רק בשליח דנחשד למשקר עיין ברשב"א למס' גיטין כ"ז עיין בב"ש סי' ל"ב ס"ק י"ג משא"כ הריטב"א שהמביא מעיקרא לחלק בין ס"מ לשאינם מובהקין והאיבעי' קאי רק על סימנים שאינם מובהקין וא"כ ע"כ הוי ס"ל דאיבעי' הגמ' קאי על עצם הסימן אם ראוי לסמוך עליו וא"כ אפי' היכי דליכא חששה דמשקר נמי הי' מספקא לי' מיד במחילת הסוגי' אי סימנא מילתא היא לכך הביא הריטב"א הנ"מ נמי לענין הבעל נמי ודו"ק:

(ג) אמנם הא וודאי במתני' יבמות אפי' הי' לו סימנים בגופו ובכליו אין מעידין החם וודאי הטעם דסימנים בעצמם ל"מ דהתם ל"ש חששא דמשקר והלכך מחלקינן שפיר בין ס"מ ביותר לסימנים מובהקין קצת דבס"מ ביותר בוודאי סמכינן לומר שזהו וודאי ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ב ועוד שם בסק"ע סימנים גרועי' ל"מ כלום וע' בכ"מ פי"ג מה' גירושין הכ"א דג' מינים סימנים יש סימנים גרועים כגון אריך וגוץ ל"מ אפי' באבידה וס"מ ביותר מהני אפי' לענין גט או עדות אשה ס"מ קצת הי' דאיבעי' לן דאוריית' או דרבנן והנה אי הוי דאו' מהני אפי' בעדות אשה ואי דרבנן ל"מ רק באבידה מטעמ' דאמרינן במס' ב"מ ניחא לי' לבעל אבידה כו' אבל לענין איסורא ל"מ:

והנה בס"מ קצת היינו סתם סימנים כפי הנראה מדברי הה"מ פי"ג מה"ג ס"ל בדעת הרמב"ם דסימנין דרבנן ובפי"ג מה' גזילה ואבידה נראה דס"ל בדעת הרמב"ם דס' מה"ת ולכאורה ה"נ משמע בפ"ז מה' נחלות מדברי הר"מ ה"ג שם דהא דאין משיאין האשה בסימנים מובהקין (כלומר סתם סימנים דסימני' ממש מהני אפי' בעדות אשה) הי' רק שהחכמים החמירו משום איסור כרת [ובס' שבילי דוד לחו"מ סי' רס"ז כתב שמש"כ הר"מ שהי' רק חומר' חכמים ל"ק רק על מים שאל"ס דבסימנים באמת הי' מה"ת אסורה לינשא כיון דמספק' לן אי דאורייתא] אמנם מפשטא דלישנא דהר"מ שם שכ' וז"ל שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון כו' משמע דכל סימנים שסומכין עליהם לענין ממון עכ"פ מהני מה"ת וכיון דבסתם סימנים סומכין עליהם לענין אבידה דהיינו ממון אלמ' דס"ל דסתם סימנים מהני מה"ת רק דרבנן החמירו כמו שהבין בדבריו הרה"מ פי"ג מה' גזילה ה"ה ויבואר בס"ד:

(ד) וראוי לחקור בעיקר סימנים אי נימא דסמכינן עליה' מה"ת מה הי' ולכאורה הסבר' נותנת דהוא כמו רוב דאי הלך מאתנו איש אחד שהי' לו צלקת באיזה אבר ואח"כ נמצא א' מת שהי' לו ג"כ צלקת אמרינן כיון דרוב אין להם צלקת מסתמא זה שנמצא בצלקת הוא שנאבד ולא נימא דלמא הוא מרובא דעלמא כיון דרוב אנשים אין להם צלקת וכ"כ בס' שב שמעת' שמעתי' ד' פ"ט ובנו"ב קמא לאה"ע סי' מ"ג דסימנים הוא בגדר רוב' אמנם לכאורה יל"ח דע"כ ל"א התורה לסמוך על הרוב רק אי נוכל לדון על הדבר ההוא ממש שהוא מן הרוב כמו רוב בהמת כשרות או רוב אנשים אינם סריסים או אילונית דאמרינן שזה הדבר מסתמא הוא מן הרוב ולא מן המיעוט משא"כ לענין סימנים כיון דבאמת הלא יש עכ"פ הרבה אנשים שיש להם צלקת רק שהם המיעוט מכל אנשים שבעולם שרוב אנשים אין להם צלקת או סי' אחר כיו"ב וא"כ רוצה אתה לדון ע"י הרוב על אותו איש הנמצא שהי' ע"כ מן המיעוט שהיה הי' ממש זה האיש שנאבד מאתנו שהי' ג"כ מן המיעוט בכה"ג אפשר דלא אמרה התורה לילך ב"ר כיון דל"ש לומר עכ"פ שזה האיש הוא מן הרוב שהרי חזינן שנשתנה מרוב אנשים ע"י הסימנים שנמצא עליו וא"כ ל"א התורה לילך ב"ר רק היכי שאפשר לדון על הדבר ההוא ממש שאנו דנין עליו שהוא מן הרוב משא"כ בסימנים שע"י הרוב רוצה אתה לומר שזהו שאנו דנין עליו כיון שהוא מן המיעוט עכ"פ שהוא הי' ממש האיש הנאבד או הבגד שנאבד שהוא ג"כ מן המיעוט עי"ז הסימן בזה ל"ש לומר דאזלינן ב"ר כיון דסוף סוף אא"ל שהוא מן הרוב שהרי נמצא בו שנוי ויצא מגדר הטבעי ברוב אנשים שאין להם סימן כזה וא"כ אפש"ל שזה ממש צדדי הספק באיבעי' שנסתפקו בעלי הגמ' אי סימנ' דאורייתא או דרבנן היינו אי אמרינן כיון דרוב אנשים אין להם סימן כזה א"כ מסתמא הוא זה האיש שהלך מאתנו שהי' בו ג"כ אותו שנוי מגדר רוב שאר אנשים או דלמא כיון דסוף סוף אין אתה יכול לדון על אותו האיש שאנו דנין עליו שהי' מן הרוב וא"כ מנ"ל לומר שזהו האיש ממש שנאבד שהי' ג"כ מן המיעוט דלמא הוא איש אחר מן המיעוט שיש להם אותו סי' דהתורה ל"א לילך ב"ר רק היכ' שאפשר לדון על אותו הדבר ממש מה שאנו דנין עליו שהוא מן הרוב כמו רוב בהמות כשירות דאמרינן דזה ממש מן הרוב משא"כ הכא ודו"ק היטב כי היא סברה עמוקה בס"ד:

(ה) ולכאורה אפש"ל דהך מילתא אי סימנים הוי כשאר רוב או דיש לחלק כמש"כ דתליא בהא א"א דכל ענין רוב או חזקה שגלתה לנו התורה לסמוך עלי' הי' מצד הסברא דהשכל האנושי ג"כ מסכים לזה דניזל ב"ר ולא לחוש למיעוט א"כ שפיר נ"ל דסימני' נמי הוי כרוב דאי אנו מסופקי' על זה האיש שנמצא באותו סי' ממש כמו האיש שנאבד מאתנו ונחוש דלמא הי' איש אחר אמרינן שפיר כיון דרוב אנשים אין להם סי' כזה מסתמא הוא הוא האיש שאנו דנין עליו דזהו דבר נתפס בחוש לדון על הדבר שנמצא בו סי' כזה דמסתמא זהו אותו האיש או הבגד ממש משא"כ א"א דכל ענין רוב וחזקה לולא שגלתה לנו התורה לא