תבואות השדה חלק א סח

טענה טוב' משום דכיון דרובא לאו כלום היא לא הי' לו למוכר לפרש אלא הלוקח משמע דס"ל דכאן לא מיירי כשטוענים שהותנו בפירוש זה אומר לחרישה וזה אומר לשחיט' רק בסתמא ונ"ל דגם הר' מאירי נמי לא ס"ל ודסוגי' מיירי שהותנו בפי' ובזה מחולקים המוכר והלוקח דזה אומר שהותנה לחרישה וזה אומר שהותנה לשחיט' דא"כ מ"פ הגמ' ולחזי אי גבר' דזבין לנכסת' או לרדי' כיון שטוענין שהותנו בפיר' וע"כ דהכא מיירי שלא הותנו כלום ולכך פריך הגמ' שפיר ולחזי אי גברא דזבין לרדיא וכן מלישנ' דשמואל דאמר יכול לומר לשחיט' מכרתיו מדקאמר יכול לומר משמע שלא הותנו בפיר' כך הרב מאירי מסבר' דנפשי' קאמר דאפי' כשטוענין שהותנ' בפי' זה אומר לשחיטה וזה אומר לחרישה נמי שייך פלוגתיה דרב ושמואל דלרב הלוקח נאמן ולשמואל המוכר נאמן משום דמוחזק בהממון. והנה במש"כ הרשב"ם וז"ל אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרוב' לאוכלים הי' לא הי' לו למוכר לפרש אין כוונת הרשב"ם לומר דמש"ה לא אזלינן ב"ר משום דהלוקח הי' לו לפרש דא"כ איך נתן טעם ע"ז משום דרוב' לאו כלום היא הא עכשיו אנו דנין ע"ז אי מהני רוב' וא"כ לא הי' לו להלוקח להתנות והאיך נתן טעם משום דרובא לאו כלום היא אלא וודאי כוונות הרשב"ם היא כך דבעיקר הטעם דלא אזלינן ב"ר בממונ' היא כמש"כ בתחלת דבריו וז"ל ורובא לאו כלום והו"ל כפו"פ והממע"ה כלומר כיון דאיכא חזקת ממון ממילא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה ואיתרע לי' רוב' וה"ל כפלגא ופלגא כדאמרינן ריש פ' האשה בתר' במס' יבמות ולדעת הרבה ראשונים אפי' לרבנן דר"מ אמרינן הכי כמו שביארנו לעיל שע"ה רק דאכתי קשה דניהו הו"ל כפלגא וא"כ הו"ל ממון המוטל בספק והו"ל למימר דחולקין לסמיכות לכך קאמר דכיון דרובא לאו כלום היא א"כ הו"ל כפגופ"ג ממילא טענות המוכר עדיפ' דאי לשחיטה קבעי לא הו"ל לפרושי בהדי' דעל מה סמוך כיון דרובא ל"מ רק להיות כפלגא ופלגא וא"כ וודאי אנן סהדי דלא ניחא ליה ללוקח להכניס ממונו בספק ושיסמוך ע"ז שיטול אח"כ החצי וא"כ הי' לו להתנות והוי טענות המוכר טענה טוב' ואפי' דהו"ל רק כפלגא ופלגא א"צ ליתן להלוקח אפי' החצי אמנם עיקר הטעם הא דאין הולכין בממון אחה"ר הוא משום דסמוך מיעוט' לחזקה מדנקטי והו"ל כפלגא ופלגא כנ"ל ברור בכוונות דברי הרשב"ם:

(ט) הדרן למילתא קמייתא דמאן דס"ל דאפי' בגברא דזבין לרדיא מ"מ א"צ המוכר להחזיר לו רק כשמכירו והיא דעת המחבר בש"ע והש"ג א"כ חזינן דאינו תלוי בדעת הלוקח וא"כ הוי טענות המוכר טענות ברי אפש"ל דבברי ושמא באמת הולכין ב"ר אפי' לשמואל אמנם לדעת שהובא בשמ"ק ריש פ"ה דב"ק דאפי' כשאינו מכירו אם היא גברא דזבין לרדיא צריך להחזיר לו המעות הרי דתלוי בדעת הלוקח והראיני פנים לזה גם מדברי התוס' ד"ה ולחזי וא"כ בכל גוונא ל"ה טענות המוכר טענת ברי כיון שתלוי בדעת הלוקח ולא משכחת טענות ברי רק היכי שטוען שהותנה עמו בפי' לשחיטה ומזה לא מיירי סוגי' דהכא וע"כ דס"ל דאפי' בבו"ש נמי לא אזלינן ב"ר בממון. ודעת הרמב"ם בפט"ז מה' מכירה כדעת הש"ע והש"ג דדוקא במכירו צריך להחזיר לו אם הי' גברא דזבין לרדיא שהרי כתב שם וז"ל אבל אם אם הי' יודע שהי' קונה לחרישה בלבד הר"ז מק"ט משמע דדוקא במכירו הא לא"ה אע"ג דהי' גברא דזבין לרדיא א"צ להחזיר לו משמע דתלוי בדעת המוכר נמי וכן ס"ל לרשב"ם דדוקא במכירו צריך להחזיר לו וא"כ תלוי בדעת המוכר ולא בדעת הלוקח שהרי אם אינו מכירו אע"ג דבריר' לן מילתא שהלוקח הי' דעתו לחרישה שהרי הי' גברא דזבין לרדי' מ"מ א"צ להחזיר לו דהמוכר יכול לומר לו עכ"פ בדעתי הי' לשחיטה וא"כ בגבר' דזבין להכא ולהכא דבכל ענין הוי כאינו מכירו כיון דלפעמים קונה לחרישה ולפעמים לשחיטה תלוי בדעת המוכר וא"כ הוי טענת המוכר טענת ברי ולפי"ז אפש"ל דבבו"ש לכ"ע הולכין בממון אחה"ר ודו"ק:

(י) ונלענ"ד דהך מלתא אי בבו"ש נמי לא אזלינן ב"ר תלי' במ"ש בתחיל' זה השער דתרי טעמי איכא בהא דאין הולכין בממון אחה"ר. הא' כמש"כ התו' בפרק המניח כ"ד ע"ב ד"ה קמל"ן משום סמוך מיעוטא לחזקה טעם השני כתב התרה"ד סי' שמ"ט וז"ל דשאני חזקת מי אית בי' טעמ' דהממע"ה ורובא לח מקרי ראי' עיין וכן כ' בשמ"ק למס' ב"ק וז"ל כלל גדול נתן משרע"ה לשבעים זקינים ואהרן וחור שלא ידונו אפוקי ממונא בדעה מוכרעת וברובא אלא בראי' [ומה שהקשה הפנ"י דמאי פריך הגמ' למה לי קרא סבר' היא הא איצטריך קרא דל"מ רובא בממונא עי"ש בש"מ שכ' בשם הר' יהונתן דזה נמי הי' סברא דלא מפקינן בלא עדים עיי"ש] והנה כבר הובא בס' שערי תורה דחזק"מ עדיף משארי חזקות משום דיש לו עוד מעל' התפיס' מלבד ענין החזקה שבה אמנם הך מעל' התפיסה בסבר' בעלמא נוכל להוציא ממנה וא"כ א"ש דלמאן דס"ל אה"ב אה"ר היא מטעם דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ונשארה להמוכר הך מעלת התפיסה וא"כ כי איכא להלוקח ברי נגד מעל' התפיסה של המוכר בצירוף הרוב וודאי מהני ול"א א"ה בממון אחה"ר רק בברי וברי אמנם אי ס"ל כדעת התה"ד והש"מ דבעינן דווקא עדים א"כ אפי' ברי בהדי רובא נמי ל"מ דעכ"פ דבר ברור לא מקרי ואפי' כאנן סהדי נמי ל"ה דהברי שלו אינה טוב' כ"כ ובש"מ למס' ב"ב הקשה לרב אמאי מהני רובא ול"א סמוך מעל"ח ותירץ דחזקה שנשתנית לפעמים ביד הלוקח ולפעמים ביד המוכר ל"ח חזקה אליבא דרב משמע דאליבא דשמואל באמת הטעם משום דסמוך מיעוט לחזקה ולהך שיטה באמת אמרינן דבבו"ש מודה שמואל דמהני רובא:

(יא) בסברות פלוגתא דרב ושמואל ראיתי בש"מ שהקשה וכי ל"ל לרב סמוך מעל"ח ותי' בשם תוספות הרא"ש דחזקה שנישתני' מזה לזה פעמים ביד המוכר פעמים ביד הלוקח לה"ח אליבא דרב והנה לכאורה י"ל עפימ"ש הפלתי בסי' ס"ג ס"א דרב ושמואל שנחלקו במס' יומא פ"ד ע"ב דרב ס"ל הולכין בפק"נ אחה"ר ושמואל ס"ל א"ה כו' דרב ס"ל דרוב היא בגדר וודאי ולכך מהני נמי בפק"נ ושמואל ס"ל דרוב ל"ה רק ספק כמש"כ הש"מ במס' ב"מ בסוגי' דתקפו כהן גבי עשירי וודאי ולא עשירי ספק ולכך ס"ל דא"ה בפק"נ אחה"ר וא"כ י"ל דהכא נמי בהא פליגי דרב ס"ל רוב הי' בתורת וודאי א"כ לא חשיב המיעוט כלל ואין לצרפו בהדי חזקה לומר סמוך מיעוט לחזקה ושמואל ס"ל לשיטתו דרוב ל"ה רק בגדר ספק מש"ה אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה ולכך לא אזלינן בממונא ב"ר ואפי' לטעם השני מ"ש בתה"ד דמש"ה א"ה בממון אחה"ר משום דאמרה התורה הממע"ה מקרא דמי בעל דברים יגש עליהם וכיון דס"ל דרובא הוי בתורת וודאי ממילא מהני אפי' בממון דזה נמי הוי כמו ראי' ברורה והוי כוודאי שוב ראיתי בס' שערי תורה ח"ג כלל א' שכ' נמי דלרב דס"ל דרובא הוי בגדר וודאי מש"ה ס"ל הולכין בממון אחר הרוב:

(יב) אי אמרינן הא דאין הולכין בממון אחה"ר דווקא ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאי' קמן מהני נמי בממונא או דלמא דאפי' ברובא דאיתא קמן לא