תבואות השדה חלק א סז

הבהמה אליו וקנהו בקנין משו"ה קאמר דדוקא אי כי הדדי נינהו משא"כ כשיש המעות ביד המוכר דאין מוציאין מידו אע"ג דרובא זבני לרדי' כיון דכבר קנהו הלוקח בקנין גמור עכ"ל ובשו"ת פרי תבואה נתקשה בדבריו ובאמת דבריו צריכין ביאור. אמנם לפי דרכינו א"ש בס"ד דבשלמא חזקת ממון של המוכר מהני שפיר נגד רובא דלרדי' כיון שאנו דנין על ממונו אי לא הוי מקח טעות והספק נולד בממון של זה מה שמגיע לידו מן הלוקח שפיר מהני החזקת ממון להכריע נגד רובא דלרדי' משא"כ חזק"מ של הלוקח כיון שאין נולד שום ספק בממונו ואין אנו דנין כלל עליו רק על המקח אי הוי מקח טעות או לא וכיון דרובא לשחיט' ממילא ל"ה מק"ט ונשאר המקח קיים כמש"כ הפרישא כיון שכבר קנהו כלומר ואין אנו דנין כלל על ממונו רק על גוף המקח וכיון דרובא לשחיטה מקיים המקח שוב אין כח בחזק' ממונו של הלוקח להכריע נגד רובא דלשחיט' כיון שאין שום ספק נולד כלל בחזק' ממונו והוי חזק' ממונו המסובב ורובא דלשחיט' המסבב וכבר כתבנו דל"מ כלל מסובב נגד מסבב וא"כ מהך דינא של הרמ"א דרובא לשחיט' עדיפ' מחזקת ממון של הלוקח ורובא דלרדי' לא עדיף מחזק"מ של המוכר איכא ראי' נכונה לדינו של הב"ש דדוקא היכא דאתי לידו מדעת בעלים כלומר דאז נולד הספק על הממון ג"כ שפיר מהני חזק"מ להכריע נגד הרוב משא"כ חזק"מ של הלוקח שמעולם לא נפל שום ס' עליו אין כח להכריע נגד רובא דלשחיט' וכמו כן חזק"מ של המזיק אין כח להכריע נגד הרוב בישראל כיון שאין נולד שום ספק עליו כמו שביארנו לעיל בס"ד ודו"ק:

(ז) בהא דקיי"ל כשמואל במוכר שור ונמצא נגחן דיכול לומר לו לשחיט' מכרתיו משום דא"ה במאחה"ר וכ"פ הרמב"ם בפט"ז מה' מכירה הלכה ה' ובש"ע חו"מ סי' רל"ב סכ"ג יש לעיין אי אפי' היכי שהמוכר טוען שמא שלא ידע אי הלוקח זבין לשחיט' או לרדי' ואפ"ה אמרינן אע"ג דא"ל ללוקח ברי בהדי' רובא אפ"ה אין מוציאין ממון מיד המוכר או דלמא דווקא היכי שהמוכר טוען ברי שהתניתי עמך לשחיט' וא"כ ליכא ללוקח רק רובא גרידא לכך ס"ל לשמואל אהב"מ אחה"ר אבל היכי שהמוכר טוען רק שמא לשחיט' לקחת דאז איכא ללוקח ברי בהדי רובא אפי' שמואל מודה דמהני להוציא ממון והנה בשמ"ק ב"ב ריש עהמ"ו את הפירות כ' דכאן מיירי שהמוכר טוען רק שמא והלוקח טוען ברי ולפ"ז א"ל דרב נמי מודה דבברי וברי ל"מ רובא להוציא מיד המוחזק רק הכא כיון שהמוכר טוען שמא מש"ה מהני הרוב להוציא ממנו וראיתי בס' שערי תורה ח"ג כלל י"א פרט ד' שהאריך בזה והקשה שם מהא דקיי"ל במס' כתובות י"ב ע"ב כר"ג דהיא נאמנות גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי והתם הטעם משום דהיא טוענת ברי ואיכא בהדי ברי חזקה חזקת הגוף שבתולה היתה וכיון דברי בהדי חזקה מהני להוציא ממון מן הבעל כ"ש ברי בהדי רובא דעדיף מחזקה ועיין בשמ"ק למס' ב"ק ריש פ' שור שנגח את הפרה דכל היכי דהוא גברא דזבין לרדי' אע"ג שאין המוכר מכירו מ"מ הוי מק"ט משמע דהכל תלוי בדעת הלוקח וא"כ ממילא הלוקח טוען ברי ומוכר רק שמא ומשמע לפי"ז דאפי' בו"ש בהדי רובא נמי ל"מ להוציא ממון לדידן דקיי"ל כשמואל. אמנם לפ"מ שפסק המחבר בסי' רל"ב סכ"ג בהא דהיכי דהלוקח זבין לרדי' דהוי מק"ט דווקא כשהמוכר מכירו דאז הוי כאלו הותנה הלוקח בפירוש וכ"כ הש"ג ריש פ' המוכר את הפירות אות ג' וא"כ משמע להדיא דהיכי שאין מכירו אע"ג דהלוקח הוא מהאנשים הקונים לחרישה אפ"ה ל"ה מקח טעות אלמא דלא תלוי בדעת הלוקח בדווקא דתלוי נמי בדעת המוכר וא"כ שפיר מצי לטעון לשחיט' מכרתי לך כיון שתלוי נמי בדעת המוכר וכל היכי דהוי גברא דזבין להכא ולהכא ממילא הוי כאילו אינו מכירו וא"כ הוי טענות המוכר טענות ברי ובאמת מלישנא דגמ' דקאמר יכול לומר לשחיט' מכרתי לך ולא קאמר יכול לומר לשחיט' לקחת משמע דנקיט הכי דאי הוי אמר לי' לשחיט' לקחת ל"ה טענות המוכר רק טענות שמא דמהיכי יודע שהי' בדעתו לשחיט' אם לא אמר לי' בפירוש לשחיט' לכך נקיט לשחיט' מכרתי לך כלומר ואני בעצמי יודע שהי' דעתי לשחיט' ולא איכפת לי בדעתך והכל תלוי בדעת המוכר ואז שפיר הוי טענות ברי וא"כ לפי"ז שפיר אפ"ל דבו"ש בהדי רובא אפי' לשמואל מהני להוציא ממון רק דהכא כיון שלא תלוי בדעת הלוקח דהרי אפי' בגברא דלא זבין רק לרדיא מ"מ אם אין מכירו המוכר ל"ה מקח טעות לדעת המחבר וא"כ הוי טענות המוכר טענות ברי דבדעת המוכר תלוי וא"כ תלוי הך מילתא בהא דא"א דתלוי בדעת הלוקח וא"כ הוי טענות המוכר רק טענות שמא כמש"כ בש"מ אמנם א"א דאין תלוי בדעת הלוקח שפיר הוי טענות המוכר טענות ברי וא"כ אפש"ל דהיכי דאיכא בו"ש בהדי רובא אפי' לשמואל מהני רובא להוציא ממון כסוגי' הגמ' כתובות י"ב ע"ב דברי עם חזקה מהני להוציא ומכש"כ ברי עם רובא דעדיף מחזקה וודאי מהני להוציא ממון כמש"כ בס' ש"ת ודו"ק ועיין מס' כתובות ע"ו ע"ב בתוס' ד"ה על בעל החמור דמשמע נמי להדיא מדבריהם שהמוכר טוען טענות ברי שכ' וז"ל אבל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כיון דגברא זבין להכי ולהכי יוכל לטעון לשחיט' מכרתיו לך ואם אית' דלרדיא קבעית הי' לך לפרושי וכיון דיוכל לטעון טענות וודאי אהני לי' חזקתו עכ"ל. והנה אע"ג דמדבריהם נראה דלא תלוי בדעת המוכר שהרי כתבו שהמוכר טוען מדלא פי' בהדיא דלרדיא קבעי לכך הוי טענות וודאי מ"מ ס"ל דטענות המוכר הוי טענות וודאי משום דלא פי' הלוקח בהדיא דלרדי' קבעי לי' ועיין בחידושי מהרי"ט למס' כתובות שם הרי לפנינו דתוס' לא ס"ל כמש"כ בש"מ דכאן הוי כמו בו"ש וא"כ אפש"ל דברי ושמא בהדי רוב' מהני לכ"ע אפי' לשמואל:

(ח) והנה מדברי התוס' ב"ב צ"ב ע"א ד"ה ולחזי שכתבו בסוף הדיבור וז"ל אבל הכא במוכר שור ונמצא נגחן וכו' דלא מצי אמר מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיט' עכ"ל מוכח דס"ל דתלוי בדעת הלוקח וכ"כ נמי הר"י מיג"ש בחי' למס' ב"ב והובא ג"כ בשטמ"ק לחלק בין הא דאמרינן הכא דהדמים מודיעים מדפריך בגמ' ולחזי דמי היכ' ובפרק הספינ' קי"ל גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר כרבנן דאמרי אין הדמים ראי' ותרצו דכאן במוכר שור לחבירו גלוי דעתי' דלוקח ולא אכפת לן בדעת המוכר משא"כ במוכר את הבקר דעתי' דמוכר נמי בעי' עיי"ש וא"כ כיון דתלוי בדעת הלוקח הו"ל וודאי טענות מוכר רק כטענות שמא וא"כ מוכח מהני ראשונים דס"ל דאפי' בבו"ש אהב"מ אחה"ר ובשמ"ק למס' ב"ק ר"י פי' שור שנגח את הפרה מביא בשם המאירי וז"ל דבר זה כך אתה דנו בין שיודו שניהם זל"ז שלא התנה לו אם לחריש' אם לשחיט' בין שיאמר הלוקח לחריש' לקחתיו ושיאמר המוכר לשחיט' התנית ולשחיט' מכרתיו וא"כ משמע דס"ל דבין בטענות ברי וברי דהיינו שאומר המוכר בפי' הותנה עמו דלשחיט' קמזבין לי' ובין בבו"ש דהיינו שלא הותנה כלום דאז ל"ה טענות המוכר רק טענות שמא א"א דתלוי בדעת הלוקח בשניהם פליגי רב ושמואל דרב אזיל ב"ר אפי' בברי וברי ושמואל לא אזיל ב"ר אפי' בבו"ש והנה מדברי הרשב"ם שכ' בד"ה לשחיט' דטענות המוכר היא