תבואות השדה חלק א מו

כיון שנמצא השרץ אצלם ואפ"ה אמרינן ס"ט ברה"ר טהור וע"כ דאע"ג דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה מ"מ מידי ספיקו לא נפיק וא"כ מוכח דס"ט בר"ה אע"ג דליכא חזק' טהרה טהור וא"כ ה"נ בסוף טומאה דאיתרע לי' חזק' טומאה כיון שעכ"פ כבר טבל א"כ ליכא ח"ט כלל ונשאר הס' שקול ושפיר מטהר לי' ר"ש ברה"ר וא"כ אין חילוק בין סוף טומאה לתחילת טומאה דבתחילת טומאה דנמי ליכא חזק' טהרות כיון דאיתרע לי' ובסוף טומאה נמי ליכא חזק' טומאה כיון דאיתרע לי' ובשניהם נשאר הדבר בספק השקול ושפיר מטהר ר"ש ברה"ר ולכך ל"מ הגמ' כלום אר"ש דהגמ' שפיר ידע דמסתמ' כיון דר"ש יליף סוף טומאה מתחילת טומאה ע"כ ס"ל דבתחיל' טומאה ליכא חזק' טהרות ובסוף טומאה ליכא חזק' טומאה דבשניהם איתרע החזקה דמסתמא לא יטעה ר"ש בהכי לדמי' סוף טומא' לתח"ט אם לא עפ"י הסב' שכתבנו דליכא כאן שום חזקה כיון דאיתרע ולכך פריך שפיר ורבנן מ"ט ומתרצי רבנן הכי דאע"ג דחזק' טומאה דמעיקרא איתרע לי' ע"י מה שכבר טבל מ"מ אותו חזקה שהי' מוחזק אצלינו לטמא לא איתרע לי' ונשאר בהך חזקה עד שיוודע בבירור שנטהר מטומאתו וזש"כ הכא גברא בחזק' טומא' קאי כלומר ואע"ג דחזק' דמעיקר' איתרע ע"י הטבילה מ"מ מספק לח מפקינ' לי' כלומר שיצא מחזק' טומאה מה שהי' מוחזק אצלינו לטמא מהך חזקה לא נפיק מס' עד שיוודע בבירור שטבל כראוי ומדוייק נמי לשון הר"מ בפ"י מה' מקוואות במה שכ' שם וז"ל לפי שהטמא בחזקתו עד שיוודע שטבל כראוי כלומר דהך חזק' טומאה מה שהי' מוחזק לטמא אינו נסתלק' לעולם עד שנדע בבירור שנטהר מטומאתו ודו"ק היטב. וא"כ לפי"ז פליג' ר"ש ורבנן אי אמרינן חזקה כה"ג דהיינו שהי' מוחזק דמעיקרא מה שהי' בחזקת טומאה כמו כל חזקה דמעיקרא והך חזקה איתרע לי' וא"כ אין חילוק בין תח"ט לס"ט אמנם רבנן ס"ל דהך מה שהי' מוחזק אצלינו לטמא מקרי נמי חזקה וא"כ לא מפקינ' לי' מטומאתו עד שנדע בבירור שנטהר מטומאתו:

(ח) ואם כנים דברינו אלו יש להקשות מאי פריך הגמ' מחביות אמקוה דהא גבי חביות נמי חזקת הטבל דמעיקר' איתרע כיון שכבר הפריש עליו וא"כ אמאי ס"ל להגמ' דהוי וודאי טבל וכאן ליכא למימר דאיכא עוד חזקה אחרת מה שהי' מוחזק אצלינו לטבל דבשלמא גבי חזקת טומאה דלא נפיק מטומאתו עד שעושה מעשה בגופו דהיינו מעשה הטבילה שפיר מקרי חזקה כיון שלא ידעינן עוד אם טבל כראוי משא"כ טבל שא"צ לעשות שום מעשה בגופו לתקנו דניטל' במחשבה בעלמא דנותן עיניו בצד זה כמש"כ רש"י בד"ה להיות מפריש עלי' ע"ש וא"כ פשיט' דאין לדמותו כלל לחזק' טומאה דהתם שפיר מקרי חזקה מה שנתחזק אצלינו לטמא משא"כ בטבל פשיט' דל"ש הך סבר' וא"כ קשה מאי פריך הגמ' מחביות אמקוה מ"ש הכא וודאי מש"ה ספק כיון דיש לחלק כמש"כ וצ"ל דהגמ' הי' ס"ל בס"ד דחזקה דאיתרע מהני מה"ט וא"כ אין חילוק בין חזקת טבל לחזק' טומאה דבשניהם איכא חזקה דמעיקר' ומהני אע"ג דאיתרע וא"כ א"ש פסקא של הרמב"ם כיון דאית לי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה כמ"ש לעיל א"כ ממיל' יש חילוק בין חזק' טומאה גבי מקוה דשם אע"ג דאיתרע החזקה דמעיקרא מ"מ נשארה החזק' מה שהי' אנו מחזיקין אותו לטמא ולכך הוי וודאי טמא אפי' ברה"ר משא"כ גבי חזק' טבל דליכא רק החזקה קמייתא דחזק' טבל דמעיקר' ואותו חזקה איתרע לי' שהרי כבר הופרש עליו וא"כ ל"ה רק ספיק' כמו כל חזק' דאיתרע דל"מ ונשאר הדבר בספק ודברי הרמב"ם ברורים ובפירוש מצינו לאדונינו הר"מ דס"ל דחזק' מה שנתחזק לנו היא בגד חזקה עיין ברמב"ם פ"א מה' א"ב הלכה כ' שכ' שם דילפינן ממכאו"א שחייב מיתה ומנין לנו שהוא אביו א"ו ע"כ ממה שנתחזק לנו והי' מוחזק אצלינו לאביו ע"ש ואם אמנם שיש לחלק דהתם כיון שנתחזק אצלינו שהוא אביו איתחזק הדבר שיהי' לעולם כך משא"כ הכא אע"פ שהי' מוחזק אצלינו שהי' טמא מ"מ לא נתחזק אצלינו מעיקר' שהי' טמא לעולם וא"כ הי' לדחות הסבר' השערי תורה שהבאתי לעיל סי' ו' מ"ש דיש כאן חזקה מה שמוחזק אצלינו לטמא מ"מ הכא עדיפ' ג"כ מצד אחד דהתם גבי מכאו"א או מי שהוחזק בשאר בשר לפנינו מעיקר' לא הי' הדבר ברור מעולם משא"כ הכא אם נטמאה בשרץ או בדבר אחר הי' מעיקרא הדבר ברור בלי שום צד ספק וא"כ נשאר החזקה כך מה שהי' מוחזק אצלינו לטמא עד שנדע בבירור שנטהר מטומאתו והעולה מדבריהם דר"ש דיליף סוף טומאה מתחל' טומאה לא ס"ל סבר' השערי תורה דהי' נמי מקרי חזקה מה שהי' מוחזק אצלינו לטמא ורבנן ס"ל דזהו נמי מקרי חזקה. והנה מה שהקשו התוס' בד"ה גמר סוף טומאה דהא איכא חזק' טהרות ולפמש"כ לכאורה ליכא חזק' טהרות כיון דאיתרע אמנם התוס' לשיטת' שפי' שהרי הבאתי לעיל בסי' ב' מש"כ בספר דברי אמת דלהתוס' ס"ל דחזקה דאיתרע מהני וא"כ שפיר איכא חזק' טהרה ולכך לא נחתו התוס' לסברתינו א"ש דלר"ש ליכא ח"ט אפי' בתחלת טומאה כיון דאיתרע דס"ל דחזקה אע"ג דאיתרע מהני מה"ת ולכך הקשו שפיר ודו"ק. שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א שהקשה ג"כ מה שהקשינו למה מעמידין אותו בחזק' טמא וז"ל ומה שהקש' כת"ר מדאמרינן גבי מקוה העמיד טמא על חזקתו ואימא לא טבל אע"ג דטבל לפנינו (כלומר ואיתרע לה החזקה) אינו קושי' שזו שאנו אומרים שאיתרע לה חזקה לחומר' היא דאמרינן הכא שאין להקל לכתחילה אבל התם איתרע לקול' ל"א ואי משום הפסד טהרות לא חיישינן להכי עכ"ל הנה אע"ג דנראה דפשיט' לי' דמה"ת מהני חזקה אע"ג דאיתרע מדמחלק בין לקול' בין לחומר' אמנם כבר כתבתי לעיל דהרמב"ם ס"ל דחזקה דאיתרע ל"מ מה"ת וא"כ כל מה שכתבתי בדברי הרמב"ם א"ש בס"ד:

(ט) והנה אם אמנם שהתוס' חולין י' ע"ב ד"ה ודלמא ובנדה ב' ע"ב ד"ה התם כתבו להדיא דילפינן מנגע דאוקמי' אחזקה אע"ג דאיתרע כגון שחסר הנגע בסיף שבוע ואפ"ה מטמאי' האדם הנכנס שם בתוך השבוע משום דמוקמינן הנגע אחזק' וא"כ יקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דחזקה דאיתרע מה"ת ל"ש חזקה ונראה דיש לחלק דבשלמא גבי מקוה מה שחסר לפנינו שפיר מקרי רעותא דהא אין זה מוכרח להיות שכל המקואות יחסרו וא"כ מה שחסר לפנינו בזה יצא מגדרו הטבעי ושפיר מקרי ריעותא משא"כ במה שחסר הנגע לפנינו לא מקרי ריעותא על מעיקרא שהרי גם מעיקרא כבר ידענו שיגיע העת עכ"פ שתחסור הנגע וא"כ לא מקרי ריעותא כ"כ ואע"ג דהתוס' ע"כ לא ס"ל הך סברא מדהקשו אמאי לא אוקמי' גברא בחזק' טהרה והרי חסר לפניך כמו גבי מקוה ואי הוי ס"ל להך סברא אין לדמות חסר לפניך דגבי הנגע לחסר לפניך דגבי מקוה דגבי מקוה הוי ריעותא טפי דמה שהי' חסר יצא בזה מגדרי הטבעי ועי"ז מרע החזקה טפי מ"מ לשיטות הפוסקים דס"ל דחזקת דאיתרע לש"ח שפיר י"ל דגבי הנגע מש"ה מטמאין לאדם הנכנס תוך ימי השבוע אע"ג דאשתכח חסר לבסוף שבוע משום דאינו ריעותא כ"כ מה שחסר בסוף שבוע משום דמעיקרא נמי הי'