תבואות השדה חלק א רצד

אכילת פסח דהא אפשר שכוונתו היה למלא תאוות נפשו אע"ג שאם היה אכל פסח מ"מ הי' יצא עי' תוס' מס' יבמות מ' ע"א ד"ה אכילת גסה מ"מ אם לא עשה מצוה שאכל נותר שפיר חייב חטאת דכה"ג ל"ל לפטרו משום שהי' טרוד בדבר מצוה דהא אינו מוכח שכוונתו הי' לשם מצוה דלמא רק לשם אכיל' גסה הי' כוונתו ולכך חייב כי לא עשה מצוה ויש לפרש בדרך צחות הגמר' מס' הוריות י' ע"ב דאמר שם רב' בב"ח אר"י מהו דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם שנים שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם פסח ואחד לשם אכילת גסה זה שאכלו לשם פסח צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילת גסה נאמר ופושעים יכשלו בם ואמר לי' ר"ל ניהו דלא עביד מצוה מן המובחר רשע קרית לי' בתמיה. אמנם עפ"י מ"ש יש לפרש הכי כוונת ר"י דוודאי היכא שאכל הפסח אפי' לשם אכיל' גסה נמי יצא רק מ"מ יש חילוק אם נכשל ובמקום אכילת פסח נזדמן לו נותר דמי שהי' כוונתו לשם אכילת מצוה לא נקרא מכשול לגבי' דהא עכ"פ כוונתו הי' לשם מצוה משא"כ אם נתחלף לו ואכל נותר א"כ שפיר קרי לי' מכשול וא"ש לישנא דקרא צדיקים כלומר מי שכוונתו לשם מצוה ילכו בם דהא בשום אופן לא יארע לו מכשול דהא מ"מ כוונתו היה לשם מצוה משא"כ ופושעים כלומר שכוון לשם אכילת גסה א"כ לא הי' כוונתו לשם מצוה ואם אכל נותר במקום פסח הו"ל מכשול וא"ש מ"ש ופושעים יכשלו בם אע"ג דאם הי' אכל פסח הי' יצא מ"מ אם אירע לו מכשול נקרא פושע וא"ש דברי ר' יוחנן מ"ש לענין אכילת פסח דאם הי' כוונתו לש"ש נקרא צדיקים ילכו בם ולמי שלא כוון לש"ש יוכל לבא לידי מכשול. וא"ש לענין פסח נמי מ"ש צדיקים ילכו בם ודו"ק:

(יז) עוד יש ליישב באופן אחר דברי הר"מ דהנה בגמ' נקט אמר רשב"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב ור"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור איכא דאמרי כ"ש בההוא דמחייב כלומר בשפוד של נותר דלא עשה מצוה ואיכא דאמרי בההוא פטור מ"ט התם הוא דהו"ל לשיולי אבל הכא דלא הו"ל לשיולי. והנה לכאור' נראה מדברי הר"מ דס"ל גבי אשתו נדה הטעם דחייב דהו"ל לשיולי שהרי הר"מ נקט החילוק בין אשתו נדה ליבמתו נדה כמסקנ' הגמ' משום דאשתו לא בזיז לשיולי וביבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה וא"כ היה לו לפטור גבי נותר כיון דלא שייך הו"ל לשיולי וא"כ קשה מ"ט ס"ל להר"מ לחייב גבי נותר ועי' בלח"מ שהקשה באמת מ"ט נקט הר"מ הטעם באשתו נדה דחייב משום דהו"ל לשיולי תיפוק לי' בלא"ה חייב משום דלא עשה מצוה דשמחת עונה ומצות פ"ו ליכא באשתו נדה. אמנם לדרכינו דהר"מ ס"ל אפי' לא עשה מצוה פטור לא קשה הך קושי' דאי לאו הטעם דהו"ל לשיולי באשתו נדה הי' פטור אע"ג דלא עשה מצוה מ"מ אכתי קשה מ"ט גבי נותר חייב כיון דלא שייך הו"ל לשיולי והר"מ מחלק בפירוש בין הו"ל לשיולי או לא הו"ל לשיולי. ונראה לי דהנה הר"י נקט הך דינ' דנותר בתרי שנויי ממה דאיתא בדברי רשב"ל אי דרשב"ל נקט סתמא שפוד של צלי וא"כ אפשר דמיירי בשאר קדשים דאין זמנו בהול כ"כ לפיכך חייב והר"מ נקט צלי של פסח. ורש"י ד"ה שפוד של צלי נקט באמת של כלי קדש וא"כ אפשר דרש"י ס"ל באמת בפסח כיון דזמנו בהול שאינו נאכל רק עד חצות הי' פטור אמנם על הר"מ קשה למה מחייב גבי פסח הא זמנו בהול ובפרט דהר"מ נקט כמ"פ הטעם לפטור' משום דזמנו בהול הכא גבי תינוקת וכן בפ"י מהלכות תרומות הלכה י"ב גבי תרומה בפ"ע והנה בס' צל"ח כתב דהר"מ מדייק לה דרשב"ל מיירי אפי' בפסח מדנקט צלי דמשמע פסח אינו נאכל רק צלי מ"מ אכתי קשה היה לו לפטור משני טעמים א' משום דזמן אכילת פסח בהול ב' משום דלא הו"ל לשיולי כיון דהר"מ ס"ל לחלק בכך:

(יח) לפיכך נ"ל דהנה הגמ' נקט נתחלף שפוד של נותר בשפוד של צלי דמשמע דבקל הי' יכול לטעות כיון שהוא הניח שם פסח ומצא נותר במקומו אבל הר"מ נקט מי שהי' לפניו צלי של פסח ונותר דמשמע דראה שהיה שם שני גופי' והנה בשני גופי' ליכא למטעי כולי האי דמכיון שראה שיש שם שני גופים א"כ אחד עכ"פ אסור לו הי' לו לדקדק טפי וליתן אל לבו שלא יזדמן לו האיסור דאחת עכ"פ אסור לו וכן כ' הלח"מ גבי תינוקת כיון שהי' שנים הו"א דלחייב כיון שיודע שאין לו למול רק אחד וה"נ כיון שהוא מסתמ' לא נמנה רק על גוף אחד. ומונח לפניו שני גופי' צלי של פסח ונותר א"כ לא הו"ל למטעי כולו האי וכבר כתבנו בפתיח' לסוגי' זו דטעה בד"מ לא הוי רק היכא שמצוי לטעות אשר ע"כ נראה לי דהר"ע ס"ל באמת דר"י דמחלק בין אשתו נדה ליבמתו משום דלא הו"ל לשיולי פליג אהך דרשב"ל גבי נותר וס"ל לפטור גבי נותר דהא לא הו"ל לשיולי כלישנ' בתר' בגמ' רק ע"כ פטור היכא דלא הו"ל לשיולי היכא שהטעות מצוי לו כגון שהניח שם פסח ומצא נותר במקומו שפיר מקרי טעה בד"מ כיון דלא הו"ל לשיולי וכה"ג באמת ס"ל להר"מ פטור לכך שנה הר"מ טעמו ונקט שהיה לפניו צלי של פסח ונותר כלומר ב' גופי' וא"כ הי' לו ליתן אל לבו ולדקדק כיון שאחת בוודאי אסור לו ולכך כתב ונתכוין לאכול צלי שהי' מצוה ושגג ואכל וכו' כלומר דכה"ג שהי' לפניו ב' גופי' ליכ' לפוטרו מטעם טעה בד"מ דעיקר הטעם בטעה בד"מ דפטור דלא הוי שוגג כיון שלא הי' לו לשאול מחמת טרד' המצוה לא מקרי שוגג וכן כתב הר"מ להדי' פ"ה מהלכות שגגות הלכה ו' דכל שלא היה לו לבדוק ולדקדק לא מקרי שוגג רק אונס שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק אמנם היכא שמונח לפניו ב' גופי' והוא אינו מותר רק בגוף אחד כמו היכא בצלי של פסח ונותר שמונחי' לפניו שניהם א"כ היה לו לבדוק ולדקדק וכיון שלא דקדק שפיר קרי לי' ושגג ואכל ולכך חייב אמנם בגוונא דר"ל בנתחלף שפוד של נותר בשפוד של צלי שלא הי' לפניו רק גוף אחד באמת ס"ל להר"מ דלא כרשב"ל דמחייב רק כמסקנ' הגמ' אליבא דר"י דכל דלא הו"ל לשיולי פטור וא"כ צדקו דברינו בס"ד אליבא דהר"מ דאפי' לא עשה מצוה נמי פטור והא דמחייב בנותר וצלי של פסח רק בגוונא שהיו מונחין לפניו שניהם והוא אינו מותר רק באחד דאז ל"ש לפוטרו משום דטרוד דבכה"ג הי' לו לשאול ולדקדק ומקרי שוגג ולא אונס. ודו"ק כי הי' נכון בשיטת הר"מ כפי השקלא וטרי' דגמ' אליב' דר"י בס"ד:

(יט) בגמ' פריך אהך דר"י ביבמתו נדה פטור ור"י כמאן אי לימ' כר"י דלולב דלמא שאני התם דזמנו בהול ואלא כר' יהושע דתינוקת התם נמי זמנו בהול ואלא כר"י דתרומה דלמא בתרומה בע"פ דנמי זמנו בהול ובאמת לא אשכחן בגמ' תנא דר' יוחנן אתי' אליבי' ויל"ד טובא על אדונינו הר"מ כיון דאיהו נמי נקט בכ"מ לפטור משום דזמנו בהול כמ"ש לעיל באות י"ב א"כ אמאי פסק בהך דיבמתו נדה בעל כר"י משום דבזיז לשיולי מ"מ הא אין זמנו בהול כקושי' הגמ' ונ"ל דהנה ב' דרכי' יש לפטור בטעה בד"מ האחד אפי' לא עשה מצוה מ"מ כיון דע"י בהילות המצוה בא לו הטעות הו"ל כמו אונס כמ"ש לעיל ואז בעינן זמנו בהול דווקא. ועוד טעם אחד יש לפטור היכא שעשה מצוה דאז המ"ע אע"ג שאין בכחה לדחות הל"ת לגמרי מ"מ אקלש לי' מדריג' חומר האיסור