תבואות השדה חלק א רצב

אפי' במצות דרבנן מ"מ כיון דטעות שלו בא לו ע"י המצוה הו"ל כאנוס ואין חילוק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דמ"מ הו"ל כאנוס כיון שנתכוין למצוה. והנה וודאי אי הו"א כמ"ש לעיל דהא דטעה בד"מ פטור הי' משום דהמצוה דוחה עכ"פ מדריג' חומר האיסור שלא תהי' בחיוב חטאת ולכך בעינן עשה מצוה דווקא פשיטא וודאי דבמצות דרבנן ל"ש לומר אפי' שתדח' קצת חומר האיסור ול"ש לומר טעה בד"מ פטור. אמנם אי ס"ל דע"י טרד' המצוה הו"ל כאנוס דטרדתו וכוונתו הטובה לעשות מצוה גרמ' לו הטעות א"כ שפיר י"ל דאפי' במצות דרבנן נמי אמרינן טעה בד"מ פטור ולהך סברא אמרינן באמת אפי' לא עשה מצוה פטור כיון דחשבינן לי' כאנוס ע"י טרדת המצוה אין חילוק בין עשה מצוה או לא עשה:

(יא) ונ"ל לפשוט ספיק' דידן מדברי הירושלמי דאפי' אם תו ליכא עליו רק מצות דרבנן נמי הו"ל טעה בד"מ דז"ל הירושלמי מס' סוכה פ"ג הלכה י"א על הא דר"י דהוציא לולב לרה"ר פטור חבריא אמרון דברי ר"י שמ"ע דוחה למל"ת אמ"ל ר' יוסי לא מן הדא אלא מן הדא דא"ר אילא כך הי' מנהגת של אנשי ירושלים אדם הולך לביהכנ"ס ולולבו בידו כו' ואיתא שם במראה הפנים דמשו"ה הו"ל טרוד במצוה והנה צריך להבין מה ס"ד דירושלמי דטעמא דר"י במתני' הי' משום דעדל"ת א"כ מאי קאמר פטור הא אפי' לכתחלה מותר להוציא לרה"ר אי נימא בכה"ג עדל"ת א"ו הפיר' בירושלמי הי' כך דמעיקרא הי' ס"ל כמ"ש לעיל בריש הסוגי' דכל דעשה מצוה אע"ג דאין בכח זאת המצוה לדחות הל"ת מ"מ ע"י שעשה המצוה נקלש חומר הלאו וליכא חיוב חטאת וז"ש משום דמ"ע דוחה ל"ת כלומר דעכ"פ מועיל המ"ע שהוריד הל"ת ממדריגת' החמורה דלא לחייב חטאת כמ"ש לעיל דאלא"ה אמאי פטור כיון שכבר יצא דעכשיו תו לא הוי טרוד וע"ז השיב ר' יוסי (שהי' אמורא ולא התנא דמתני') דעכשיו נמי הו"ל טרוד כיון דרוצה לקיים עוד מצוה מן המובחר שיהי' לולבו עמו בכ"מ שילך כמנהג אנשי ירושלים שפיר הו"ל טרוד במצוה והנה הא פשיטא דהך מנהגא לא הוי מה"ת א"כ מוכח דאפי' אם ליכא חיובא מה"ת רק מדרבנן כיון דעכ"פ ע"י טרדתו בא לו הטעות פטור. אמנם י"ל דהא דפטור אפי' בטרדא מחמת מצוה דרבנן ה"ד אם עכ"פ מקיים המצוה הזאת כתקנה משא"כ אם אינו יודע כלל לקיים מצוה זו שהי' מדרבנן לא הוי כלל בר הכי ואינו נכנס כלל תחת סוג אותו החיוב וא"כ כשחלל שבת בטרדה זו שאינו רק מדרבנן לא מפטר מטעם טועה בד"מ. ואסברא לך היטב דבשלמא כשמוטל עליו איזה חיוב מה"ת אע"ג שהו' אינו יודע אופן וסדר המצוה. מ"מ הרי החיוב מוטל עליו ושפיר פטור אם חלל שבת ע"י טרדת המצוה משא"כ אם אינו טרוד רק ע"י שמוטל עליו עוד איזה חיוב שחכמים הנהיגו א"כ מכיון שאינו יודע כלל סדר ההנהגה אינו נכנס כלל תחת סוג החיוב ולא מקרי טעה בד"מ כה"ג לפטרו מחיוב חטאת היכא שחלל שבת ע"י זו הטרדא ודו"ק היטב:

(יב) ועפי"ז יש לפרש כוונת הגמ' כך אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא אבל יצא חייב וס"ד דגמ' כפשוטו דאם כבר נטל לולב וכבר קיים מצוות התורה אע"ג דרוצה עדיין לקיים המנהג כאנשי ירושלים מ"מ כיון שזה אינו מה"ת לא הו"ל טעה בד"מ וא"כ פריך שפיר מדאגבי' נפק בי' וא"כ האיך משכחת לדינא דמתני' אי בעינן דווקא לא יצא ע"ז השיב התרצן אמר אביי כשהפכו כלומר דמה שאומר אביי אבל יצא חייב קאי באמת על מה שהוא רוצה עדיין לעשות כמנהג אנשי ירושלים שהביא הגמרא מקודם לזה ועי"ז שכח והוציא הלולב עמו לרה"ר בזה שפיר קאמר אביי דדווקא אם עכ"פ מקיים זה המנהג כתקנו כדרך שיוצאים בו שפיר הו"ל טרוד בד"מ משא"כ כשהפכו או הוציא אותו בכלי כיון שאינו מקיים המנהג כתקנו לא חשיב לי' טרוד בד"מ. וא"כ יהיה כוונת אביי אם לא יצא דאז רמי' עליו מצוה דאוריי' אז פטור אפי' אם הפכו כיון שטרוד במצות התורה אבל אם כבר יצא והא טרוד לקיים מן המובחר כמנהג אנשי ירושלים אז בהפכו חייב כיון שזה אינו כמנהג וא"כ א"ש דר"י במתני' נקט סתמא דפטור דמסתמא מיירי בשהוציא לולב לרה"ר כדרך המוציאין אע"ג דתו ליכא רק תקנת' דרבנן מ"מ פטור כיון דהוי טרוד לקיים מצות דרבנן עכ"פ רק מה שאמר אביי אבל יצא חייב קאי כשהפכו דאח"כ לאחר שכבר יצא מה"ת ידי נטילת לולב רוצה לקיים עוד מנהג אנשי ירושלים ומוציאו בדרך שאין מצוה כלל כה"ג לא חשיב טעה בד"מ אבל אם מוציא אותו כמצוותו אע"ג שכבר יצא ידי לולב כיון שעכ"פ כוונתו לקיים עוד מצוה מן המובחר כמנהג אנשי ירושלים הו"ל נמי טעה בד"מ ופטור כמ"ש להדי' בירושלמי שהבאתי ודו"ק. וא"כ מתורץ מה שהקשה נטע שעשועים מאימורי צבור דפטור אע"ג דקדם ושחטינהו וכבר קיים המצוה דבאמת ה"נ פטור אע"ג שכבר קיים המצוה ולשנוי' דגמ' כשהפכו מיירי אביי היכא שיודע שכבר נפטר ממצוה מה"ת ולא טרוד בה כלל רק שמנהג אנשי ירושלים הי' רצה לקיים ובזה היה טרוד דבזה שפיר אמרי' כיון שאינו מקיים כתקנ' לא חשיב טרד' לפוטרו דלהוי טעה בד"מ וגם מתורץ מה דקאמר אביי כיון דאליבא דאביי קאי דהגמ' משני כוונת אביי במאי מיירי לא יצא והיינו לאחר שכבר קיים המצוה מה"ת כמ"ש ומתורץ נמי מה דנקט במתני' סתמא דבאמת בסתמא פטור אפי' אם כבר קיים כיון שעדיין טרוד לקיים המנהג כאנשי ירושלים ומקיים באמת הו"ל טרד' לפוטרו כמו שאר טעה בד"מ כיון דמ"מ טרדת המצוה גרמ' לו הו"ל כאנוס ומתורץ הכל בס"ד:

(יג) ובזה נבא לביאור דברי הר"מ בס"ד דבאמת בפי' המשנה היה ס"ל כפשטי' דגמר' דמיירי דווקא בשלא יצא וכשהפכו אמנם בחיבורו היה נראה לו לדוחק לפרש דר"י דמתני' מיירי בגוונא רחיקא דאינו פטור רק כשיצא לרה"ר בלולב הפוך לכך פירש בגמר' כמ"ש דבאמת בכל גוונא פטור כיון שעדיין טרוד בטרדא דמצוה לקיים המנהג כאנשי ירושלים אע"ג שכבר יצא מ"מ הו"ל טרדא דמצוה והו"ל כאנוס ופטור (דבאמת נראה דברי הר"מ דפוטר אפי' בלא עשה מצוה מדפוטר אפי' במל של אחה"ש בשבת אע"ג דלא עשה מצוה והיינו ע"כ דטרדא דמצי חשיב לי' כאונס וכמו שחטו ונמצא טריפה בסתר דפטור אע"ג דלא עשה מצוה כלל דהו"ל אונס) רק כיון דאינו טרוד רק לקיים המנהג א"כ בעינן עכ"פ שידע סדר המנהג באיזה אופן לצאת בו דהיינו כדרך גדולתו ולהודיענו הך מילתא נקט הר"מ בלשונו הזהב המוציא הלולב וכו' כדי לצאת בו ואם הי' כוונת הר"מ כמ"ש הכ"מ דמיירי שעדיין לא יצא כלל היה לו להר"מ לומר המוציא לולב לצאת בו ולמה נקט כדי לצאת בו א"ו דהר"מ אשמעינן הך דינא מ"ש דאע"ג בכל לולב מכיון דאגבי' נפק בי' וא"כ למה פטור רק כיון שעכ"פ רוצה לקיים מנהג ירושלים וע"י כן שכח והוציאו ומ"מ כיון שהוציאו כדי לצאת בו היינו באופן שיוכל להוציא בו שלא נטלו הפוך שפיר פטור כיון דהו"ל טרוד בטרדא דמצוה עכ"פ אע"ג דפשיטא דבהוצא' זו ליכא סרך מצוה