תבואות השדה חלק א רפה

הן כמ"ש המל"מ דלעולם צריך להקדים ההן של קיום המעשה ולא ההן של התנאי דבתנאי אין חילוק בין הלאו וההן ע"ש ודו"ק. אלמא דעיקר ההן חשיב מה שגורם קיום המעשה ולכך בעינן שלא יהיו סיום דבריו בקיום המעשה דאז נראה שעיקר דעתו על קיום המעשה משום דבגמר דבריו אדם נתפס. והנה בכל תנאים שבעולם אין כאן קיום הענין רק מצד אחד כלומר דלזה הצד של קיום התנאי יש כאן קיום הדבר כגון אם מתי הוי גט. ואם לא מתי אין כאן שום קיום הענין. והנה אי הוי ידע בבירור שבסוף יהי' צד השני של התנאי דהיינו אם לא מתי לא הי' מתחיל שום דבר לעשות וא"כ איך נימא דאם לא מתי הוא ההן דהא באם היה ידע בבירור שלא ימות לא הי' מתחיל שום דבר ולכך לא נוכל ליחס ההן רק לענין שיש קיום המעשה דהיינו אם מתי משא"כ בסוטה תלי' קיום המעשה בשני הצדדים של התנאי דהיינו באם שכב שתחול הקללה. ואם לא שכב שניתרת לבעלה ואפי' אם היה ידע בבירור שלא זנתה מ"מ צריך לעשות איזה ענין בהשקא' מים המאירים דמכיון שקנא לה ונסתרה עשאה תורה הספק כוודאי וא"כ נתקיים איזה ענין עכ"פ בכל הצדדים של התנאי דהיינו באם שכב חל הקללה ובאם לא שכב חל ההיתר לבעלה (ועי' בחי' מהרי"ו שכ' דבאם לא שכב חל הברכה דונקתה ונזרעה זרע) וכיון שכבר כתבנו דבתנאי אין קפיד' בהן ולאו רק בהן הלאו של קיום המעשה כמ"ש המל"מ והנה כאן דאפי' אם לא שכב שהי' הלאו של התנאי מ"מ תלי' בי' קיום מעשה וחלות הענין כלומר ההיתר לבעלה. ובין בלאו ובין בהן חל איזה ענין שפיר מותר להתחיל גם בלאו ואין כוונת התוס' לומר דדווקא אם לא שכב הוי הן ואם שכב הוי לאו דזהו וודאי אי אפשר לומר רק כוונת התוס' דאם מתחיל בלאו משום שאנו רוצים כלומר שאנו רוצים שיהי' כן וגם דפותחי' בזכות אז הוי אם שכב כמו הלאו ומ"מ גם איפכא הי' נוכל נמי להתחיל דהיינו באם שכב כמ"ש דבכל צד של התנאי נתקיים איזה ענין ואין חילוק בין לאו קודם או הן קודם וא"כ ל"ק קושי' המהרי"ט איך מוכח דפותחי' בזכו' תחלה דלמא משום דצריך להקדים ההן דזה אינו דהא בכל לשון שהי' מתחיל היה מקרי ההן והסיום הלאו וא"כ מדמתחיל מ"מ באם לא שכב ע"כ הטעם דפותחי' בזכו' תחלה משא"כ באם לא מתי דמס' גיטין דלהצד של אם לא מתי אין כאן שום ענין וודאי לא חשיב הן וא"ש הכל בס"ד ועלה בידינו בס"ד לבאר היטב החילוק בין כל תנאי' שבעולם לתנאי דסוטה דיש קיום הענין בכל צדדי התנאי ודו"ק היטב:

(כו) הר"מ בפי"א מהלכות פרה פסק דאם הזה בשלישי ושמיני כמי מהני, וכבר השיג עליו שם הראב"ד והכ"מ דהא הכא מסקינן להדיא דמשו"ה כתבה התורה והזה הטהור על הטמא סד"א כי עביד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימ' שפיר דמי קמ"ל הרי דמוכח להדיא דלא מהני בשמיני בשום אופן. ונראה לי ליישב בסיד דהנה רש"י בד"ה והזה הטהור כתבו לאו לר' חנינא פריך אלא לד"ה והנה לכאורה היה דחוק קצת דלמא שקיל וטרי הגמרא כאן במה שאין לו שום שייכות בהך מסכת' כיון דאין מזה נ"מ אי כר"מ או כרחב"ג, ונ"ל דהר"מ מפרש באופן אחר דהך קושי' והזה הטהור למ"ל לא קאי רק לרחב"ג דהנה בגמרא תירץ לרחב"ג סד"א מצות הזאה בשלישי ובשביעי והיכא דעביד בחד מינייהו עביד, והנה יש בכאן לעיין ממ"נ דאי אמרינן דכל היכא דכתבה התורה איזה דבר למצוה נוכל לומר דאינו מעכב בדיעבד וא"כ מה קאמר היכא דעבד בחד מינייהו עבד הא הוי אפש"ל דאפי' לא עביד כלל אפי' חדא הזאה נמי אינו מעכב ואי אמרינן דמכיון דכתבה התורה דצריך הזאה פשיטא שמעכב א"כ אמאי לא נימא דכל שתי הזאות מעכבי אפי' בלא כפילא דואם לא יתחטא, וכ"ש דהנה ידוע דבכל מקום גבי קדשים אינו מעכב בדיעבד רק היכא דשנה עליו הכתוב וע' מס' זבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה אימא דמקראי ילפינן דכל דלא שינה הכתוב אינו מעכב בדיעבד וא"כ שפיר מתרץ הגמ' דודאי חדא הזאה הוי ידעינן אפי' לעיכובא דכיון דכתבה רחמנא שתי הזאות בשלישי ובשביעי מעילא הוי ידעינן דלמצוה לכתחלה בעינן שתים כמ"ש בפירש אבל לעיכובא לא הוי ידעינן רק חדא דכיון דכתיבי בקרא שתי הזאות הוי לענין חד הזאה כמו ששנה הכתוב וכה"ג איתא במס' זבחים ריש פ' ב"ש גבי הזאות על ארבע קרנות עי"ש ובעינן כפיל' דקרא ואם לא יתחטא לעיכובא ופריך הגמרא אח"כ והזה הטהור למ"ל כלומר קאי ג"כ הקושיא כך לרחב"ג כלומר בשלמא לר"מ אצטריך והזה הטהור וכו' לעיכובא דהא מיירי לענין קדשים כדכתיב בהדיא בקרא לענין טומאת מקדש וקדשיו ובעינן שנה הכתוב לעכב, דמקרא קמא דהוא יתחטא לא הוי ידעינן כלל עכובא דבעינן הכפילא דלא אמרי' מכלל לאו אתה שומע שומע הן ואתי' קרא דוהזה הטהור לעיכובא אמנם לרחב"ג כבר ידעינן עכובא מקרא דהוא יתחטא א"כ והזה הטהור למ"ל ומשני דסד"א דבשלישי ובשמיני שפיר דמי דמפיש ביעי טהרה קמ"ל דלא מהני והנה א"כ עכ"פ איכא סברא דבשמיני נמי שפיר דמי וכ"ש דעדיף אי לאו קרא, וא"כ ה"ד לרחב"ג דלית ליה ת"כ ולא בעינן קרא לעכובא משא"כ לר"מ דס"ל דבעינן ת"כ א"כ אצטריך הך קרא לעיכובא והדרינן לסבר' קמייתא דבשמיני דמפיש בטהרה שפיר דמי וכיון דהר"מ פסק כר"מ ולא כדעת הפוסקים דס"ל דרק לרוחא דמילתא ולחומרא קי"ל כר"מ אמנם הר"מ פסק לגמרי כר"מ וא"כ לא מייתר הך קרא ולכך פסק דבשמיני נמי רשאי להזות ודוק, וס"ל כהתוס' ד"ה בשלמא לר"מ דה"נ בעינן ה"כ ולא כמו שפירש הריטב"א בשם הרמב"ן דהכא מדינא לא בעינן ת"כ אפי' לר"מ רק דהקושיא אזיל בשלמא לר"מ כיון דמצינו בכפיל' דעדיף טפי לכך כתבה ה"נ משא"כ לרחב"ג דליכא שום מקום שיהיה צריך כפיל' א"כ לאיזה צורך כפלה התורה הכא ועיין בפנ"י שכ' ג"כ כה"ג, וכה"ג כתבנו לעיל באות י"ט אמנם הר"מ ס"ל כדעת התוס' הנ"ל דכיון דלא כתב רק בלשון תנאי בעינן מדינא ת"כ וא"כ אצטריך קרא דוהזה לעיכובא כמו בכל מקום בקדשים דשינה הכתוב לעכב וליכא קרא מיותר דלא סגיא בשלישי ושמיני ודוק ועיין בס' אור חדש שמתרץ בכמה אופנים דברי הר"מ הנ"ל ודוק ועיין יד מלאכי בכללי התלמוד אות תרי"ח מ"ש בהך דשנה עליו הכתוב לעכב:

פ"ד בדבר קצת בענין תנאי שאפשר לקיימו (כז) עוד אחד יש בעניני תנאים דלא מהני התנאי רק כשאפשר לקיים התנאי משא"כ בא"א לקיימו בטל התנאי והיא במס' גיטין פ"ד ע"א גבי ע"מ שתעלו לרקיע, והך מילתא דאפשר לקיימו עדיף עוד משאר דיני תנאים, דשאר דיני תנאים מצינו גוונא דלא בעי דיני תנאי כגון במעכשיו לדעת הר"מ וסיעתו כמה שהבאתי לעיל באות ט' אמנם תנאי שא"א לקיימו אפי' במעכשיו לא מהני התנאי אם א"א לקיימו, והטעם פשוט דבשלמא תקל"מ לא בעינן במעכשיו למאן דס"ל הכי דהא התנאי לא בא לבעל המעשה כיון דהמעשה חל מעכשיו, משא"כ אי נימא דגם תנאי שא"א לקיימו יהיה מהני במעכשיו א"כ לא יתחיל המעשה כלל כיון שחל רק