תבואות השדה חלק א רפא

דבאמירה נמי בעינן תנאי קל"מ, והנה בס' המקנה כתב לדברי התוס' ד"ה כל תנאי דרחב"ג פליג אכלהו ולא בעינן תקל"מ, וכתב דבאמת איך שייך לומר לא אתי התנאי ומבטל למעשה הא קי"ל תוך כד"ד כד"ד, אמנם לר"מ דבעינן ת"כ א"כ לא נתקיים התנאי רק בכפלים והו"ל לאחר כדי דבור ולכך בעינן תנאי קל"מ אמנם לרחב"ג דלא בעינן ת"כ א"כ לא נתקיים התנאי מיד ומהני אפי' מעשה קודם לתנאי כיון דהתנאי הוי תוך כד"ד עיי"ש, והנה לפי"ז היה קשה לדעת רש"י איך ס"ל דלרחב"ג נמי בעינן תקל"מ הא ל"ש לומר דלא אתי תנאי דמבטל למעשה כיון דהוי תוך כד"ד (הגם די"ל דבגיטין וקידושין לא אמרינן תוך כד"ד כד"ד מ"מ הא משמע מרש"י דבכ"מ ס"ל לרחב"ג דבעינן תקל"מ אפי' היכא דלא בעינן ת"כ) אמנם יש ליישב שיטת רש"י עפימ"ש לעיל באות ב' ליישב קושי' המהרי"ט איך שייך לומר לא אתי תנאי ומבטל למעשה הא קיי"ל אתי דבור ומבטל דבור וכתבנו לחלק דל"א אתי דבור ומבטל דבור רק היכא שבדבורו השני מבטל הדבור הראשון לגמרי משא"כ כשאינו רק על תנאי י"ל דעיקר כוונתו שיתקיים הדבור הראשון דהיינו המעשה ודבור של התנאי לא הוי רק דברים בעלמ' כיון שלא בא לחזור לגמרי. א"כ ה"נ י"ל דלא אמרינן תוך כד"ד כד"ד רק היכא שחוזר בהחלט משא"כ הכא כיון שהקדים המעשה י"ל שעיקר כוונתו על המעשה ול"ש תוך כד"ד כד"ד וזהו נכון לדעת רש"י ודו"ק:

(טו) והנה רש"י ד"ה הנ"ל כתב דבעינן תקל"מ והן קודם ללאו וזהו אפי' רחב"ג מוד' וראיתי בחי' מהרי"ט שהקשה דבשלמא תקל"מ שפיר ילפינן מדלא הקדים מרע"ה המעשה לתנאי אבל הן קודם ללאו מנ"ל דלמא אי הי' הקדים הלאו להן הו"א דבעינן בדווקא לאו קודם ע"ש מוכח מדבריו דס"ל דתקל"מ הוי סברא דעדיף ממעשה קודם לתנאי ולכך יש להוכיח ממרע"ה דלא הקדים המעשה ע"כ דהוי דווקא דבעינן תנאי קודם משא"כ בהן קודם ללאו ליכא שום סברא. אמנם לפי דברי הר"נ במס' גיטין גבי' אתקין שמואל דמשו"ה בעינן הן קודם שלא יסיים בהן דאם יסיים בהן הרי בגמר דבריו אדם נתפס ומשמע דעיקר כוונתו שיתקיים הדבר אפי' לא התנאי וא"כ איכא עכ"פ סברא דניבעי הן קודם ללאו וא"כ ממילא ל"ק קושי' המהרי"ט דאי הוי מהני אפי' לאו קודם הי' למרע"ה להקדים הלאו לרבות':

(טז) אמנם לדברי הר"נ אלו קשה מנ"ל דבעינן תנאי קל"ט דלמא הא דהקדים מרע"ה התנאי היינו לרבות' דהו"א אם סיים בהמעשה לא מהני התנאי כיון דבגמר דבריו אדם נתפס ועיקר כוונתו על חלות המעשה לכך אשמעינן דאפי' המעשה לבסוף נמי מהני מ"מ כ"ש היכא שהקדים המעשה ואח"כ אמר התנאי דוודאי מהני דבגמר דבריו אדם נתפס ועיקר דעתי על קיום התנאי אמנם י"ל דבתקל"מ ל"ש סברת הר"נ לומר בגמר דבריו אדם נתפס ושיתקיים המעשה אפי' בלא קיום התנאי כיון דמקדים ההן ללאו א"כ בגמר דבריו מסיים עכ"פ בלאו וא"כ ל"ל דדעתו על קיום המעשה בכל אופן וא"כ ממילא עדיף טפי שיתחיל בתנאי קודם לגלות דעתו שכוונתו על קיום התנאי. אמנם אי לא הוי בעינן הן קודם ללאו לא הי' שייך כלל הך מילתא דתקל"מ דאדרבא הוי מצינו למימר דאיכא קפיד' שלא יסיים במעשה דלא נימא בגמר דבריו אדם נתפס ועיקר כוונתו שיתקיים המעשה אפי' בלא קיום התנאי. וא"כ לפי"ז הי' אפש"ל דהא דכתב רש"י דלרחב"ג נמי צריך תקל"מ והן קודם ללאו (ואע"ג דלא בעינן ת"כ היינו דווקא אם לא כפלי' משא"כ היכא דכפלי' בעינן לרחב"ג נמי הן קודם ללאו כן י"ל בכוונת רש"י במ"ש דרחב"ג אח"כ לחוד' פליג משמע דבעינן תן קודם ללאו נמי והיינו היכא דכפליה) היינו אם כופל התנאי דאז ע"כ מסיים בלאו ולכך בעינן תנאי קל"מ משא"כ אם אינו כופל דאז ליכ' לאו אין מעלה כלל להקדים התנאי למעשה דאז י"ל אפכא כיון דבגמר דבריו אדם נתפס א"כ איכא ריעות' אם יקדים התנאי דכיון שיסיים המעשה נראה שכוונתו על קיום המעשה אפי' בלא חלות התנאי רק היכא שכופל התנאי דאיכא הן קודם ללאו עדיף טפי היכא שמקדי' התנאי. ועפי"ז הי' מקום ליישב קושי' התוס' ד"ה כל תנאי על רש"י דהא במס' ב"מ אמרינן מאן שמעת לי' דאמר בעינן תנאי קל"מ ר"מ משמע דרבנן לא בעי תקל"מ ולפימ"ש א"ש דוודאי לר"מ לא משכחת כלל שיו עיל מעשה קודם לתנאי כיון דלעולם בעינן כפול אמנם לרבנן הרי משכחת נמי מעשה קודם לתנאי והיינו אם לא כפליה לתנאי דאז ליכא מעשה בהקדמ' התנאי דאדרבא גרע קצת דלא נימא בגמר דבריו אדם נתפס ולכך מוקי מתני' דהתם דבעינן תקל"מ כר"מ דווקא ודו"ק:

(יז) ועפימ"ש דליכא מעלה בהקדמת התנאי למעשה רק היכא שמקדי' ההן ללאו משא"כ אם מקדי' לאו להן אדרבא גרע בתנאי קל"מ דכיון שמסיי' במעשה נראה שכוונתו על קיום המעשה דבגמר דבריו אדם נתפס. יש ליישב בזה כמה דקדוקים בתוס' ד"ה כל תנאי וז"ל התוס' אחר שהביאו פרש"י בארוכה כתבו ת"ל מהכא נלמוד דר"מ בעי ת"כ והן קודם ללאו ותקל"מ רחב"ג אומר כו' פי' בקונטרס דאח"כ לחוד' פליג אבל לעולם בעי תקל"מ וקשה דהא אמר במס' ב"מ ל"ד מאן שמעת לי' דאמר בעינן תקל"מ ר"מ הי' משמע דרחב"ג פליג אכלהו לכן נ"ל דפליג אכלהו עכ"ל ויל"ד בזה א' למה שינו התוס' הסדר דרש"י נקט תחלה תקל"מ ואח"כ הן קוד' ללאו ותוס' כתבו מהכא נלמוד דר"מ בעי ת"כ והן קודם ללאו ותקל"מ. ב' מ"ש דבמס' ב"מ משמע דרחב"ג פליג אכלהו ומנ"ל דפליג אכלהו אפי' על הן קודם ללאו דלמא אפי' אי פליג על תקל"מ מ"מ הן קודם ללאו בעי דאע"ג דלא בעי ת"כ מ"מ אי כפלי' בעי' הן קוד' ללאו דאיכא קפידא אפי' לרחב"ג שלא יסיי' בהן משום דבגמר דבריו אדם נתפס. ג' יל"ד מה זה שסיימו התוס' אח"כ לכן נ"ל דפליג אכלהו והוא יתור לשון לגמרי שהרי כבר כתבו משמע דרחב"ג פליג אכלהו. אמנם לפימ"ש א"ש דהתוס' נמי ידעו מזה דמנ"ל לומר באמת דרחב"ג פליג אתקל"מ כיון דאיכא סברא נמי דניבעי תקל"מ וכבר הקשה כן בחי' פנ"י דמנ"ל לגמרי דהתם במס' ב"מ לומר כן דלרבנן לא בעי תקל"מ כיון דתקל"מ הוי מסברא דלא ליתי התנאי ולבטל המעשה. אמנם לפימ"ש א"ש דכיון דאיכא נמי סברא לומר שלא ייסים במעשה משום דבגמר דבריו אדם נתפס כסברת הר"נ א"כ אין מעלה בתקל"מ רק למאן דס"ל דבעינן ת"כ דאז כיון דאיכא הן קודם ללאו והסיום הי' בלאו ליכא ריעותא בתקל"מ ואז שפיר עדיף תנאי קל"מ דאי מעשה קודם לא מצי התנאי לבטל המעשה ולכך כתבו התוס' מהכא נלמוד דר"מ בעי ת"כ והן קודם ללאו ותקל"מ כלומר דס"ל באמת דלא הי' שום מעלה בתקל"מ אי לאו דאיכא הן קודם ללאו דאי לא הוי בעי הן קודם ללאו לא הי' מעלה בהקדם המעשה ולסיים בתנאי כמ"ש. והנה הקשו שפיר מדאמרי' במס' ב"מ דלרחב"ג לא בעינן תקל"מ משמע דפליג אכלהו כלומר אפי' על הן קודם ללאו דע"כ מדלא בעי רחב"ג תקל"מ וקשה קושי' הפנ"י באמת מנ"ל לגמר' לומר הכי דלא בעינן תקל"מ וצ"ל דאין מעל' בתנאי קודם שלא יסיים במעשה ואי הוי בעי הן קודם ללאו א"כ הרי איכא מעלה בתנאי קודם דאין כאן בית מיחוש שלא יסיים במעשה כיון דמסיים בלאו