תבואות השדה חלק א רעה

ספק נמי לא הוי דאנן סהדי דעל ספק קידושין לא ניחא לי' כלל בשליחותו לפי סברת המל"מ דאפי' בשליחות גמור נתבטל היכא שלא קדשה רק קידושי ספק. ואולי יש לחלק דדווקא היכא שהספק נולד ע"י מעשה השליח שגרם איזה צד ספק בקידושין שפיר אמרי' דנתבטל השליחות דלתקוני שדרתיך משא"כ הכא גבי שדכן שהוא עשה מעש' הקידושין כהוגן והספק הי' רק ע"י שלא מנה אותו לשליח בפירוש שפיר הוי ס"ק. אמנם אחר העיון ליתא דהא ע"ע שפיר מצינו לומר לסברת המל"מ הנ"ל דכיון דסוף סוף לא יהי' קידושי וודאי א"כ ממילא אינו חפץ כלל שהוא ילך ויקדשנה לו וממילא אפי' ספק קידושין לא יהי' וצ"ע בדברי הח"מ הנ"ל עפ"י סברת המל"מ הנ"ל ודו"ק:

(י) בתוס' ד"ה עידי מחשבה הקשו לפרוק נמי גבי תרומה לעיל לר"י דקאמר אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה אבל אם משתרם בטל תרומתו תרומה ואפי' תרם השליח במחשבה וכו' אלמא לא אתי דיבור ומבטל דבור עכ"ל והקשה המהרש"א למה הוצרכו התוס' לדיוקא הא בהדי' קתני במתני' אם משתרם בטל תרומתו תרומה. ונראה דהנה באמת י"ל דלא קשה לר' יוחנן דמתני' דאם משתרם בטל תרומתו תרומה מיירי דווקא כשהשליח תרם ע"י מעשה ומנ"ל להקשות על ר' יוחנן ולומר דמתני' בכל גוונא מיירי אפי' אם לא תרם רק במחשבה לכך כתבו התוס' להקשות מדיוקא דהא רישא דמתני' בטל אם עד שלא תרם איו תרומתו תרומה ליכא למימר דמיירי דווקא כשהשליח תרם אחר הביטול ע"י מעשה דהא אם לא תרם רק במחשבה כ"ש שאין תרומתו תרומה וא"כ מיירי בין ע"י מחשבה בין ע"י מעשה וא"כ סיפא נמי דאם משתרם בטל תרומתו תרומה מיירי נמי בין ע"י מעשה בין ע"י מחשבה ושפיר קשה לר' יוחנן ולכך הוצרכו לדיוקא מרישא דכמו דרישא איירי ע"כ אפי' ע"י מחשבה ה"נ בסיפא מיירי אפי' ע"י מחשבה ומתורץ קושי' המהרש"א ודו"ק:

(יא) ר' זביד מתני לה וכן הי' שנתנה רשות לשלוחה לקדש וכו' ר"ל אמר אינ' חוזרת ראיתי בס' עצמות יוסף וכן בחי' מהרי"ט שהקשו מ"ט לא מתני ר' זביד לפלוגת' דר"י ור"ל על רישא דמתני' שם ע"ח ע"ב מי שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו דלר"י עצי לחזור ולר"ל לא מצי לחזור ומ"ט מתני לה אסיפה דווקא בהיא שנתנה רשות לשלוחה ונ"ל לתרץ דהנה המל"מ פ"ו מהל' גירושין הלכה ט"ז נסתפק בשליח שעשה שליח אם השליח הראשון מצי לבטל השליח השני דלכאורה יש לומר דמכיון שעשה שליח אחר נסתלק כחו של הראשון לגמרי ותו אין בידו לבטל עי"ש וא"כ א"ש דאי הוי נקט פלוגתיהו באב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו הו"א התם דווקא ס"ל לר"ל דהאב לא מצי לחזור דהאב נמי לא הוי רק כשלוחו שזכתה לו התורה בקידושי בתו וממילא כיון שמסר כחו לשלוחו נסתלק רשותו ותו אין בידו לבטל השליח משא"כ באשה עצמה מצי לבטל לכך נקט פלוגתיהו בסיפ' בהיא שנתנה רשות לשליחה דאפ"ה ס"ל לר"ל דלא מצי לחזור ודו"ק:

(יב) בתוס' ד"ה לא קדשה עצמה כתבו דהא דלר"ל לא מצי לבטל הי' דווקא שלא בפני השליח אבל בפני השליח שאמר' לו אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינ' מקודשת אמנם רש"י בד"ה וחזרה בה כתב בין בפני השליח בין שלא בפניו ס"ל דלר"ל אפי' בפני השליח נמי לא מצי לבטלו. ובחי' פנ"י כתב בזה ב' דרכים הדרך האחד דהא דלרש"י אליבא דר"ל אפי' בפני השליח לא מצי לחזור הי' רק כשאינו חוזרת מגוף הקידושין רק מענין השליחות. וכמה שהסברנו לעיל דכל שאין בדעתם לבטל גוף הענין רק השליחות ולענין השליחו' ליכא קפידא כ"כ אמרי' שפיר דהביטול הי' רק הפלגת דברים בעלמא. הדרך השני דאפי' אם חוזרת מגוף הקידושין נמי לא מצי לחזור דבכל ענין אמרי' דהי' רק הפלגת דברי' בעלמא וכמ"ש לעיל באות ב' ע"ש ונראה דרש"י ותוס' פליגי בטעמא דנ"ל דלא אתי דבור כו' דרש"י ס"ל דבכל מקום ששני דבורי' יהיו סותרים זא"ז הדבור הראשון אלים טפי ואין בכח הדבור השני לגרע הדבור הראשון ולכך אפי' בפני השליח נמי לא מצי לחזור. והתוס' ס"ל דהא דלר"ל לא אתי דבור וכו' הי' רק משום דאמרי' דהדבור השני לא נעשה כהסכמת חזקה וברצון גמור והלכך דווקא היכא שמבטלת שלא בפני השליח דאז מכח ענין הדבור גופא מוכח שאינ' בהסכמת חזקה כ"כ דהא מכיון שבשעה שמבטלת אותו אין השליח בפניה ויש לה מקום לספק שמא עשה כבר מעשה. וא"כ ליכא למימר דבכל לבה מבטלת אותו דהא הי' עצמה מסופקת בדבריה אולי כבר נעשה המעשה ואין מקום לביטול ולכך הביטול קליש טפי ואין בכחה לבטל משא"כ בפני השליח מהכי תיתי נאמר שאין מבטלת אותו ברצון גמור שפיר גם ר"ל מודה דמהני הביטול כיון דמענין הביטול גופא אינו מוכח שאינו ברצון גמור ודו"ק. אמנם מה שרוצה הפנ"י לומר בדעת רש"י דאפי' אם רוצית לחזור ממנין קידושין לגמרי לא מצי לחזור לא זכיתי להבין דאטו עדיף השליח מתיא גופא ואם הי' הולכת לקבל קידושין מאחד אטו אינ' יכולה לחזור קודם נתינת הקידושין לידה ממש וא"כ ה"נ אמאי לא תהא יכולה לחזור כיון שאין רצונה להתקדש כלל. וכן משמע מדברי הריטב"א בפשיטות דיכולה לחזור מענין הקידושין בפני השליח. א"ו הדרך המחוור היא דמיירי שאינה חוזרת רק מענין השליחות דבכה"ג שפיר יש סברא לומר דלא הוי רק הפלגת דברים בעלמא כיון שאינה חוזרת מגוף ענין הקידושין:

(יג) והנה יש כאן קושי' עצומה לדעת התוספת דבפני השליח ר"ל נמי מודה דיכולה לחזור מאי פריך ר"י לר"ל מביטל עד שלא תרם דהא ר"ל מצי לאוקמי דמיירי שחוזר בפני השליח ור"ל נמי מודה דיכול לחזור ודוחק לומר דמקשה מכח דמתניתין מיירי בכל גוונא דהא לאוקומת' דקדם בעה"ב ותרם כריו נמי לא מיירי בכל גוונא וטפי עדיף לאוקמי דמיירי בשבטל בפני השליח ונראה דמכח שני דברים יש לומר דהבטול אינו בלב שלם רק דברים בעלמא האחד כמ"ש כמ"ש כל היכ' שמבטל שלא בפניו דאז כיון שבשעת הביטול מוציא דבריו על הספק דדלמא כבר נעשה המעשה א"כ ממילא חזינא דאין הביטול בלב שלם רק דברים בעלמא ובכה"ג אפי' היכא שיש מקום להקפיד כמו בשליח קדושין דאין רצונה להיות שלוחה דמשמע שנתנה לו רשות לקדש לכל מי שירצה ועכשיו מקפדת דלמא יקדש אותה לשאינה הגון לה מ"מ כיון שמבטלת אותו שלא בפניו נראה מענין הביטול שאינו בלב גמור דכל שלא בפני השליח יוצא הביטול מפיה על הספק והוי דבור גרוע ואינו כהסכמת חזקה הדרך השני כל שאין כאן מקום להקפיד כמו בשליח תרומה ובפרט בגוונא דמתניתין דמס' תרומות דמיירי בשותפו ועבדו שמכירים בדעותיו וא"כ למה יקפיד על השליחות ולאיזה סיבה יחזור מדעתו הראשונה נמי יש סברא לומר דהביטול אינה ברצון גמור אפי' בפניו כיון שאין לו מקום להקפיד וא"כ מצינו שתי מדריגות לענין שנאמר דהביטול אינו רק דברים בעלמא ולא ברצון גמור האחד כשהיה שלא בפני השליח אפי' יש מקום קפידא השני כשאין מקום קפידא אפי' בפני השליח וא"כ א"ש דקושי' ר"י לר"ל אזיל על