תבואות השדה חלק א רעג

(ד) ולשיטת הרמב"ן שהוכיח סברת הירושלמי מדלא קתני ואינ' מקודשת לראשון דמתני' אשמעינן שאם מת השני או גירשה בתוך ל' יום דחלו קידושי ראשון אח"כ עי' ברמ"א באה"ע סי' מ' סעיף ב' שהביא בזה פלוגת' הפוסקים מתורץ קושי' הבית יהוד' בפשיטות דלכך אשמעינן מתני' הדין בנתקדשה לשני לאשמעינן דאע"ג דנתקדשה לשני מ"מ לא נפקעו קידושי הראשון לגמרי שאם מת השני בתוך ל' חלו קידושי ראשון וזה לא הוי שמעינן אי הוי נקט היכא שחזרה בלא נתקדשה. ובאמת י"ל עפ"י מה שהביא הירושלמי שאם מקדש עד שלשים יום מקודשת לעולם עי' מס' נדרים כ"ט והנה אי לא הוי דעת השני רק להתקדש עד ל' יום לא היה נקרא רמאי ומתני' קתני וכן דהשני נקרא רמאי כמ"ש מהרש"ל ואשמעינן דלשני מקודשת לעולם וממילא הוי רמאי ולכך נקט וכן וממילא צריך לאשמעינן הדין בנתקדשה לשני ודו"ק:

(ה) כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות הלכת ט' האומר לשותפו או לעבדו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו אם לא שנה השליח תרומתו תרומה ואם שנה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום אין תרומתו תרומה הואיל ובטל שליחותו מקודם עכ"ל הנה כפי הנראה מדברי הר"מ דס"ל דהך שנוי לא הוי קפיד' כ"כ ואילו לא הי' בטל שליחותו הוי תרומה אע"ג ששנה רק כיון שבטל שליחותו מצאה חזרה וקפיד' מקום לחול ע"ש בכ"מ שהאריך והנה הראב"ד שם השיג עליו וכתב דהך אוקומת' בששנה מוקמי' בירושלמי לדעת ר"ל דס"ל לא אתי דבור וכו' ולא הלכת' כוותי' ועי' בכ"מ שהאריך שם בשם תר"י קורקס דהר"מ סובר דגבי תרומה ר"י נמי מודה דלא אתי דבור ומבטל דבור דכרי העומד לתרום בלא"ה אין קפיד' כ"כ אם זה יתרום או אחר ועי' ירושלמי פ"ג מהלכות תרומות הלכה ב' וע"ש בספר מראה הפנים פרק א' הלכה ב' ד"ה ישראל שאמר ללוי ותוכן כוונתו הי' הואיל דבתרומה לא בעינן שליחות גמור כמו בעלמ' ובגלוי דעת' שרוצה לתרום נמי סגי' ולכך היכא שעשאו שליח בפירוש אלימ' מילת' טפי ולא מצי לבטל. ובאמת ס"ל להר"מ כן דבתרומה מהני גלוי דעתא דניחא לי' אפי' בלא עשאו שליח עי' פ"ד מהלכות תרומות הלכה ג' עי' בט"ז ביו"ד סי' של"א ס"ק ט"ו שהאריך בהך דתורם שלא ברשות לדעת הר"מ ועי' בר"נ מס' נדרים ל"ו ע"ב ומבואר שם בסוגי' דבתרומה לא בעינן שליחות גמור ועי' בתה"ד סי' קפ"ח שכ' דלא קשי' ממס' חולין י"ב דאמרינן באומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינ' ואזל ותרם דהו"ל תורם שלא מדעת דהתם שאני דהבע"ה גלה דעתו שאינו חפץ רק בזה שציוה לו אבל בסתמא לא בעינן שליחות גמור ע"ש והר"מ ס"ל דאפי' בלא מדעת בעה"ב כלל רק אח"כ גלה דעתו דניחא לי' נמי מהני, והנה יש להסביר דבריהם עפ"י מ"ש לעיל דהיכא דאין מבטל בדבור האחרון הענין לגמרי רק השליחות אמרינן דהוי כהפלגת דברים בעלמא וממילא ניחא דגבי תרומה דע"כ אין דעתו לבטל הענין לגמרי דהא עומד הכרי לתרום כמ"ש הכ"מ ורק השליחות מבטל אמרינן דהוי כהפלג' דברים בעלמא זולת היכא דאיכא שנוי קצת ג"כ אזי אמרינן דהבטול חל באמת. וכה"ג היכא שישנה השליחות דעתו שיתבטל בלב גמור. והנה הר"מ בפי' המשנה למס' תרומות פ"ג משנה ז' כתב שם אהך מתני' דבטל עד שלא תרם ג"כ כמ"ש בחבורו דמיירי בשמנה השליח וכמסקנת הירושלמי שם ומסיים והעיקר אצלינו אין סליחות מתבטל בדברים משם משמע דאין הטעם בתרומה כמ"ש המפורשים משום דסגי לי' בגלוי דעתם ולא בעינן שליחות גמור רק משום דס"ל אין שליחות מתבטל בדברים וא"כ לכאורה הי' נראה דס"ל כר"ל דבירושלמי מס' גיטין פרק השולח הובא שם כמ"פ דר"י ס"ל שליחות נתבטל בדברים ור"ל ס"ל אין שליחות נתבטל בדברים וזהו תימא דיהי' פירושו במתני' אליב' דר"ל ובפרט דהא הר"מ ס"ל להדי' כר יוחנן לענין קידושין וגירושין דאתי דבור ומבטל דבור עי' בר"מ פ"ז מהלכות אישות הלכה י' ופ"ט מהלכות אישות הלכה כ' ופ"ו מהל' גירושין הלכה ט"ו דכל הני מקומות משמע דס"ל כר' יוחנן דמהני חזרה. ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם עפ"י מ"ש לעיל דמשו"ה ס"ל לר"ל לא אתי דבור וכו' משום דאמרינן דהוי הפלגת דברים בעלמא אמנם יש לומר דוודאי היכא דמבטל השליח שלא בפניו שפיר י"ל דדברים בעלמא הן משא"כ אם מבטל השליח בפניו כיון דכל ענין השליחות הי' רק גזה"כ ולולא שגלה התורה דשליחות מהני לא הי' מהני ענין שליחות כלל וא"כ היכא שמבטלו מלהיות שליח ממילא בטל וכן מחלקי' התוס' בד"ה לא בא וקדש' אפי' אליבא דר"ל דבפניו שפיר מצי לבטל השליחות והנה לכאור' יש להקשות בלא"ה מאי מקשה ר"י לר"ל מביטל עד שלא תרם הא באמת י"ל דדבר שנעשה ע"י שליח יוכל להתבטל טפי וכמ"ש הריטב"א דמכיון שאומר לשליח אין רצוני שתהי' שלוחי ולשליח אין הפסד בדבר כלל אמאי לא יוכל להתבטל וא"כ מאי מקשה ר"י לר"ל התם שאני כיון דלא הוי רק ע"י שליחות בקל יוכל להתבטל. וצ"ל כמ"ש דר"י כיון דשמעה לר"ל דאמר לא אתי דבור ומבטל דבור משמע דס"ל דבכ"מ אמרינן דדבור האחרון אין יכול לבטל דבור הראשון וא"כ קשה מתרומה נמי ואהדר לי' דרק גבי קידושין ס"ל לא אתי דבור וכו' וכמ"ש דהי' ענין חזק. אמנם באמת אפי' אי ס"ל אתי דבור ומבטל דבור היינו דווקא היכא שאינו מוכח מהדבור עצמו שהי' רק הפלגת דברים בעלמא משא"כ היכא שמוכח מגוף הענין של הדבור שהי' רק הפלגת דברים בעלמא ובפרט היכא שגוף הענין אינו נתבטל באמת גם ר"י מודה דלא אתי דבור ומבטל דבור והכי קמקשה ר"י לר"ל בשלמא לדידי דל"א ס"ל דאין כח בדבור השני לגרע כח דבור הראשון רק היכא שיהי' מוכח מהענין עצמו שאינו רק הפלגת דברים בעלמא א"ש מתני' דבטל עד שלא תרם דאיכא לאוקמי' דמיירי בבטל השליח בפניו משא"כ לר"ל דס"ל אפי' בקידושין לא אתי דבור וכו' דאע"ג דבקידושין וודאי איכא למימר דהביטול הי' בלב שלם כיון שבאה לבטל כל הענין מסתמ' בדעה מיושבת עשתה זאת ואפ"ה לא מהני ביטול א"כ אמאי מהני בתרומה. אמנם באמת היכא שאין מבטל השליח בפניו דאז כראה מכח ענין הביטול גופא שאינו בלב גמור שפיר ס"ל לר"מ מסברא דאפי' ר"י מודה דביטול כי האי לא מהני ואע"ג דלענין ביטול שליח הקידושין ס"ל בא"ע סי' ל"ה סעיף י"ד דמהני אפי' שלא בפני השליח התם שאני דבקידושין מסתמ' מיירי בפני עדים דאלא"ה הא אין דבר שבערוה פחות משנים עי' בשעה"מ פ"ז מהלכות אישות הלכה י' ולכך אלים טפי הביטול ומהני אפי' שלא בפניו ומהגם דבקידושין כיון שע"י ביטול השליחות נתבטל גם הענין לא אמרינן דהוי רק הפלגת דברים בעלמא משא"כ לענין תרומה היכא דאיכא תרתי דהיינו שאין מבטל השליח בפניו וגם כיון שהענין אינו נתבטל שפיר י"ל מסברא דכל שאינו מבטל השליח בפניו הוי רק הפלגה דברים בעלמא דמענין הביטול גופא מוכח שאינו רק הפלגת דברים כיון שאינו מבטלו בפניו. וגם אין לו מקום להקפיד על עיקר הענין כיון דסוף סוף עומד הכרי לתרום וכמ"ש הכ"מ ודו"ק היטב: