תבואות השדה חלק א רעב

שהקשה כן בס' בית יהוד'. ונראה דהנה הרא"ש הקשה אמאי לא נקט בחזר הוא אי מצי לחזור ואמאי נקט הפלוגת' בדידה ותירץ הרא"ש דבדידי' מודה ר"ל דיכול לחזור דדווקא באשה קאמר דחשיב מעשה טפי ודבריו בלתי מובני' לכאורה עי' בס' קרבן נתנאל שנדחק שם. ונראה דלכאורה צריך להבין סברת ר"ל מ"ט ס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור כיון דהקידושין לא נגמרו עדיין עכ"פ דהא יכולה לקבל קידושין מאחר לכ"ע א"כ אמאי יכולה לחזור ע"י דבור ונראה עפ"י מ"ש הר"נ במס' נדרים פ"ז ע"א דמשו"ה ס"ל בקידושין ובגירושין תוך כד"ד לאו בד"ד ואינו יכול לחזור אפי' בתוך כד"ד משום דהני דברים אין אדם עושה אלא ברצון גמור ובהסכמת חזקה לכך אינו יכול לחזור אפי' תוך כד"ד והענין הי' כך דבשלמא בדבר שנוכל לומר שעשה בלא הסכמה חזקה שפיר אמרינן דיכול לחזור מיד דע"י החזרה נתגלה שבטעות היתה הסכמתו מעיקר' משא"כ בדבר שאין אדם עושה רק ברצון גמור ואין מדרך לעשות בלא לב ולב ובהסכמת נכונה כגון קידושין וגירושין ממילא לא מהני שורה כלל אפי' תוך כד"ד (וע"ש ע"ש בשם הרמב"ן דהא דאמרינן בכה"ת תוך כד"ד כד"ד הי' רק תקנת' דרבנן. אמנם הר"נ לא ס"ל הכי) והנה לסברת הר"נ י"ל דכמו דמצינו דמעשה קידושין וגירושין אלים טובא משארי ענינים הנגמרי' ע"י מעשה כגון מקח וממכר ה"ה נמי בקידושין אפי' שלא הי' עוד מעשה גמור כמו לאחר שלשים יום מ"מ אלים הדבור טפי ואלים הדבור שגורם לקידושין להיות נגמרי' מהדבור שגורם לבטל הקידושין ואמרינן דהדבור הראשון הי' בדעה מיושבת יותר מהדבור של החזרה ולכך לא מצי הדבור של החזרה לבטל הדבור שגורם להקידושין אמנם כן היינו דווקא מצד האשה כיון שאם מחלטת בדעתה להתקדש לאחד צריך להיות בישוב הדעת גמור דמכיון שנתקדשה אגיד' בי' טובא שפיר אמרינן דאפי' אם לא היה עוד מעשה גמור נמי היה בישוב הדעת יותר מהדבור של החזרה ולכך לא מצי לבטל הדבור הראשון רק ע"י מעשה גמור שמקבלת קידושין מהשני משא"כ גבי איש שאין צריך להיות בישוב הדעת כ"כ כשנוש' אשה דהא יכול לגרשה אח"כ שלא כרצונה שפיר אמרינן דאע"ג דלענין מעשה הקידושין דהיינו היכא שכבר נתקדשה בקידושין גמורי' גם באיש אלים טפי משאר מעשה ולא אמרינן דיכול לחזור אפי' תוך כד"ד מ"מ בדבור בעלמא לא אלים הדבור כ"כ. וכה"ג מחלק הח"מ פ"ד מהל' אישות בין איש שאנסוהו לקדש ובין אשה שאנסוה להתקדש ע"ש. ולכך שפיר ס"ל דבאיש מצי לחזור דבאיש לא אלים הדבור כ"כ וא"ש החילוק של הרא"ש בין איש ובין אשה דבאיש ר"ל נמי מודה דיכול לחזור ודו"ק:

(ב) אמנם לפי"ז קשה מאי פריך ר"י לר"ל מבטל עד שלא תרם אין תרומתו תרומה הא לפי הך סברא שכתבנו לא שייך לא אתי דבור ומבטל דבור רק בקידושין או בגרושין דהדבור אלים טפי כמ"ש ולא קשה כלל מתרומה. ונראה דהנה י"ל עוד טעם אחר בהא דלא אתי דבור ומבטל דבור דיש לומר דהדבור השני לא היה רק הפלגת דברים בעלמא ולבו בל עמו ודבר זה למדנו מתורתו של רבינו הגדול בעל פני יהושע בסוגי' בתוס' ד"ה לא קדשה עצמה שכתב ח"ל ועוד י"ל דלגמרי סבר ר"ל דאינה יכולה לחזור בה אפי' בפני השליח דכיון דקיי"ל בכל דוכת' דדבור' לאו כלום הוא דאפשר דאין פיו ולבו שוי' ולהפליג בדברים נתכוין עכ"ל ע"ש אמנם דבריו הקדושים צריכין ביאור דהא קיי"ל דברים שבלב אינו דברים וא"כ מאי אכפת לן אם פיו ולבו שוי' אי לא ונראה דוודאי במקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהי' כהנת במס' קידושין כ' ע"א וס"ב ע"א דשם בשעה שהדבור יצא מפיו לא היה לנו לנחות לספיקא לומר דלמא רוח אחרת עמו שפיר אמרינן דברים שבלב אינ' דברים משא"כ בדבור שבא לבטל דבור הראשון דמיד בשעה שהדבור השני שבא לבטל הדבור הראשון יוצא מפיו עומד נגדו הדבור הראשון שיש לנו לספק על הדבור השני שלבו בל עמו שפיר אמרינן דמוקמינן הענין בחזקתו ואמרינן דדבור הראשון הי' העיקר ודבור השני לא היה רק הפלגת דברים בעלמא כמ"ש הפנ"י וא"כ להך סברא אין חילוק בין קידושין וגירושין לתרומה דבכל ענין אמרינן דדבור השני קליש טפי ואין פיו ולבו שוי' ולא מצי לבטל דבור הראשון. והנה ר"י שמע לר"ל דאמר לא אתי דבור ומבטל דבור והי' ס"ל בסברת ר"ל כסברת הפנ"י שכתבנו דאמרינן דדבור השני גרע שלא הי' לבו עמו ולכך לא מצי לבטל ושפיר הקשה מתרומה ואדרבא בתרומה וודאי י"ל דדבור השני גרע טפי דבשלמא בקידושין כשהי' חוזרת ורוצה לבטל בדבורה הענין קידושין לגמרי מצינו לומר מסתמא מיושבת בדעתה שמיר ואלולא שהיתה עמה הסכמה חזקה לא היתה מבטלת הענין לגמרי משא"כ בתרומה אטו הוא רוצה לבטל הענין של נתינ' תרומה לגמרי דהא ע"כ יתרום אע"ג שמבטל השליח ואינו מבטל רק השליחות שפיר י"ל דדבור השני גרע טפי וכה"ג מחלק הפנ"י בד"ה הנ"ל לדעת רש"י דס"ל דאפי' בפני השליח נמי אינו יכולה לחזור דמיירי שאינו חוזר' רק מהשליחות ולא מגוף הקידושין ע"ש והוא הדבר אשר דברנו דכיון דאינו חוזר' מגוף הענין אינו צריכ' ישוב הדעת כ"כ ואמרינן דלבה בל עמה ולא מצי לבטל דבור הראשון וא"כ פריך ר' יוחנן שפיר אמאי בתרומה מצי לבטל השליחות ומשני לי' ר"ל שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי כלומר דלאו משום גריעות' דדבור השני ס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור רק משום דדבור הראשון בקידושין אלים טפי כמ"ש דענין קידושין הי' ענין חזק כמ"ש בשם הר"נ וא"כ לא קשי' מתרומה ודו"ק ולקמן נבאר עוד בס"ד:

(ג) והנה אי אמרינן כסברת הפנ"י דמשו"ה ס"ל לר"ל לא אתי דבור וכו' משום דדבור השני קלוש טפי ואמרינן דלבו בל עמו והיינו כמה שהסברנו הדבר דמוקמינן הענין של הדבור הראשון בחזקתו כמה שהיה לולא שהדבור השני יצא מפיו א"ב י"ל לכאורה בקידושין משו"ה ס"ל אתי דבור ומבטל דבור דאמרינן כיון ששני הדבורים סותרים זה את זה ואנחנו לא נדע להחליט איזה מהם אלים טפי ואיזה דבור היה בלב שלם יותר אמרינן דמוקמי' האשה בחזקת פנוי' ובגירושין בחזקת אשת איש ואמרינן אפכא דדבור הראשון נתבטל כדי שישאר הענין על חזקתו הראשונה והנה התוס' במס' קידושין ע"ט ע"א ד"ה קדשה אביה כתבו דהיכא שיש איזה ספק בקידושין ובין כך ובין כך מקודשת לאחד עכ"פ ל"ש לאוקמי בחזקת פנוי' דהא ממנ"פ הי' מקודשת או לראשון או לשני ע"ש וא"כ מתורץ שפיר קושי' הבית יהודא דלכך נקט במתני' מקודש' לשני דאי הוי נקט סתם דיכולה לחזור הו"א משום דכיון ששני דבורים סותרי' זא"ז דבור הראשון עם השני מוקמי' אותה בחזקת פנוי' ונתבטל הדבור הראשון משא"כ היכא שקבלה קידושין מאחר דתו ל"ש לאוקמי בחזקת פנוי' כמ"ש בשם התוס' א"כ נימא כיון דגם לראשון הי' קצת מעשה אע"ג שלא נגמרו עדיין מ"מ הו"ל כמעשה כדאמרינן בגמ' וא"כ גם על קידוש השני יש לספק אולי הי' בלא לב ולב וא"כ לא תהי' רק ספק מקודשת לשני לכך אשמעינן דלשני וודאי מקודשת דאין לספק כלל ומעשה קידושין הראשונים נתבטלו גמרה