תבואות השדה חלק א רסט

איסור שבת משום דלא נעשית מחשבתו ודו"ק היטב:

ובמ"ש לחלק דהיכא דהקנין לא חל מחמת חזרת המוכר או הלוקח ליכא חיוב תשלומין אמנם היכא שהקנין אינו חל רק ע"י דנימא אעל"מ מחמת איסור שבת שפיר איכא חיוב תשלומין כמו במוכר לפני יאוש מצאתי ראיה לדברי בס' מנחת חינוך סוף מצוה נ"ד ע"ש וז"ל שם ונראה דאף דקודם יאוש ג"כ חייב אף דלא קנה הלוקח מ"מ אינו חייב המוכר בדו"ה רק אם היה קנין אף דלא קנה כיון דאינו שלו מ"מ בהכי חייבי' רחמנא אבל אם לא הקנה לו בקנין המועיל בדבר שהי' שלו לא הוי בכלל ומכרו ובוודאי פטור עכ"ל וא"כ ה"נ א"ש סברתי דכיון דהמקח לא יתבטל רק מחמת איסור שבת שפיר חשיב מכירה וממילא יתחייב משום שבת משא"כ אם המכר יתבטל מחמת חזרת הלוקח או המוכר דאז לא חל הקנין מחמת חזרתם דלא הוי מכיר' ממילא בטל הקנין וליכא איסור שבת כיון דלא נעשית מחשבתם ולכך שפיר פסק הר"מ דאינו נפטר מתשלומין רק היכא שבשעת הקנין כבר חל עליו חיוב מיתה בפועל ממש שלא הקנה לו עד שתניח בחצרו דזולת זה לא נפטר כיון דבשעת התחלת המעשה לא היה ברור עדיין שיגיע לידי חיוב מיתה כיון שיכול לחזור מהקנין כמ"ש ודו"ק היטב:

(לז) בירושלמי בסוגי' אית' וז"ל מודים חכמים לר"מ בגונב חלב של חבירו ואכלו שלוקה ומשלם שכן האוכל חלבו לוקה ע"ש כלומר כיון דמלקות נתחייב אפי' בחלב שלו לא אתי מלקות דידי' לפוטרו מממון של חבירו עי' בפני משה שם ולא משום טעמא דגמ' דידן משום מדאגבי' קני' ויש לי מקום עיון לסברת הירושלמי א"כ אמאי פוטר בהדליק הגדיש בשבת הא אפי' אם היה מדליק גדיש שלו נמי הי' חייב מיתה א"כ אמאי פטור מתשלומין על של חבירו והירושלמי גופא פסק להלכה בהדליק גדיש בשבת דפטור מתשלומין פ"ג מס' ב"ק הלכה י' אולי י"ל דבהדליק גדיש שלו בשבת פטור באמת משום דהו"ל מקלקל והירושלמי בהלכה זו הביא שם באמת דעת ר"י דס"ל דבהבער' נמי מקלקל פטור וליכא חיוב מיתה רק בהדליק גדיש חבירו ועושה כן דרך נקמה דכה"ג לא הו"ל מקלקל כמ"ש פ"ד מהלכות חובל ומזיק הלכה ח' לענין חובל בחבירו וא"כ לא אתא לי' חיוב מיתה רק משום שהי' של חבירו לכך פטור מתשלומין ולפי"ז בהדליק גדיש חבירו בשוגג אע"ג דקיי"ל חייבי מיתה שוגגי' פטורי' מתשלומין מ"מ הכא חייב דכיון שהי' שוגג הו"ל מקלקל בהבער' וליכא חיוב מיתה כלל ולא שום צד חיוב מיתה ושפיר חייב בתשלומין דלענין נזקים בשוגג נמי חייב הגם די"ל כיון דאיכא צד מיתה עכ"פ היכא דלא היה מקלקל תו ליכא חיוב תשלומין בשום אופן עפ"י מה שראיתי בשטמ"ק בסוגי' ד"ה דאי בעי גחין שהביא בשם הריטב"א דשמעת' דר"ח דגונב חלבו של חבירו מיירי בחלב שאינו ראוי לאכילה רק להנאה דכל היכא שהי' עדיין בפיו לא מזיק לה דהא אכתי חזי' להנאה רק כשנהנה ובלעה והוי מיתת ותשלומין באין כאחד ולכאורה קשה כיון דלא חזי' לאכילה דהו"ל שלא כדרך אכילתן עפ"י סברת הריטב"א שם א"כ ממילא ליכא חיוב כרת כלל ובלא"ה חייב בתשלומין וע"כ צ"ל דס"ל להריטב"א דאפי' בכה"ג מ"מ כיון דבחלב משכחת לה כרת כדרך אכילתן היה פטור בכל גוונא מתשלומין אפי' בשלא כדרך אכילתן ולכך אינו חייב רק משום מכיון דאגבי' קני' וא"כ ה"נ בהדליק הגדיש אע"ג דהו"ל מקלקל ע"מ כיון דמשכחת בי' צד חיוב מיתה כגון בצריך לאפרו או שעושה לנקמת חבירו ממילא פטור מתשלומין. אמנם לולא דברי הריטב"א הייתי סובר לומר דר' חסדא וודאי מיירי רק בחלב שראוי לאכילה כגון חלב מהותך דהו"ל כד"ה ואיכא כרת ושפיר היה פטור מתשלומין רק משום מדאגבי' קני' חייב בתשלומין ולכאורה י"ל עוד בד' הירו' הנ"ל דהא דס"ל לחלק דכיון דעל חלב שלו חייב מלקות חייב נמי בתשלומין על של חבירו הי' רק למנין אינו לוקה ומשלם דהנה טפי יש לנו לומר דילקה ומשלם ממה שנאמר מת ומשלם דהא ר"מ אע"ג דס"ל לוקה ומשלם מ"מ מת ומשלם ל"ל כדאמרינן לקמן בסוגי' דלוקה ומשלם וא"כ לרבנן נמי לא אמרינן דאין לוקה ומשלם רק היכא שהמלקות בא לו ג"כ ע"י חבירו כמו תשלומי קנס בממזרת לולא דרבתה התורה לתשלומין משא"כ היכא דאיכא חיוב מיתה כגון בהדליק הגדיש בשבת הירושלמי נמי מודה דאע"ג דהיה חייב מיתה גם על גדיש שלו מ"מ פטור מתשלומין על של חבירו דמת ומשלם בשום אופן לא אמרינן והירושלמי לא כתב סברתו רק לענין מלקות ותשלומין ויבואר עוד בס"ד ודו"ק:

פרק שישי נבאר עוד בס"ד אי ע"י קלב"מ קנה החפץ ממש ויבואר קצת ענינא דגונב כיס בשבת ומגרר ויוצא. (לח) בגמ' פריך לר' אבין דס"ל בזורק חץ וקרע שיראי' בהליכתו פטור שעקור' צורך הנחה א"כ אמאי ס"ל בגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה כו' ואמאי נימא הגבהה צורך הוצאה ומשני הגמ' דמיירי כשעמד לפוש או דאתי' כבן עזאי דס"ל מהלך כעומד דמי וא"כ נתבטלה עקיר' הראשונה מחיוב שבת והיה מדוייק בזה לישנא דברייתא שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה ולא נקט חיוב סקילה רק כוונתו דעקיר' הראשונה לא היה כלל מאיסור שבת כיון שעמד וכבר נתבטלה לה עקירה הראשונה לגמרי והוי כמו שני מעשי' הקנין דנתחייב משום גנבה והחיוב דהוצאת שבת משא"כ בזורק חץ הוי הכל זריקת חץ וקריעת שיראי' מעשה אחד. ואח"כ כי משני הגמרא מגרר ויוצא אצטריכ' לי' ס"ד אמינא אין דרך הוצאה בכך פריך ובמאי אי בזוטר' לאו אורחא הי' אלא במצעי. ואח"כ פריך ודאפקי' להיכא אי דאפקי' לר"ה איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא דמשיכה לא קנה ברה"ר ומשני כר"א דאמר צידי ר"ה כר"ה דמי ורב אשי משני כגון שצרף ידיו למטה מג' וקבלה ורבינא מתני לעולם דאפקי' לר"ה וברה"ר נמי קנה. והנה בתוס' ד"ה וברה"ר נמי קנה כתבו בשם הר"י דהא דלרבינא משיכ' קונה ברה"ר אינו שיקנה ממש רק לענין להתחייב באונסין קונה ברה"ר נמי אבל לענין מקנה ממש לא מהני ברה"ר אפי' לרבינ' נמי וכן משמע מרש"י ד"ה ברשות הבעלים דשקלא וטרי' דהכא לענין קנין היינו לענין להתחייב באונסין וכן שיטת הר"מ נמי הכי דהרי בפ"ד מהלכ' מכירה הלכה ג' פסק להדיא דמשיכה אינו קונה רק בסטמא או בחצר של שניהם וכאן בפ"ג מהלכות גניבה נקט להדי' דמגרר ויוצא היינו לר"ה כשנוי' דרבינ' וע"כ דס"ל לחלק דלהתחייב באונסין מהני אפי' ברה"ר ועי' בשעה"מ פ"ג מהלכות גניבה ובקצה"ח סי' שנ"א. וראיתי בשעה"מ שם שתמה על הר"מ דהא אמרינן הכא ובזוטר' לאו אורח' ופרש"י ואינו חייב משום שבת וא"כ היה לו להר"מ לפרש דהא דאמרינן מגרר ויוצא פטור משום דקלב"מ היינו דווקא ברברבי או במצעי כדאמרינן הכא בסוגי' וכן במס' ב"ב פ"ו ע"א מוקמינן לה במידי דבעי מיתנא ועי' בתוס' בסוגי' ד"ה אלא במצעי. ונראה לע"ד דהר"מ ס"ל דמה דהגמ' פריך הכא אי בזוטר' לאו אורח' דלא כפרש"י דאמאי חייב משום שבת דזה אינו דמשום שבת ע"כ חייב דאפשר שלא היה יכול לגנבו באופן אחר רק ע"י גריר' וממילא הו"ל אורח' כמ"ש התוס' ד"ה אלא