תבואות השדה חלק א רסח

עליו חיוב תשלומין כלל אמנם אי אמרי' דרק לב"ד אין כח לענשו א"כ היינו דווקא היכא שבשעת חלות חיוב התשלומין לא היה מצי לאהדורי וא"כ כבר ידעינן בבירור שיבא לידי חיוב מיתה כמו בזורק חץ שע"כ יגיע לסוף ארבע ממילא אין לב"ד כח להענישו בממון משא"כ במעביר שבשעת חלות חיוב התשלומין אפשר שלא יגיע לידי חיוב מיתה כלל שחיר אמרי' כיון דעכ"פ בשעת חלות התשלומין גברא בר חיובא בתשלומין הי' רק שאין לב"ד כח להענישו בשתי עונשי' וא"כ ממילא בכה"ג שאפשר שלא יחול עליו חיוב מיתה כלל שפיר חייב בתשלומין כיון דבשעת חלות התשלומין אפשר שלא יחול עליו חיוב מיתה כיון דמצי לאהדורי וא"כ אין מה לעכב כח הב"ד שלא יהי' יכולין להענישו בממון. ואע"ג דאח"כ גמר המלאכה ונתחייב מיתה מ"מ בשעת חלות חיוב ממון לא היה ברור שיגיע לידי חיוב מיתה א"כ אין כאן דבר המעכב החיוב התשלומין רק אי אמרי' דכל שיש עונש חמור לא יוכל לחול עונש הקל שפיר אמרי' כיון דסוף סוף נתחייב מיתה במעשה ההוא ליכא עליו עונש חיוב תשלומין ודו"ק היטב כי היא סברא נכונה וא"כ א"ש דעת הר"מ כיון דמסתמא ס"ל דלצי"ש חייב עכ"פ כמ"ש לעיל באות כ' דהר"מ מצי סבר שפיר כרבא דחייב לצי"ש ולכך ס"ל שפיר דכל היכא דמצי לאהדורי דבשעת חלות חיוב התשלומין לא היה ברור שיגיע לידי חיוב מיתה חייב בתשלומין ולכך לא נקט הר"מ לפטור מתשלומין רק בזורק ולא במעביר ודו"ק:

(לה) ועפ"י סברא זו י"ל נמי דהא דאמרי' עקירה צורך הנחה ומפטר משעת עקירה היינו נמי דווקא אם בשעת עקירה ידענו בבירור שיגיע לידי חיוב מיתה משא"כ אם בשעת העקירה היה באפשרות שלא יגיע לידי חיוב מיתה כמה שנבאר בס"ד שפיר אמרי' דאע"ג דבשעה שנגמר הקנין דהיינו שעת חלות חיוב תשלומין כבר היה ברור שיתחייב מיתה מ"מ כיון שהתחילה מעשה ההוא דהיינו העקירה דהי' תחלת המלאכה הי' באפשרות שלא יהי' חיוב מיתה כלל אינו מפטר מתשלומין רק היכא שבשעת חיוב התשלומין כבר היה חייב מיתה מחמת איסור שבת. וא"כ לפטרו מתשלומין בעינן אחד משני תנאי' או דומי' דזורק חץ דאע"ג דבשעת קריעת שיראי' לא היה עליו חיוב מיתה עדיין שהרי לא הגיע עדיין לסוף ד' מ"מ כיון דבשעה שהתחיל מעשה ההוא ידעינן בבירור שיבא לידי חיוב מיתה לכך נפטר מתשלומין דבמעשה ההוא לא נוכל לענשו בממון ג"כ כיון דיבא בבירור לידי חיוב מיתה. אמנם אם בשעת התחלת המעשה היה אפשר שלא יהי' חייב מיתה כלל אז לא נוכל לפוטרו על שעת חלות חיוב התשלומין אפי' אם ידעינן בבירור שאח"כ יגיע לידי חיוב מיתה מ"מ כיון שעכשיו עדיין אינו חייב מיתה ובשעת התחלת המעשה לא היה ברור שיהי' עליו חיוב מיתה אז לא נוכל לפוטרו מתשלומין רק היכא שכבר הגיע עליו חיוב מיתה ממש בשעה שנתחייב בתשלומין ודו"ק היטב:

(לו) והנה ע"פ סברת תוס' הרא"ש שהבאתי לעיל באות ל"ג דכל היכא דקני לי' קודם שנח בחצר תו לא מחייב משום שבת על הנחתו בחצר כיון שלא היה דעתו רק להקנות לו הגניבה והו"ל הנחתו בחצר כאילו לא נתכוין כלל ולא הוי מלאכת מחשבת י"ל נמי היכא שזרק הגנבה לחצר חבירו מר"ה לחצר חבירו ולאחר הפקיר' חזר בו או המוכר או הלוקח אע"ג שמשע' עקיר' סופו לנוח שם ברשות הלוקח מ"מ כיון שעד שלא הגיע לחצירו יכול לחזור בו א"כ י"ל בכה"ג היכא שחזר בו מן הקנין לא מחייב משום מלאכת שבת כלל דהא עיקר כוונתו הי' שתניח בחצר כדי להקנות לו הגניבה ומכיון שחזר בו קודם שקנה הרי לא נעשית מחשבתו וליכ' חיוב' דשבת כלל והגם שלעיל באות ל"ג העליתי דהר"מ לא ס"ל כסברת התוס' הרא"ש היינו משום דכבר קנה לי' הגניבה ונעשית מחשבתו הו"ל לענין הנח' בחצר כמו פסיק ריש' וחייב משא"כ כשחזר בו ולא חל הקנין א"כ לא נעשי' מחשבתו כלל וליכא חיוב' דשבת כלל וא"כ בזורק גניבה לחצר חבירו שפיר פריך הגמ' כיון דמטיא לאויר קנה והרי חל חיוב תשלומין קודם חיוב שבת ואמאי פטור מתשלומין וליכא למימר שעקיר' צורך הנחה כיון דבתחלת העקיר' לא היה ברור עדיין שיגיע לידי חיוב מיתה דעדיין בידו לחזור מהקנין ולא יהי' חיוב שבת כלל וא"כ אע"ג דבשעה שהגיע לאויר החצר נגמר הקנין ותו אין בידו לחזור וגם לא מצי לאהדורי וסופו לבא לידי חיוב מיתה מ"מ כיון דעכשיו עדיין לא נתחייב מיתה רק שסופו לבא ועל התחלת המעשה ג"כ לא היה עדיין חיוב מיתה בבירור ולא היה דבר ברור שיגיע לידי חיוב מיתה דהא היה בידו לחזור מהקנין ולא יהי' חיוב שבת כלל. ועד כאן לא מפטר מתשלומין רק אם עכ"פ בשעת התחלת המעשה היה דבר ברור שיגיע לידי חיוב מיתה משא"כ כאן בענין הקנאת הגניבה אם הקנין היה חל קודם שנתחייב מיתה ממש טרם שנח בחצר. וגם בהתחלת המעשה לא היה עדיין ברור שיגיע לחיוב מיתה דהא היה בידו לחזור מהקנין ולא יתחייב מיתה כלל א"כ לא דמי לזורק חץ דבזורק חץ וקרע שיראי' אע"ג שלא היה עליו עדיין חיוב מיתה מ"מ כיון דבהתחלת המעשה דהיינו הזריק' ידעינן בבירור שסופו להתחייב מיתה שפיר מפטר מתשלומין משא"כ הכא כיון דגם בהתחלת המעשה לא היה ברור שיבא לח וב מיתה וגם בשעת הקנין לא היה עליו חיוב מיתה בפועל ממש לא מפטר מתשלומין בהך מעשה זולת היכא שהותנה שלא יקנה עד שתניח בחצר דאז בשעת גמר הקנין שהי' חלות חיוב התשלומין כבר איכא עליו חיוב מיתה בפועל ממש אז מפטר וניח' לי' להר"מ טפי הך סברא לומר מכיון שהי' בידו לחזור מהקנין ליכ' חיוב מיתה על התחלת המעשה ולומר דקושי' הגמ' לא קאי רק לסברת ר' ירמי' דפליג אר' אבין כיון דבאמת לא ברור דר"י פליג על ר' אבין כמ"ש התוס' בעצמו כאן ד"ה שעקיר' ודו"ק. ואין לתמוה עפ"י מ"ש דבאם חוזר מהקנין לא נתחייב משום מלאכת שבח כלל כיון דלא איתעביד' מחשבתו א"כ נימא דלא מהני הקנין כלל כיון דאם הקנין לא יחול לא יהי' איסור שבת ובכה"ג היכא שהאיסור ניתקן ע"י מה דאמרינן דלא מהני הקנין הו"ל למימר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ וממילא הקנין אינו חל כלל די"ל דלענין תשלומי ד' וה' כיון דקיי"ל דחייב אפי' היכא דלא אהני מעשיו כלל שהמכיר' אין חל כלל נמי חייב כר"נ במס' ב"ק ס"ח ע"א גבי המוכר לפני יאוש וכן פסק הר"מ פ"א מהלכות גניבה הלכה ט"ז ע"ש א"כ אפי' אי נימא דהקנין לא מהני מ"מ חל הקנין לענין חיוב תשלומי ד' וה' וממילא חייב משום שבת נמי דוודאי אי הקנין לא חל מחמת חזרת הלוקח או המוכר א"כ לא התחילה מעשה המכירה כלל ואז ליכא חיוב' דתשלומי ד' וה' וגם חיוב' דשבח ליכא כמ"ש כיון דלא נעשית מחשבתו משא"כ היכא דהקנין לא יהי' במל מחמת הלוקח או המוכר רק מחמת איסור שבת משום דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ זהו ליכא למימר דהא מ"מ הוי מכיר' לענין תשלומי ד' וה' אע"ג דלא מהני כמ"ש דכל שאין גריעות' בקנין מחמת המוכר או הלוקח שפיר חל הקנין להתחייב בד' וה' דלזה ל"ש לומר אעל"מ כדאית' בעמ' שם ומכיון דהקנין חל עכ"פ להתחייב בתשלומין ממילא נעשית מחשבתו בזה הקנין וחייב משום שבת רק היכא שהלוקח או המוכר חזר קודם חלות הקנין שפיר אמרינן דליכא