תבואות השדה חלק א רסז

הו"ל כאילו הי' המעות בעין וחייב לשלם מדינא ודו"ק היטב:

(לא) ומעתה נבא לתרץ ג"כ מה שהקשה בס' מחנה אפרים בדיני מלוה ולוה סי' ב' במס' ב"ק ע' ע"ב דפריך הגמ' על הא דאמר באומר לו תאנה מתאניתי ותקני לי גנבותיך אמרי' כיון דאילו תבע לי' בדינא קמן לא אמרי' זיל שלים דמחיוב בנפשו הוא מכירה נמי לא הוי מכירה והקשה בספר הנ"ל הא כיון דהתאנים בעין א"כ חייב לשלם ושפיר הו"ל מכירה מעלי' ולפי הנ"ל שכתבנו דמאן דס"ל אע"מ קני לי' גוף החפץ א"ש ומדוייק הלשון אמרי כלומר כיון דמוקמ' לה באומר עקוץ תאנה אע"ג דבכה"ג הו"ל מקח הנעשה באיסור מ"מ מהני וע"כ דס"ל אי עבד מהני א"כ קשה אמרו כלומר לסברתיך ע"כ אמרי' דאילו תבע לי' בדינא קמן על גוף התאני' ל"א לי' זיל שלים דכיון דס"ל ע"כ אע"מ ע"י קלב"מ קני לי' גוף החפץ ולפי"ז מכירה לאו מכירה הי' ואפי' אי נימא כיון דמדרבנן צריך עכ"פ להחזיר וקני לי' מדרבנן עכ"פ והוי מכירה מדרבנן ואיכא חיוב תשלומין אי לאו משום דקלב"מ זה אינו דאע"ג דהתוס' שם כתבו ד"ה באומר דאתי' במתנה נמי חייב בתשלומי ארבע' וחמשה מ"מ בקנין דרבנן כיון דלא מהני רק מטעם הפקר ב"ד ס"ל להגמרא דלא הוי מכירה להתחייב בתשלומי ד' וה' דהא גנב והפקיר אינו חייב בתשלומי ד' וה' וא"ש דקושי' הגמרא קאי לסברת המקשן דס"ל אע"מ וא"כ קני לי' בקלב"מ אפי' החפץ בעין ועי' בס' נדפס מחדש שו"ת משיב כהלכה בסוף הספר מ"ש בזה ודו"ק:

ולקמן נבאר עוד בס"ד אי ע"י קלב"מ קנה החפץ או לא עי' לקמן פרק ו' אות ל"ט ומשם ואילך בס"ד:

פרק חמישי נבאר עוד בס"ד אי בכל קלב"מ בעינן שממש בשעת חלות התשלומין יחול עליו חיוב מיתה או העיקר שרק במעש' הזו אע"ג שאינו בבת אחת:

(לב) כבר העירותי לעיל באות ד' ובאות נ"ה הבאתי שיטת הריצב"א בתוס' ד"ה לא צריכה דחשיב מיתה ותשלומין באים כאחת אע"ג שאינו בבת אחת ממש. והנה מהך דזרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראי' בהליכתו דפטור אע"ג דבשעת קריעת שיראי' לא הי' עליו עדיין חיוב מיתה שהרי תוך ד' אמות הי' אלמא דלא בעינן שיהי' ממש בר חיוב מיתה בשעה שנתחייב בתשלומין רק שבאותו מעשה יגיע לו חיוב מיתה ג"כ וברש"י ד"ה שפקיר' צורך הנח' מסיים ומההוא שעתה אתחלה לה מלאכה הגם דרש"י לא כתב משום שבמעשה ההוא יתחייב מיתה עכ"פ רק דהי' תחלת מלאכה כלומר שכבר חל עליו האיסור דחיוב מיתה אע"ג דבאמת לא נתחייב עדיין מיתה. אמנם בהא דאמרי' במעביר סכין וקרע שיראי' דנמי פטור ושם בשעת קריעת שיראי' ליכא עדיין שום איסור דמעביר פחות מד"א ליכא איסור כלל אפי' מדרבנן כמ"ש לעיל באות ד' וכן כ' להדיא בשו"ת חו"י סי' ט"ו דף כ"ב ע"ב בד"ה ונבא לסניף הרביעי עי"ש. והנה התוס' כאן בד"ה שעקור' ובמס' ב"ק פ' ע"ב ד"ה לענין שבת הקשו מאי פריך שם מס' ב"ק כיון דמטי לאויר חצרו קני' וכו' כלומר וקדם חיוב תשלומין לחיוב מיתה והא קיי"ל שעקור' צורך הנחה וכאן תירצו דקושי' הגמרא שם מס' ב"ק קאי לר' ירמי' דלית ליה הגבהה צורך ניסוך וס"ה למי דל"ל עקורה צורך הנחה ועי' במס' ב"ק קי"ז:

(ג) והנה ראיתי שתמהו על הר"מ דס"ל ס"ג מהלכ' להך דר' אבין בזרק חץ וקרע שיראי' בהליכתו פטור אלמא דס"ל שעקור' צורך הנחה ושם בהלכה ה' כ' וז"ל ואם נעשה מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ד' וה' כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתניח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באים כאחד עכ"ל והא כיון דס"ל שעקירה צורך הנחה א"כ אפי' אי הקנין חל מכי מטי לאויר חצירו נמי פטור מתשלומין כיון דסוף יהי' חייב מיתה על ההנחה ועקירה צורך הנחה ועי' בס' ים התלמוד למס' ב"ק שם שרוצה לומר דכאן זריקת חץ וקריעת שיראי' הוי מעשה אחד משא"כ קנית הגניבה ומכירה הוי שתי מעשי' ולכך בעינן באי' כאחד ממש. וראיתי להשעה"מ פ"ג מהלכות גניבה שכתב דהר"מ ס"ל כסברת תוס' הרא"ש הובא כאן בשמ"ק וכן במס' ב"ק דכיון דאיהו לא נתכוין רק להקנות לו הגנבה וכי קני' לי' מכי מטי לאויר חצר הלוקח א"כ מה שנח אח"כ בארץ לא הוי מלאכת מחשבת דלענין שבת לא מחייב עד שיתכוין שתנוח בחצר והו"ל כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור וליכא חיוב מיתה כלל לכך הוצרך לומר שלא נתכוין להקנות עד שתניח בחצר דאז שפיר איכא חיוב' משום שבת כיון שכוונתו שתניח עי"ש אמנם לכאורה יש לפקפק בסברא זו דבשלמא בנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' ליכא חיוב שבת דהא לא היה ידע שתנוח לסוף ד' משא"כ הכא הרי יודע שסופו לנח בחצר ושפיר איכא חיוב שבת כשתניח בחצר ולא שייך למפטרי' משום שאין מתכוין שתנוח דהא הוי פסיק רישא רק בקושי' הגמרא שפיר י"ל דקושי' הגמר' קאי אי ס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור דאז גם פ"ר דלא ניחא לי' ג"כ פטור ושפיר קאי קושי' הגמרא הא ליכא חיוב שבת כלל ועי' בתוס' מס' שבת ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא ובמס' יומא ל"ד ע"ב ד"ה ה"מ משא"כ לשיטת הר"מ דפסק פ"א מהלכות שבת מלאכה שא"צ לגופה חייב וא"כ גם בפ"ר דלא ניחא לי' ג"כ איכא חיובא ליכא לתרץ כמ"ש התוס' הרא"ש דאם כבר קדם הקנין לא יהי' חיוב שבת כלל דהא ידע שסופו לנוח בקרקע הדרא קושי' לדוכת' למה נקט הר"מ שלא הקנה לו עד שתניח בחצר ושוב ראיתי בס' שו"ת משיב כהלכה בסוף הספר שהעיר ג"כ על שיטת הר"מ דליכא לתרץ כתירץ תוס' הרא"ש מטעם דס"ל משאצל"ג חייב והניח שם בצ"ע:

(לד) ונראה לי ליישב בס"ד דהנה בגמרא איתא תרי לישנא חדא משום שפקיר' צורך הנחה וא"כ אע"ג דמצי לאהדורי נמי חייב כגון במעביר סכין דבידו לאהדורי בשעת קריעת שיראי' מ"מ פטור וללישנא בתר' אינו פטור רק בזורק דלא מצי לאסדורי והנה אע"ג שהתוס' בד"ה שעקירה כתבו דללישנא קמא ליכא לאפלוגי כלל בין מצי לאהדורי או לא מ"מ מדעת הר"מ נראה דס"ל דאינו פטור מתשלומין רק היכא דבשעת חייב התשלומין לא היה מצי לאהדורי מדלא נקט דפטור בקריעת שיראי' רק בזורק ולא נקט רבות' טפי דאפי' במעביר נמי פטור וע"כ דס"ל דבאמת אינו פטור מתשלומין רק בזורק דבשעת חלות חיוב התשלומין לא היה מצי לאהדורי ונראה להסביר במאי פליגי הני תרי לישנא דהנה כבר הבאתי לעיל אות י"ב אות י"ג דהא דקלב"מ יש לפרש על שני דרכים האחד דכל שחל עליו עונש חמור לא חל עליו עונש הקל ולכך פטור מממון. דרך השני דבאמת חיובא רמי' עליו כמ"ש רש"י מס' ב"מ צ"א ע"א רק שאין לב"ד כח להענישו שתי עונשי' ועי' לקמן ל"ג ע"ב רש"י ד"ה לאו משום דלא מחייב ובתוס' שם. וא"כ י"ל דוודאי אי אמרי' דלא מצי לחול עליו עונש הקל כלל במקום עונש חמור שפיר אמרי' דאפי' אי מצי לאהדורי מ"מ כיון שבמעשה ההוא נתחייב עונש חמור לא חל