תבואות השדה חלק א רסה

בכה"ג נמי אמרי' קלב"מ ומדכתב רש"י וס"ל לרב אשי וכו' משמע דכוונתו דפליג על רבא ור' יוסף במס' סנהדרין ט' ע"ב גבי פלוני בא' על בת פלוני והוזמו נהרגי' ומשלמי' ממון ממון לזה ונפשות לזה. וס"ל לרש"י דאע"ג דהכא באכילת תרומה לא נתחייב מיתה משום אדם דהא אכל תרומה שלו. מ"מ כיון דלאו על קריעת שיראי' של חבירו נתחייב מיתה מקרי ג"כ כמו מיתה לזה ותשלומין לזה. והנה באכל תרומה של חבירו וקרע שיראי של אותו האיש שאכל תרומתו כתב המהרש"א דכה"ג מקרי ממון ונפשות לחד כיון שבשביל אחד נתחייב מיתה וממון. אמנם דעת התוס' דאפי' כי נתחייב מיתה וממון בשביל אחד נמי מקרי ממון לזה ונפשות לזה לשיטת רש"י מדהקשו מהך דהדליק את הגדיש בשבת דהו"ל מיתה לזה ותשלומין לזה כלומר מיתה משום שבת ותשלומין משום גדישו של חבירו אפי' אי היה מדליקו בחול חלמא דס"ל דכה"ג נמי היה מקרי מיתה לזה ונפשות לזה. אמנם דעת הר"י בתוס' לחלק בהדליק גדישו דמקרי מיתה ותשלומין דחד משום שע"י מעשה אחד בא לו חיוב מיתה וממון משא"כ באכילת תרומה וקריע' שיראי' הוי ב' מעשים. ושיטת הרשב"א וכן שיטת הריב"א שהביאו התוס' ד"ה רב אשי בסוף דבריהם הי' דכל היכא שהמית' הי' לשמים כמו בהדליק הגדיש כיון דלא נתחייב מיתה משום איזה אדם הוי מיתת ותשלומין דחד. ושיטת ר"ת הי' דבכ"מ אין חילוק בין מיתה ותשלומין דחד או לא רק גבי עדים זוממי' משום דבעינן שיתקיים הזמה ועשיתם לו כאשר זמם גבי כל אחד לכך חייבי' מיתה ותשלומין היכא דהוי ממון לזה ונפשות לזה ועי' בחידושי הר"נ למס' סנהדרין ט' ע"ב ועי' בכ"מ פכ"א מהלכות עדות הלכה י' שכתב לשיטת הר"מ ג"כ לחלק בין עדים זוממי' לעלמא כסברת ר"ת. ועי' ברמב"ם פי"ד מהלכות נזקי ממון הלכה י' שכתב סתמא גבי עבד כפות וגדי סמוך דפטור מממון משום דקלב"מ משמע אפי' בגדי דחד ועבדא דחד כדאמרינן מס' ב"ק כ"ב ע"ב וע"ש בשטמ"ק ובחידושי הרשב"א וע"כ דעדין זוממי' שאני דמשו"ה חייב משום דבעינן לקיים הזמה לגבי כל אחד. אמנם דעת הריב"א בתוס' וכן הרבה ראשוני' דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה חייב והא דאמרינן בגדי דחד ועבדא דחד פטור היינו משום דהו"ל רודף וחייב מיתה לכל אדם דניתן להצילו בנפשו ולפ"ז צ"ל הא דהדליק הגדיש בשבת דפטור או בקרע שיראי' היינו משום דהחיוב מיתה הי' לשמים הו"ל כמו מיתה ותשלומין לאחד. וא"כ יש לנו ב' טעמי' לפטור בהדליק את הגדיש לדעת רש"י דס"ל דאפי' במיתה לשמים כמו הכא באכל תרומה משלו וקריעת שיראי' הוי ג"כ מיתה לזה ותשלומין לזה צ"ל משום דהו"ל מעשה אחד והוי החילוק בין מעשה אחד לב' מעשים ולשיטת ריב"א דס"ל דאפי' במעשה אחד נמי הוי כמו מיתה לזה ותשלומין לזה שהרי הוכרח לתרץ גבי גדי דחד ועבדא דחד משום דנתחייב מיתה לכל אדם משום דהו"ל רודף צ"ל בהדליק הגדיש משו"ה פטור כיון דהחיוב מיתה אינו משום איזה אדם רק לשמים הו"ל מית' ותשלומין דאחד ועי' תוס' מס' ב"ק כ"ב ע"ב ד"ה בגדי דחד ודו"ק:

(כז) והנה השטמ"ק והמהרש"ל ובתוס' ישנים הקשו לשיטת רש"י דס"ל הכא לרב אשי דאכילת תרומה וקריע' שיראי' הוי מיתה לזה ותשלומין לזה ופליג אדרבא דס"ל ממון לזה ונפשות לזה חייב א"כ קשה מאי איכא בין אביי ורבא הא אפי' אי רבא יליף מאסון נמי הי' חייב באכילת תרומה אע"ג דמית' ביד"ש היה פוטרה לרבא נמי אי הוי יליף מאסון מ"מ ליכא שום נ"מ לרבא דהא בלא"ה הי' חייב משום בהול מיתה לזה ותשלומין לזה דחייב לרבא ועי' בשטמ"ק מ"ש בזה והמהרש"א כתב דמ"מ היה נ"מ דהיה פטור לרבא נמי אי הוי יליף מאסון אסון באכל תרומה של חבירו וקרע שיראי' של אותו האיש דהו"ל מיתה ותשלומין בשביל אחד מ"מ קשה קצת לומר הכי דכה"ג בקריעת שיראי' של אותו האיש שהתרומה היה שלו הו"ל מיתה וממון לאחד כיון דמ"מ לא נתחייב מיתה בשביל קריעת שיראי'. ולע"ד נראה לתרץ קושי' המהרש"ל והשטמ"ק באופן אחר דהנה עוד הקשה השטמ"ק למה נקט רב אשי באכל תרומה משלו הא מצי שפיר למנקט באכל תרומת חבירו ובשעת בליעתו קרע שיראי' דהו"ל מיתה וחיוב תשלומין בבת אחת כמו באוכל תרומה משלו. ונ"ל דהנה לכאורה י"ל דסברת אביי דס"ל דמיתה ביד"ש נמי פוטר' ורבא דס"ל רק כרת פוטר ולא מיתה ביד"ש תליא בהא עפ"י מה שכבר הבאתי לעיל אות י"ב ואות י"ג אי הא דקלב"מ הי' רק שאין הב"ד יכולין להענישו בב' עונשי' אבל חיוב תשלומין רמי' עליו מדינ' רק שאין הב"ד יכולין לגבות ממנו או דנימא דמקום שחל עליו עונש חמור אין חל עליו עונש הקל כלל דאביי ס"ל דכל דאיכא עליו עונש חמור אינו נכנס בחיוב עונש הקל כלל וא"כ ממילא אפי' מיתה ביד"ש דקיל מכרת ע"מ חמור מממון ולכך מיתה ביד"ש נמי פוטרה אמנם לרבא דס"ל להדי' מס' ב"מ צ"א ע"א דלצי"ש חייב רק שלב"ד אין כח להענישו וא"כ שפיר ס"ל דוודאי כרת ס"ל לר"ל דפוטר דבהדי' גלי רחמנ' דכרת הוי כמיתת ב"ד אע"ג שאינו נענש ע"י ב"ד מ"מ גלי רחמנא שהדין דכרת פוטר מקרא והכרתי אמרה תורה כרת שלי וכו' אמנם גבי מיתה דלא מצינו בקרא להדי' מוקמינן אסברא חיצוני דכיון שאין הב"ד עונשין אותו שפיר חייב ממון. ועפ"ז י"ל דהך אי מיתה לזה ותשלומין לזה חייב או פטור תלי' נמי בהא דהנה שם במס' סנהדרין ט' ע"ב גבי פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו או שהביא הבעל עדים והזימי' לעדי האיך יש לפנינו שני בעלי דינים נפרדי' האחד בא בשביל עונש מיתה והשני לעונש ממון וא"כ שפיר י"ל כיון דהאי גברא באמת בר חיובא בתשלומין הי' רק שאין לב"ד כח להענישו א"כ שפיר י"ל בשלמא כשרק בע"ד אחד בא לתבוע אותו אין כח לב"ד לפסוק עליו שני עונשי' משא"כ כששני בע"ד באי' דהב"ד אין פוסקים רק עונש אחד נגד כל בע"ד בפני עצמו זהו לא מקרי שני עונשי' ושפיר חייב ממון כיון דחיוב ממון רמי' עליו עכ"פ. אמנם אי אמרי' דבמקום שחל עונש החמור אינו חל עונש הקל א"כ אע"ג דחיוב ממון הי' בשביל בע"ד אחר מ"מ פטור דאינו נכנס בחיוב ממון כלל כיון דבשעה זו נתחייב מיתה (זולת היכא דנתחייב מיתה מכבר כמו ביוצא ליהרג וחבל כאחרים בסוף פ"ק דמס' עירוכין) ודו"ק היטב כי הי' סברא נכונה בס"ד:

(כח) וא"כ מתורץ קושי' השטמ"ק למה נקט רב אשי בזר שאכל תרומה משלו דרב אשי אשמעינן אגב אורח' דהנה מדלא משכחת באכילת תרומה משלו תשלומין באופן אחר רק בקריעת שיראי' והא לכאורה הי' משכחת לה תשלומין על התרומה גופ' ואע"ג שהי' שלו מ"מ חייב להפריש' לכהן ואע"ג דהו"ל ממון שאין לו תובעי' מ"מ לצי"ש חייב עכ"פ ובתרומה שלו ל"ש קושי' הגמ' מדאגבי' קני' דכיון שהי' שלו לא נתחייב על שעת הגבהה רק על שעת אכילה כמ"ש בס' הפלאה וע"כ צ"ל דרב אשי אשמעינן דבאכילת תרומה שלו לא משכחת שום צד תשלומין דבכל קלב"מ פטור אפי' לצי"ש לאביי וכיון דבתרומה שלו כל עיקר תשלומין לא הוה רק לצי"ש לא משכחת לה צד חיוב' רק בקריע' שיראי' דאז ס"ד