תבואות השדה חלק א רסד

קשה לשיטת רש"י לקמן ל"ה ע"ב ד"ה ואי כר' נחוני' דר"נ ס"ל לוקה ומשלם כר"מ א"כ קשה דהא גבי חמץ לא פוטר לי' רק כרת וקשה הא מדאגבי' קני'. ובס' שטמ"ק הביא כיון דאסור בהנאה ל"ש זכיה גבי' ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט מ"ש על דברי הר"מ דלוקה בקנה חמץ והאיך דנה בו ותירץ כיון דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכ' כאילו הי' ברשותו מהני לזכות בו אע"ג דאסור בהנאה אמנם השטמ"ק כתב דאכתי קשה לפי מאי דמוקמי' במס' פסחים ל"ב ע"א כריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה וודאי קשה הא מדאגבי' קני' ולע"ד דאע"ג דהנו"ב כתב כיון דהתורה עשאו לחמץ כאילו הי' ברשותו מהני בי' זכי' הי' רק היכא שזוכה בו ממש כגון שקנה חמץ משא"כ גזלן דאינו זוכה בו ממש רק מכיון שגזלו נעשה עליו כשומר להתחייב באונסי' זה ל"ש גבי חמץ שאסור בהנאה ואע"ג דלענין חמץ עובר בב"י אפי' בקבלת אחריות היינו רק אם הפקידו אצלו חמץ קודם הפסח דבשעה שקבל עליו אחריות הי' שוה איזה דבר עכ"פ משא"כ בגזל חמץ בפסח שיקנה החמץ משעת הגזילה אפש"ל דלא שייך בי' שום קנין וזכות ורק לריה"ג אמרינן מס' פסחים ל"ב ע"א חמץ בפסח הוי בר דמים משא"כ לדידן לא שוה מידי ול"ש גבי' תשלומין לקנותו משעת הגבהה רק על שעת האכילה הי' חייב כיון דנהנה אי לאו דכרת דחמץ פוטרו. והנה לפי"ז יש להרכיב שני תירוצים יחדיו דלריה"ג נתחייב מלקות בשעת הגבהה משום ב"י ואין לוקה ומשלם ולר' נחוני' דס"ל לוקה ומשלם ס"ל דחמץ בפסח לא שוה מידי ול"ש בי' קנין והא דמוקמי' התם כריה"ג הי' רק אי ס"ל לפי דמים משלם משא"כ אי לפי מדה משלם אין מוכרח לאוקמי כריה"ג והלכך לא פסיק' לי' למקשן להקשות רק הכא פריך שפיר ואין להאריך כאן יותר:

(כג) ברש"י ד"ה ואי לא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה אנוס הוא כוונת רש"י וא"כ אפי' לאביי חייב תשלומין על מה שנהנה כיון דליכא חיוב מיתה ואפש"ל דלא מיבעי' לשיטת רש"י פסחים כ"ט ע"א דמיתה בידי שמים שוגג אינו פוטר א"כ מכ"ש היכא דאנוס וודאי אינו פוטר רק אפי' אי ס"ל דאפי' מיתה ביד"ש שוגגי' פטורי' מ"מ באונס אינו פוטר ובחידושי הגאון ר' עקיבא איגר מסתפק בזה אי מיתה באונס פוטר מתשלומין ובתוס' ד"ה ואי לא מצי לאהדורי הקשו על רש"י דלמא מיירי שמניח לו מרצונו לתחוב וא"כ איכא חיוב מיתה ותירצו דבכה"ג ליכא חיוב ממון כלל שהוא לא גזלו ואהנאתו לא מחייב כיון דבשעה שנהנה כבר הי' אבוד מן העולם כיון דלא אפשר לאהדורי וא"כ לא לא קאי קושי' הגמ' דליכא חיוב מיתה רק דליכא שום חיוב ממון אפי' לרבא. וצ"ל דרש"י ס"ל דממון חייב בכל גוונא כיון דנהנה עכ"פ ולכך פרש"י דקושי' הגמ' הי' כיון דליכא חיוב מיתה משום דאנוס ממילא לאביי נמי חייב על הנאת גרונו ומעיו. והנה שם בתוס' הביאו משם הריצב"א כשיטת רש"י דפשיט' לי' דבאונס מיירי דאי תחבה לו ברצונו קנאו מיד ואפי' תחוב בכוש ויכול לנתקו אצלו אינו מגרע כח זכיתו וע"כ דמיירי באונס. ומסיימו שם בתוס' והכי פירוש' אנוס הי' ופטור ממית' ומממון דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור. הנך רואה דאע"ג דהריצב"א ג"כ פירש כפרש"י דאי לא מצי לאהדורי אונס הוא ופטור מ"מ רש"י לא כתב דפטור מממון רק ממיתה וקושי' הגמ' הי' דכה"ג לאביי נמי חייב בתשלומין כיון דליכ' חיוב מיתה אמנם התוס' ס"ל דאפי' חייבי מיתה באונס נמי פוטר מממון וא"כ הי' קשה להו מאי פריך הגמ' אמאי חייב הי' שפיר מצינו למימר דלאביי דמית' ביד"ש נמי פוטר' שפיר פטור מתשלומין אהנאת מעיו ולרבא דמית' ביד"ש אינו פוטר' חייב בתשלומין אהנאת מעיו ולכך סיימו התוס' דאפי' לרבא אע"ג דמית' ביד"ש אינו פוטר' מ"מ הכא כיון שהי' באונס ליכ' לחייבו אהנאת מעיו דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור פריך הגמ' שפיך. והא דהוצרך התוס' לסיים דאנן סהדי דלא ניח' לי' ולמה לי אנן סהדי תיפוק לי' הא מיירי שתחב לו בע"כ וע"ז עוררנו אחד מן התלמידים ונ"ל דהו"א דמ"מ יהי' חייב תשלומין על ההנאה דאע"ג דמעיקר' לא ניח' לי' באכילה היינו שלא רצה לעבור על איסור מיתה משא"כ כשכבר נתחב לו בבית הבליע' במקום דלא מצי לאהדורי א"כ יודע הי' שאין עליו איסור מיתה וממילא ניח' לי' באכילתו ויהי' חייב עכ"פ מה שנהנה לכך תירצו דמ"מ אנן סהדי דבאכיל' איסור לא ניח' לי' אפי' כה"ג היכא דנפקע מעליו איסור מיתה והיינו משום דאכילת איסור לא חשיב' כדמצינו לענין מוכר דבר איסור לחבירו בחזקת שהי' כשר עי' ביו"ד סי' קי"ט סעיף י"ג ובש"כ שם ס"ק כ"ז ודו"ק:

(כד) הקשה בס' הפלאה אמאי לא מוקי הגמ' דמיירי כגון שמכר כהן תרומתו לישראל ושהקנין יהי' חל בשעת הבליע' וא"כ הוי מיתה ותשלומין באין כאחד ולאביי דמיתה פוטר מתשלומין פטור ולרבא חייב ותירץ שם דכיון דאין הקנין חל רק בשעת הבליע' הו"ל כמקח שנעשה באיסור ולא מהני לרבא דס"ל כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. אמנם אכתי לא ניח' לסברת המהרי"ט ח"א סי' ס"ט דהיכא דהאיסור לא ניתקן כלל לא אמרי' אעל"מ וא"כ ה"נ לא ניתקן האיסור בכך אפי' אי הקנין לא מהני ועי' בחתס"ו לחו"מ סי' כ"ז ד"ה ובהאי ענינא ונ"ל לתרץ קושי' הפלאה באופן אחר עפ"י מ"ש התוס' מס' ב"ק כ' ע"ב ד"ה הא איתהנית למאי דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור אמאי חייב בתשלומין כאן בתחב לו חבירו הא זה לא חסר שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואינו שוה כלום ותירצו כיון דמ"ה נהנה מחמת החסרון שהי' בתחלה כלומר דעכ"פ יש לו חסרון קודם שהי' נהנה וא"כ י"ל דזהו דווקא אם הוא בעצמו לא גרם לו החסרון משא"כ בכהן שמכר תרומתו לישראל שלא יקנה עד שיגיע לבית הבליעה א"כ הוא עצמו הכהן מקלקל הדבר ברצונו דעד שעה ההוא הי' ברשותו של כהן ולא שוה מידי וכיון שהוא עצמו גורם ההפסד בדבר ליכא חיוב תשלומין על שעת הבליע' במה שנהנה דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר כקושי' התוס' שם וא"כ בכה"ג פטור אפי' לרבא דליכא חיוב תשלומין כלל כה"ג ודו"ק ועי' היטב בשטמ"ק ד"ה ואי לא מצי לאהדורי בכל מ"ש שם:

(כה) בתוס' ד"ה לא צריכא כתבו בשם הריצב"א דאפי' באוכלין דלא מאיסי נמי פטור מתשלומין כיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באין כאחת אעפ"י שאין כאחד ממש. כלומר אע"ג דאינו חייב מיתה עד דבלע לי' לגמרי כמ"ש התוס' ד"ה אי דמצי לאהדורי מ"מ י"ל כיון דנהנה מיד כשהגיע לבית הבליעה התחיל האיסור במקצת והו"ל מיתה ותשלומין באין כאחד אע"ג דלא נתחייב מיתה בפועל ממש מ"מ התחיל האיסור מיד ועי' במ"ש לעיל באות ד' ועי' שו"ת ר' יודא אסאד בחיו"ד סוף סי' כ"ה ויבואר עוד לקמן בדברינו בס"ד:

פרק שלישי נבאר בס"ד כללא דמיתה לזה ותשלומין לזה (כו) שיטת רש"י ד"ה וקרע שיראין דבזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראי' של חבירו הוי מיתה לזה ותשלומין לזה רק רב אשי ס"ל דאתי'