תבואות השדה חלק א כו

ש דלמא ימצא בשעה שהיה מסופק וא"ב אנן אמרינן כיון דהיה מסופק ואפשר שהיה יהיה בשעה שגם אנחנו נהיה מסופקים באיזה שפה היה עומד א"כ לא יהני לו גם הביטול וזה שאמר דלמא משכח לי' לבתר איסוריה כלומר דלמא כבר היה לבתר איסורי' וא"כ אין בידו וברשותו לבטל רק דאכתי קשה אמאי לא נימא כיון שהיה באמת בשעה שאנו מסופקים אם כבר הגיע זמן האיסור עמ"ש דבשעה שכבר יצא מכלל ספק וידעינן בודאי שכבר הגיע זמן האיסור גם הוא לא יטעה וליכא למיחש למידי דאז בודאי גם הוא ישרפנה מיד וא"כ אם עיקר החשש הי' רק שימצא בשעה שיש לספק א"כ אמאי נימא דלאו ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל ואמאי לא נימא דכיון דהי' ספיקא אוקמי' החמץ בחזקת בעלי' הראשוני' כלומר דנימא דעדיין הי' ברשותו ומצי לבטל דאע"ג דלא קשיא דניקמי הזמן בחזקה דמעיקרא כלומר שעדיין לא הגיעה זמן האיסור דבזה י"ל דל"ש אוקמי' אחזקה כיון דזמן ממילא קאתי כמ"ש התו' מס' זבחים י"ב ע"ב לענין מחוסר זמן דלא הוי דחוי ועי' במס' יבמות ס"ח פי' בתו' ד"ה רישא ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"א ובחידושינו לשער החזקות הארכנו בזה. מ"מ הוי שפי' מצינו לומר דאוקמי' החמץ בחזקתו שעדיין היא ברשותו וממילא בידו לבטל ולכך הוצרך להביא הי' דאר"א עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו כלומר דודאי אי הו"א דאיסור ב"י הי' משום שעכשיו אינו ברשותו וכל זמן שהי' ברשותו אינו עובר והוי כמו כל אסה"נ שאין לו בעלי' ועי' בתוס' מס' כח' ע"ג ע"א גבי שור הנסקל וה"נ מכיון שהגיע זמן איסורא יצא מחזקתו מחזק' בעלי' הראשונים שפי' הו"א דאם הי' בשעה שאנו מסופקים אם כבר הגיע הזמן ההוא נשאר בחזקת בעלי' הראשונים והוי ברשותו לבטל משא"כ כיון דאפי' בשעה שעובר נמי הי' ברשותו ואדרבא עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו בע"כ וא"כ לא שייך לומר היכא שהזמן מסופקת דיהי' בידו לבטל מכח חזקת בעלי' הראשונים וחזקה קמייתא שלו דהא אפי' אי אמרינן דעובר בב"י ואין בידו לבטל נמי הי' ברשותו דעשאו הכתוב כאילו היא ברשותו א"כ לא שייך לאוקמי' בחזקה קמייתא וממילא אמרינן אפי' אם אנו מסופקים נמי אינו ברשותו לבטל וע"כ הוצרך להביא הך דר"א דאי לאו דר"א והו"א דחמץ אינו ברשותו כלל ככל אסה"נ שאין להם בעלי' א"כ הכא בשעה שאנו מסופקים אם כבר הגיע השעת איסור הוי מצי לבטל דהוי מוקמי' החמץ בחזקת בעלי' שלו וא"כ מצי לבטל דלאחר זמן איסורא ממש באמת אין לחוש כלל דאז לא ישהה אפי' רגע כמימרא וילך לשורפ' מיד ואפי' אם ימצא ביו"ט נמי מותר לשורפה אי לא היו מתקני' לבטל ועי' בב"י או"ח סי' תמ"ו ואפי' בשבת נמי לא יעבור כיון שיהיה אנוס בדבר שלא יוכל לשורפה ולא היו צריכים משום כל זה לתקנת ביטול רק על זמן שיהי' מסופק דאז ירצה לזכות בה כיון שהי' מסופק ויוכל לבא לידי ב"י ולכך הוצרכו לתקנת ביטול ומתורצ' כל הקושיות באות א' אות ב' ג' די' (יא) והנה המקשן כבר קבל דבריו שהי' צורך עכ"פ לתקנת ביטול אמנם הי' קשה לו אכתי כיון דבאמת אפי' אם מבטל בלילה סמוך לבדיקה מ"מ זוכה עדיין בחמץ שנשאר לו למאכלו כמ"ש הרא"ש ועי' בטור או"ח סי' תל"ד ובש"ע שם וא"כ מוטב הי' לתקן הביטול בשעה ה' ואז יצא מכלל ספק ג"כ לכל חד כדאית לי' לר"י בארבע ולר"מ בחמש והי' לתקן שיבטל בשעה ההוא ומשני דלמא פשע כלומר שישכח כמ"ש רש"י ואח"כ פריך ונבטלי' בשית אדל קושית הגמרא כסדר דמעיקרא הי' קשיא לי' על עיקר תקנת הביטול למ' כיון שבודק ומשני שמא ימצא גלוסקא ופריך דיבטל הגלוסקא בשעה שימצאנה ומשני לי' ואח"כ דכבר קבל דבריו דהוצרכו לתקן תקנת ביטול עכ"פ פריך על זמן הביטול ונבטלי' בארבע בחמש בשית, והנה בגמרא דילן איתא הגירסא כיון דאיסורא דרבנן וכו' ולא מצי מבטל. אמנם בריא"ף ורא"ש הוסיפו תיבה אחת וגרסו ולא מצי מבטל לה. ונראה דהם פירשו דקושיא הגמ' הי' כך וניבטלי' בשית דקאי ג"כ על חששא דשמא ימצא גלוסקא והנה עיקר החשש הי' דהוא יהיה סובר שעדיין לא הגיע זמן האיסור ויחוס לשורפה והיה קשה להגמרא דהא זמן שריפת החמץ הי' אכתי קודם השעה שנאסר מה"ת רק בזמן איסור דרבנן ופי' לקמן י"ב ע"ב בתוס' ד"ה וניכול וא"כ אין לנו לחוש שהוא ידמה בנפשו דעדיין היא מותרת ובאמת אינו ברשותו לבטל דכל כך לא יטעה בין שעה שנאסר עליו מה"ת והוא יחשוב שעדיין הי' מותר' באכילה שיחוס לשורפה וא"כ באותו שעה עדיין יוכל לבטלה ומשני לי' דלא תימא כל היכא שעדיין לא הגיע שפה שאסור מה"ת סי' בידו לבטלו וא"כ לא היה לנו לחוש שמא ימצא רק אפי' בשעה שאינו אסורא רק מדרבנן נמי לא הוי ברשותו וא"כ יוכל לבא ליד איסור ב"י דהא אפי' אם לא יעמוד עדיין בשעה שאסור מה"ת נמי אינו ברשותו לבטלו והו' יחוס לשורפה דדלמא יודע לו שלא הגיע זמן האיסור עדיין ויעבור בב"י ולכך גרסו הרי"ף והרא"ש ולא מצי מבטל לה כלומר דקאי על הגלוסקא וא"כ קושית הגמרא ונבטלי' בשית קאי ג"כ כמו דפריך מעיקרא וכי משכחא לבטלי' דקאי על עיקר החשש דשמא ימצא גלוסקא הלא בשעה ההוא יוכל לבטלה וא"צ לתקנא הביטול ה"נ קאי קושית הגמרא ונבטלי' בשית ג"כ על הגלוסקא כמ"ש דלכך גרסו ולא מצי מבטל לה וא"כ עשו שפיר שהפכו הסדר דמעיקרא גרסו ונבטלי' בשית דקאי ג"כ על עיקר החשש דשמא ימצא ולאח"כ דמשני לי' דהחשש שמא ימצא גלוסקא עומד במקומו וקבל דבריו דעכ"פ צריכים לתקנת ביטול מקשה הגמרא ונבטלי' בארבע על זמן הביטול כלומר דאע"ג דהוצרכנו לתקנת ביטול מ"מ למה דוקא בלילה כמ"ש דטפי עדיף כיום שאז לא נשאר לו שום חמץ שא"צ להשאיר למאכלו ומשני דלמא פשע ומתורץ מה שהקשינו באות ה' באות ו' וגם מה שהקשינו באות ז' מאי קאמר דלמא משכחה לבתר איסורי' נמי מתורץ דעיקר תירוץ הגמרא הי' דלמא בשעה שהיה מסופק היה באמת אחר זמן איסורו ולח מצי לבטל ודוק היטב ומתורצים כל הקושיות בס"ד ועלה בידינו שלא נצטרך לדחוק דתקנת הגמרא הי' על איש שיהיה קשה לו לקיים צוי הבורא ית"ש יחוס לשרפה וברגע כמימרי' יתהפך לבו בקרבו וירצה לשורפה כפי הנראה מפשט דברי רש"י אמנם לפימ"ש א"צ לכל הדוחק הזה ושיטת רש"י היא נכונה מאוד בס"ד דעיקר החשש הי' שיחוס לשורפה דיחשוב אולי לא הגיע עוד שעת האיסור וזה היה מוכרח לרש"י לפרש דאל"כ היה קשה אמאי לא פריך וכי משכח' לי' לבערה דהא למפרע אינו עובר לשיטת רש"י וע"כ דעיקר החשש הוי אם ימצא בשעה שיהיה מסופק ודוק היטב כי מתורצים כל הקושיות ודקדוקי' בסוגיא זו בס"ד. (יב) והנה אע"ג שכתבנו דמה דמתרץ המקשה דלמא משכח לבתר איסורי' הי' שהשיב לו דלמא בשעה ההוא לבתר איסורא מ"מ גם מהא דלאח"ז איסורא לא מצי מבטל נראה דג"כ לא היה ס"ל להמקשן דהמקשן הי' סובר דגם לאח"ז איסורא נמי מצי מבטל מדפריך בתר הכי ולבתר איסורא לא מצי מבטל מבריתא דהי' יושב בביה"מ ולכאורה צריך להבין מאי ס"ד דמקשה לומר דמצי לבטל אפי' לאח"ז איסור' כיון דבאמת אינו שלו ועי' בשאג"א סי' ע"ד שהקשה דלמא בריתא דהיה יושב בביה"מ אתיא כר' יוה"ג דחמב"פ מותר בהנאה וא"כ הוי ברשותו ותירץ דא"כ לא היה מהני ביטול בלב וכן רוצה לומר לר"ש דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה וס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ג"כ לא מהני ביטול בלב וכה"ג כתב גם הצל"ח אמנם לע"ד נראה דחמץ לר' יוסי הגלילי נמי לא הוי כשלו דהא לר' יוסי הגלילי אע"ג דשרי בהנאה מ"מ מחוייב היה לבערו רק בשעת שריפה מותר להטת ממנו כמ"ש התוס' מס' פסחים כ"ח ע"ב ד"ה ר' שמעון עי"ש א"כ ממילא ענין החמץ לא הוי בכלל שיהי' נחשב כממונו אע"ג שמותר להנות ממנו כיון דעובר על ב"י אם לא ישרפנו הגם דלר' יוסי הגלילי אינו מוכרח כ"כ דהא מותר למכור לנכרי ג"כ מ"מ לר"ש ודאי נוכל לומר שחמץ לא מקרי ממונו כיון דלר"ש ודאי מחוייב לשרפו שלא יעבור על בל יראה. ונראה דמשו"ה ס"ד למקשן דיהי' רשאי לבטל אפי' אח"ז איסורו דהוי ס"ל או קיי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ אפרו מותר ועי' בש"ע או"ח סי' תמ"ה א"כ ממילא הוי ממונו שיוכל לבטל אותו וא"כ אע"ג דהחמץ לאו