תבואות השדה חלק א כה

קודם וראיה נכונה לשיטת הטור ממסקנת הגמרא ודוק היטב:

נבאר עתה שקלא וטרי' דגמרא לשיטות הר"נ ושאר פוסקי' דאינו עובר למפרע היכא דבדק אע"ג דלא בטלו ויתבאר בס"ד לתרץ כמ' קושית בסוגית הגמרא. (ט) אעתיק בכאן סוגיא דהבודק צריך שיבטל ונציע' את' קושיות ודקדוקי' בס"ד בגמ' אר"י א"ר הבודק צרי' שיבטל ע"ט אי נימא משום פרורי' הא לא חשיבי אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלי' וכתבו התוס' ד"ה ודעתי' מי' ולא בטל מאליו כמו פרורי' ולפי"ז ע"כ הא דאמר גלוסקא יפה הי' לאו דווקא וכן כתב הר"נ כך כל היכא שיוצא מכלל פרורי' ממילא תו לא בטל מאליו אמנם לפרש"י שמפרש חשובי הי' בעיניו וחס עלי' לשורפ' משמע דגלוסקא יפה הי' דווקא משום דגלוסקא יפה חשוב' ופרי' וכי משכח' לבטלה דלמא משכח' לי' לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימי' ולא מצי מבטל דא"ר ב' דברי' אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הן ברשותו וכו' ונבטלי בארבע ונבטלי בחמת וכו' ולבטלי' בשית כיון דאיסורא דרבנן עלה כדאורי' דמי' ולאו ברשות' קיימא ולא מצי מבטל כו' עד כאן סוגי' הגמרא. והנה בסוגי' זו יל"ד טובא א' לפרש"י וחס עלי' לשורפא צריך לתרץ קושיות התוס' א"כ מאי פריך וכי משכח' לבטלה הא יהא חס עלי' ואע"ג דרש"י לא פירש רק וחס עלי' לשורפ' אבל לבטלה ביומא אינו חס כמ"ש מהרש"א ועי' בט"ז סי' תל"ד שכתב באמת לתרץ כך קושיות התוס' מ"מ אינו מובן דכיון דחס עלי' לשורפה א"כ ממילא אין הביטול בלב שלם ועי' בס' דברי חיים ח"א לאו"ח סי' ח' שהרגיש ג"כ בזה ב' מאי כוונת רש"י שחש עלי' לשורפה דהא מסתמא לאו ברשיעי עסקי' שרוצה לאכל' או להשהותה וא"כ מאי נחוש שלא יבטלנה בלב שלם אפי' אם הגלוסקא שוה כמה ג' מש רש"י ומפה' אפי' רגע אחד מאי בעי בזה ורגע זו מאי עבידתה שטרם יעבור הרגע לא ירצה לשורפ' רק אח"כ ד' כיון דמשני דלאח"ז איסורא לאו ברשותי' קאי למה הוצרך להביא הך דד"א וכי בלא ר"א לא ידעינן שעובר על ב"י אע"ג שאינו ברשותו דמאי נ"מ אם עובר מטעם שעשאו הכתוב כאילו ברשותו או דהואיל דעובר אעפ"י שאינו ברשותו כלל ככל איס"הנ שאין להם בעלי' ומש"ה בחמץ עיבר מגזה"כ וכבר הרגיש בזה הצל"ח ג"כ ומה שתירץ דאי לאו דר"א הו"א דאינו סובר רק היכא שמכוין לזכות בה אינו א דהא ה"נ כיון שחס עלי' ממילא רוצה להיות שלו ולמ"ל הך "א כלל ה' דבגמרא דילן איתא הגירסא ונבטלי' בד' ונבטלי' בה' ואח"כ פריך ונבטלי' בשית והרי"ף והרא"ש הביאו תחלה קושית הגמרא ונטלי' בשית ואח"כ ונבטלי' בארבע ונבטלי' בחמש' ואמאי לא ניחא לי' לגמרא שיהי' הביטול סמיך לבדיקה למאי דכבר ידע דהביטול הי' הכרח משום שמא ימצא גלוסקא יפה ואמאי רוצה דוקא שיהי' הביטול ביום או בארבע או בחמש או בשית ז' מאי קאמר והאריך בלישנא דלמא משכח לבתר איסורי' דהא המקשן נמי ידע ע"כ דחששא שמא ימצא גלוסקא הי' אלאחר זמן איסורא דבשעת שמותר באכילה מאי חששא איכא שמא ימצא גלוסקא יפה כיון דרשאי עדיין לאכילה וע"כ החשש הי' שמא ימצא לאחר איסורא רק דס"ד דלבתר הכי נמי מצי מבטל ולא הי"ל רק לפנוי דלבתר הכי לאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל והראש יוסף בחיי למס' פסחים כתב דמאי דמשני דלמא משכח לי' לבתר איסורי' הי' לאו דווקא רק דעיקר התירוץ הי' דלבתר הכי אין בידו לבטל אמנם קשה אריכו' הלשון ח' כיון דעיקר הקושיא הי' דפרורין ממילא בטלי וכי המקשן לא אסיק אדעתי' דיש לחוש שימצא חמץ דיוצא מכלל פרורין ולא בטל ממילא ואפשר באמת דמשים הך קושיא לא רצה לפרש רש"י כפיר' התוספות דזה המקשן נמי ידע רק שמא ימצא גלוסקא יפה לא אסיק אדעתי' דזה הוי מילתא דלא שכיחא שיזדמן אחר הבדיקה גלוסקא יפה שלא ימצאנה בשעת הבדיקה הוי ס"ל דעל מילתא דלא שכיחא לא גזרו וחדש לו התרצן דא"נ ל"א רק דעל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן היינו לאסור איזה דבר אבל לתקן שלא יצא לידו מכשול יכולים לתקן אפי' במילתא דלא שכיחא שוב ראיתי בס' יד מלאכי בכללי הש"ס סי' תל"ה שכ' נמי רה"ג דמה שאינו חומרא יכולים לתקן אפי' במילתא דלא שכיחא ע"ש היטב. (יוד) ולתרץ כל אלו הקושיות נ"ל דכוונת הגמרא הי' כך דהנה באמת הי' מצינו לומר דהבדיקה עצמה הוי כביטול ממש הא חזינא שמחפש אחר החמץ ורוצה לבערו כמ"ש הצל"ח ג"כ מדברי הר"מ פי"א מהלכה ברכו' עי"ש רק דהו"א כיון דחזינא שפרורים נשארו עדיין כמ"ש הרא"ש וז"ל דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו א"כ ממילא לא נחשב הבדיקה לביטול וזה דקאמר הגמרא מ"ט למ"ל הביטול הרי כיון דבודק וממילא מוכח מתוך מעשיו שאינו רוצה לזכות בחמץ כלל אי נימא משום פרורי' דע"י שנשארו הפרורי' ממילא לא נחשב הבדיקה לביטול הא ממילא בטלי וא"כ על שאר מן אפי' אם ימצא למה לא יתבטל ע"י מעשה הבדיקה ומשני גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלי' והכוונה הי' כך דודאי אין לנו לחוש אם ימצא אפי' גלוסקא שיהי' שוה כמה לאח"ז איסורו שלא ירצה לשורפה או לבטלה דהא בלילה לא שוה לי' מיד למי שרוצה לקיים צוי הבורא ית"ש ואטו ברשיעי עסקינ' אמנם יש לחוש אולי ימצא הגלוסקא בשעה שהו' מסופק אם הגיע כבר זמן האיסור או לא ולכך חש עלי' לשורפ' מיד דדלמא אחרי החקירה יודע לו שאינו אסור עדיין והפסיד ממונו על חנם ובתוך כך שיחקור באיזה שעה הו' עומד יגיע זמן האיסור ונמצא עובר בב"י וז"ש רש"י ומשה' אפי' רגע אחר כלומר ער שישער ויחשוב בדעתו באיזה זמן הי' עומר אם כבר הגיע זמן האיסור או אולי רשאי עוד למוכרה או אפי' לאכלה ובתוך הזמן ההוא יגיע זמן האיסור ויעבור בב"י אמנם אם בטלו מקודם אינו עובר דה' אפי' אם הגיע זמן האיסור ולא שורפ' אינו עובר באותו רגע שהשהה איתה דהא אינו רוצה לזכות בה על שעת איסורא רק שהשהה אותה שהי' סבור אולי אינו עוד זמן האיסור אמנם אי לא יבטל מקודם יעבור באותה שעה ופריך הגמרא שפי' וכי משכחת לבטלה כלומר דהא כיון שאין דעתו כלל לעבור על איסור תורה ח"ו רק שמסופק הי' אם כבר הגיע העת של הביעור או לא א"כ יבטלנה קידם דממנ"פ אם הי' נאסרה כבר ממילא מבטל אותה בלב שלם ובנפש חפיצה דהא מסתמא איני רוצה לעבור על ב"י [דלשיטת רש"י משש שעות ולמעל' נמי עובר על ב"י עי' בנו"ב מד"ק לאיח סי' כ' ועי' בכ"מ פ"ג מחו"מ] וי"ל אולי יחקור ויודע לו שלא הגיע זמן האיסור יוכל לעשות בה מה שירצה וא"כ לא יחוש כלל לבטלה וא"כ ממילא א"ש מ"ש הט"ז בדעת רש"י דאע"ג דחש לשורפ' מ"מ אינו חס לבטלה דלא קשה כיון דאינו רוצה לשורפה ג"כ הביטול אינו בלב שלם דז"א דהא מה שחס עליה לשורפה אינו משום שאינו רוצה לעשות כדת של תורה ח"ו רק שחושב אולי לא הגיע עוד זמן איסורה וא"כ הביטול עכ"פ דבזה לא יפסיד מידי ודאי יהי' כלב שלם וכ"ז הוכרח לרש"י לפרש דלא ניחא לי' כפשוטא דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה בשעת זמן איסור ודאי דא"כ ישרפנה מיד ולמפרע אינו עובר דרש"י לא ס"ל כשיטת הטור שהבאתי לעיל באות ח' דעובר למפרע ולאח"ז איסורו ודאי לא יחפש שום תחבולה וילך מיד לשורפה וע"כ דהתירוץ שמא ימצא גלוסקא הי' אם ימצא בשעת שיהי' מסופק ביחוס לשרפה בחנם וא"כ פריך שפיר לכי משכחה לבטלה דהי' על הביטול לא יחוס וממילא ל"ק קושית התוס' על רש"י דחס לבטלה דלבטלה באמת אינו חס אפי' בשעה שמסופק כדי שיציל עצמו שלא יבא לידי ב"י ומבטל הי' כלב שלם וא"כ לא קשה נמי לשיטת רש"י אמאי לא פריך וכי משכח לי' לבער' דהא לשורפה הי' חס באמת וע"ז משני הגמרא שפי' דלמא משכח לי' לבתר איסורא כלומר כיון דעיקר החשש הי' אולי ימצא בשעה שיש לספק אם כבר הגיע זמן האיסור או לא דלשעה שידעינן בודאי שאסור הי' וניכר לכל אדם זמן האיסור כגון סמוך לערב או בתוך ימי הפסח לא הוי לחוש למידי דאעפ"י שאינו יכול לבטלה דלאו ברשותי' מ"מ ישרפנה ובודאי אפי' רגע אחת לא יעלה על לבו ליתן עינו בה וכל החשש