תבואות השדה חלק א רנו

הלכה ו' שהשיג על הטור שכתב אפי' אם עשאו שליח בפי' לשחוט בשבת נמי אמרי' לענין טו"מ ישלד"ע והשיג עליו דבעינן שלא יתערב איסור אחר ולכך מוקי דמיירי שעשאו שליח לשחוט בסתם ושחט בשבת. ועי' בס' קצוה"ח סי' רצ"ב שכ' דכאן גבי טו"מ אפי' נתערב איסור אחר נמי ישלד"ע דכאן לא בעינן שליחות דווקא והנה י"ל דמאן דיליף מטבחו ומכרו וליכא יתור לא רבתה התורה רק היכא שליכא איסור אחר מעורב בו כגון שלא ציוהו בפי' לשחוט בשבת אמנם אי מרבינין מאו ותחת דאיכא קרא מיותר אמרי' בכל גוונא אפי' איסור אחר מעורב נמי ישלד"ע בטו"מ בכל גוונא שוב ראיתי שגם בס' ים התלמוד כתב כך:

(יז) אמנם כעת נ"ל דכל עיקר דרשא דרבא מטבחו ומכרו לא בא לאפוקי כלל מהני תנאי דבאמת יל"ד אמאי לא ניחא לי' לרבא לדרוש מאו ותחת ועוד למה הקדים הגמ' דברי רבא שהיה אמורה קודם הני תנאי שוב ראיתי בס' הפלאה למס' כתובות ל"ג ע"ב שעמד בזה ונ"ל דהנה לעיל ס"ח ע"א ס"ל לר' ששת דחייב' דמכיר' הי' דווקא לאחר יאוש דאתני לי' מעשיו דומי' דטביחה בעינן דאהני מעשיו וכתבו שם התוס' ד"ה מה טביחה דבשנוי שעושה הגזלן בידים וודאי קני לי' בשנוי. והנה לפי"ז אם טבחו ע"י שליח לא קנה הגזלן דשנוי שנעשה ע"י שליח לא מהני לגזלן לקנות. וא"כ הי' קשה לי' להגמ' על הני תנאי איך דרשי' מאו ותחת לרבא שליח כיון דאיכא סברא לומר דע"י שליח לא חייב כיון דלא קני בשנוי ובעינן דווקא שיקנה אותו וא"כ טפי הו"ל לאוקמי קראי לדרשא אחרית' לכך הקדים הגמ' דברי רבא דאנן לא דרשי' דבעי' מכירה דומי' דטביח' דאהני מעשיו דבאמת במכיר' נמי לא בעינן אהני מעשיו כר"נ דלעיל דמחייב אפי' לפני יאוש ואדרבה דרשינן אפכא מה מכירה ע"י אחר וכו' וממילא שפיר מצינו למדרש מאו ותחת לרבות השליח כיון שאין הסברא מנגדם לזה וא"כ רבא לא פליג כלל אדרשה דהני תנאי ומתורץ קושי' התוס' לקמן ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות שהקשו דלמא דווקא בכסבור השליח שהי' שלו כיון דליכא שום יתור ולפי דברינו דרבא נמי דרש כהני תנאי רק שהקדים קרא דטבחו ומכרו רלא נימא דע"י שליח לא מהני א"ש כיון דאיכא יתור מאו ותחת ע"כ אפי' ידע השליח נמי ישלד"ע ובכל גוונא המשלח חייב ודו"ק היטב:

(יח) בתוס' ד"ה בשלמא ע"א הקשו והא קיי"ל אין אדם אוסר דשא"ש ותירצו דע"י מעשה אדם אוסר ולכאורה יל"ד אמאי לא הקשו התוס' מיד על הברייתא דגנב וטבח לע"א איך משכחת שיהי' הטביח' לע"א כיון דאין אדם אוסר דשא"ש או מטעם לצעור' קמכוין ונ"ל דהנה בס"ד דהוי ס"ל דפלוגת' דר"מ וחכמים הי' אי מיתה פוטר מתשלומין או לא ל"ק קושי' התוס' דהו"מ לאוקמי הך דטבח לע"א בענין דלא נאסרה כלל משום ע"א כגון בשחט להר דהבהמה אינו נאסרה וא"כ ל"ש כלל לצעורי כיון שהבהמה אינו נאסרה ואיהו חייב מיתה ושפיר פליגי ר"מ וחכמים אי אמרינן מיתה פוטרה מתשלומין עי' תוס' מס' חולין מ' ע"א ד"ה הא דאמר להר שכתבו להדי' דחייב מיתה אע"ג שאין הבהמה נאסרה רק הכא דמסקינן דמשום ששא"ר פטרו חכמים וע"כ דהבהמה נאסרה הקשו שפיר הא אין אדם אוסר דשא"ש וגם מ"ט לא אמרינן לצעורי ודו"ק:

(יט) בתוס' ד"ה אלא למ"ד דרבנן הקשו הו"מ למימר דלא דרשו או ותחת עי' בחי' פנ"י וכבר עמדו המפור' בזה מ"ט לא הקשו התוס' לעיל בגמ' דפריך ואי בטובת ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי דלמא משום דלא דרשו או ותחת. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל בפרק ג' לשיטת הרי"ף והרא"ש דכי מסקינן אוקומה' דברייתא בטובח ע"י אחר מוקמינן מתני' דידן דטבח ביו"כ חייב נמי בע"י אחר א"כ לא נוכל להקשות כי מקשינן לעיל מ"ט דרבנן דפטרי דלמא לא דרשי או ותחת דהא כיון דאמרינן דביו"כ רבנן מודי דחייב בע"י אחר ומתני' אתי' כהני חכמים דפטרו בשבת ע"י אחר וביו"כ חייב וע"כ דרבנן נמי מודי דדרשי' מאו ותחת לרבות השליח רק הכא כיון דמסקינן למ"ד מעשה שבת דרבנן. דרבנן לא פטרו כלל בשבת ע"י אחר וא"כ בלא"ה לא מתוקם מתני' כרבנן דר"מ דברייתא דא"כ אפי' בשבת נמי חייב וא"כ אין מוכרח כלל לומר דרבנן מחייבי ע"י אחר כלל שפיר הקשו התוס' דלמא לא דרשו או ותחת ויהי' מכאן נמי ראי' לשיטת הרי"ף והרא"ש דכי מסקינן לרבנן בטובח ע"י אחר ה"נ מוקמי' מתני' דביו"כ חייב בטובח ע"י אחר ובשבת פטור כמ"ש לעיל דאלא"ה לא הוי פריך הגמ' ע"ט דרבנן דפטרי מ"מ אע"ג דאנן קיי"ל מעשה שבת דרבנן אפ"ה אמרינן דפטור משום שחיטה מומר כמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף רק הך סוגי' לא ס"ל דמשום שחיטת מומר לא הוי שחיטה דהא ס"ל השתא דשוחט בשבת אפי' במזיד כשרה כמ"ש לעיל ואין צורך לכפול הדברים כי כבר ביארנו לעיל באורך בס"ד:

(כ) באותו דבור הקשו וא"ת והא משמע לקמן דאפי' בדרבנן פטרינן שחיטה שא"ר הנה כבר הבאתי לעיל באות א' מה שיל"ד בזה מדברי התוס' גופא ע"ב ע"ב דתקרובא הנא' אפי' לא אסור אלא מדרבנן נמי חשיב לאו דידי' והנה לכאורה יש לחלק עפ"י מ"ש במקום אחר דכל דבר שאינו אסור רק מדרבנן לא חשיב איסור חפצא רק איסור גברא דהי' מצוה לשמוע דברי חכמים מכח הקרא דלא תסור וזה לא הוי איסור חפצא רק חובת גברא וא"כ א"ש דוודאי הך בהמה שנשחטה בשבת אי מעשה שבת אינו אסור רק מדרבנן איך נוכל לומר דהוי שחיטה שא"ר דהא מצר עצמו מותרת הבהמה רק מדרבנן מוטל איסור על גברא שלא לאכלנה ואיך נוכל לקרא אותה שחיטה שא"ר משא"כ בהא דאמרינן דכיון דאסור בהנאה לאו דידי' מקרי א"כ מה לי אם אסור בהנאה מה"ת או מדרבנן דכל הטעם דכיון דאסור בהנאה לא הוי דידי' הי' משום שמכיון שאין לו בה שום צורך א"כ לא נוכל ליחס שם בעלים לזה החפץ וא"כ מה לי אם נאסרה בהנאה מה"ת או רק מדרבנן ויש להמתיק בזה דברי רש"י ד"ה כיון דשחט בה פורת' שכ' וז"ל כי גמר לה לאו דמרי' קטבח שכבר אבדה ממנו קודם שחיטה והו"ל כמו שהשליכ' לאור וכו' ויל"ד בדברי רש"י ז"ל וכי ממשיל משלים הוא לומר דהוי כמו שהשליכ' לאור רק לסברתינו א"ש דהנה אפשר דגם רש"י ס"ל דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן וא"כ אמאי יהי' כלאו שלו לכך כ' רש"י דהכה ע"י מה שנאסר בהנאה הוי כמו שנשלך לאור וא"כ אין שום חילוק בין אי נאסור מה"ת או רק מדרבנן ודו"ק היטב:

אמנם עפ"י מ"ש לעיל באות י' דלכאורה יש לדקדק מנ"ל אי היה מזיד לאסרו משום שחיטת שבת דלמא הי' שוגג אמנם י"ל כיון דמעשה שבת אסור מה"ת מקרא הו"ל ספיקא דאורייתא ומה"ת לחומרא ואסור וממילא הוי שחיטה שא"ר וזהו דווקא למאן דס"ל מעשה שבת אסור מה"ת אמנם אי ס"ל מעשה שבת דרבנן א"כ הכא דאפשר שהי' שוגג גם מדרבנן מותר דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ופריך שפיר דהו"ל שחיטה ראוי' דליכא למימר כיון דמדרבנן עכ"פ אסור תו הו"ל שחיטה שא"ר דזה אינו דכאן אי מספקינן אי הי' שוגג או מזיד גם