תבואות השדה חלק א רנה

השחיטה לא יהי' חיוב מיתה ג"כ דהו"ל נתקלקלה השחיטה ורק משום דגמר השחיטה שכך נעשה מומר גם למפרע מ"מ אילו לא גמר השחיטה לא הי' חיוב מיתה וא"כ שפיר הו"ל מיתה ותשלומין באי' כאחד והנה א"כ לר"ש דס"ל מקלקל בחבור' חייב שפיר חל החיוב מיתה מתחלת השחיטה וא"כ קשה אמאי יהי' פטור בטבח בשבת (ול"ל משום שחיטת מומר דהא עכשיו קיימי' דשחיטת מומר לא הוי נבלה) ועי' בירושלמי ריש פרק אלו נערות ועי' בס' מעשה חשב. וע"כ צ"ל דר"ש ס"ל כריה"ס דמעשה שבת אסור מה"ת והו"ל ששא"ר וז"ש בגמ' אמרי ס"ל כריה"ס כלומר ר"ש ע"כ ס"ל כריה"ס דאלא"ה יקשה לך הא חיוב מיתה חל קודם חיוב התשלומין וא"כ אמאי מפטר מטעם קלב"מ. ומסקינן שפיר דהטעם דפטור משום דס"ל כריה"ס והו"ל ששא"ר ולמאן דל"ל מעשה שבת דאורייתא באמת לא פטרי רבנן בשבת בטבת ע"י אחר. אמנם כל זה הי' דווקא לפי מאי דס"ל בסוגי' דהכא דשחיטת שבת כשרה אפי' במזיד דמתני' דמס' חולין אתי' כפשטא אפי' במזיד וע"כ דס"ל אי דשחיטת מומר לא הוי נבלה כדעת הב"ח שהביא הש"כ יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז או דלא נעשה מומר. אמנם לפי האמת כפי דמסקינן בחולין דמתני' דשוחט בשבת מיירי בשוגג דווקא וע"כ צ"ל דבמזיד נעשה מומר ממילא פטור בשבת אפי' ע"י אחר משום דהו"ל שחיטת מומר ושחיטת מומר הוי נבלה דאלא"ה הי' כשר עכ"פ באחרים רואים ומתורץ שיטת הרי"ף דס"ל שפיר דמתני' דיו"כ מיירי בטבח ע"י אחר ואפ"ה בשבת פטור משום שחיטת מומר וסוגי' דהכא דלא ס"ל משום שחיטת מומר לפסול הי' רק למאי דס"ל דמתני' דשוחט בשבת מיירי אפי' במזיד וכמ"ש לעיל באות י' דלא קשה קושי' הפלתי מ"ט לא קאמר משום דהו"ל שחיטת מומר דהכא ע"כ ס"ל לגמ' בס"ד דמתני' מיירי דשחיטת שבת כשרה אפי' במזיד וע"כ דלא נעשה מומר אמנם הרי"ף מצי סבר כמסקנת דמס' חולין דרק בשוגג מיירי מתני' וא"כ במזיד שפיר הו"ל שחיטת מומר ופטור אפי' בטבח ע"י אחר וביו"כ חייב ע"י אחר דלא נעשה מומר וס"ל להרי"ף דמכיון דמצינו לחכמים דפטרי בשבת אפי' ע"י אחר וכמסקנא דגמ' דזהו דוחק לומר דרבנן לא פטרי רק אשאר' ע"א ושור הנסקל ממילא שפיר מצינו לאוקמי דביו"כ חייב ע"י אחר וכן לדעת הרא"ש פטור משום ששא"ר כר' יוחנן הסנדלר וכמ"ש הסמ"ע והב"ח דלענין ממון קיי"ל כריה"ס ודו"ק:

(טו) ולפימ"ש מתורץ מה שהקשינו לעיל מאי פריך ר' כהנא מי מצית לאוקמי מתני' כר"מ ולא כר"ש וכי מי הגיד לי דלמאי דמשני כר"מ דכר"ש לא אתי' ולפימ"ש א"ש דהנה ע"כ מדלא רצה לאוקמי בע"י אחר היינו משום דלא הי' לו סברא לפטור בשבת ע"י אחר וא"כ לא אצטריך לאשמעינן דחייב ביו"כ אמנם אי הוי ס"ל כר"ש ואיהו ס"ל מקלקל בחבור' חייב א"כ נעשה וודאי מיד מתחלת השחיטה מומר וא"כ שפיר מצינו לאוקמי כר"ש ואשמעינן דאע"ג דבשחיטת שבת נעשה מומר משום יו"כ לא הוי מומר וע"כ דס"ל דמתני' לא אתי' כר"ש והי' ניחא לי' טפי לאוקמ' כר"מ וקאמר שפיר מי מצית לאוקמ' מתני' כר"מ ולא כר"ש והא מדקתני ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולא מתני' מודה כלומר בכולא מתני' אפי' בטבח בשבת דפטור וביו"כ דחייב וא"כ מאי קשה לך והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם דלר"ש וודאי נוכל לאוקמ' בפשיטות בע"י אחר ובשבת הו"ל מומר דהא איהו ס"ל מקלקל בחבורה חייב וביו"כ לא נעשה מומר וחייב בתשלומין ומשני לי' לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפוא' ולכלבים והנה הך שנוי' דחוי' בעלמא הי' כמ"ש הפנ"י אבל לפי האמת נראה דמצינו לאוקמי כר"ש נמי לכך קאמר מי מצית לאוקמ' כלומר בס"ד וכמ"ש הפנ"י וכיון דמוקמי' באמת כר"ש וכפי מ"ש לעיל מכח הלשון מדקאמר בר מינה דהדר מאוקומת' קמיית' שפיר ס"ל להרי"ף דמוקמינן מתני' בע"י אחר ובשבת פטור או משום דהו"ל ששא"ר וכמ"ש הסמ"ע דבשחיטת שבת לכ"ע ס"ל ל"ש שחיטה ומדייק בפריס' מדקאמר ונמצאת טריפה דמשמע כל שיודע בשעת שחיט' שיהי' אסור' לכ"ע ל"ש שחיטה ולפ"ז אמרינן דלענין ממון קיי"ל כריה"ס דמעשה שבת אסור כמ"ש הב"ח והסמ"ע או דהוי שחיטת מומר וכבר כתבנו דהכא לא בעינן לאוקמי' משום שחיטת עומר כיון דס"ד דמתני' דשוחט בשבת כשרה מיירי אפי' במזיד אבל לדידן באמת פסול' משום שחיטת מומר או משום ששא"ר וכריה"ס. אבל לפי האמת גם לדידן אסור ולא נקט ר"ש רק משום דלר"ש ס"ל להדי' ששא"ר והגם דהמקשן הי' ס"ל דחכמי' דברייתא דפטרו ניח' טפי אי הוי ר"ש דס"ל להדי' מס' שבת ק"ו ע"א מקלקל בחבור' חייב אבל לפי האמת אפי' לדידן הוי מומר וכמ"ש לעיל באות י' לתרץ דברי הר"מ בפי' המשנה ולכך מוקמי' שפיר מתני' דחייב ביו"כ בטבח ע"י אחר כי היכא דלא נצטרך לאוקמי כיחידאי כר"מ דלא קיי"ל כוותי' דלוקה ומשלם. וגם לא ניחא לאוקמ' בלא התרו בו כיון דחזינן דסתמא דגמ' ס"ל דחייבי מלקיות שוגגי' נמי פטור וכמ"ש לעיל באות י"א בלשון הרי"ף ובלשון הגמ' וא"כ הוי אוקומת' רויחא לאוקמ' בטבח ע"י אחר ומתורצים כל הקושיות בס"ד ודו"ק היטב:

פרק רביעי נציע איזה חידושי' בסוגיא בס"ד (טז) בתוס' ד"ה והא קיי"ל דאין לוקה ומשלם כתבו ה"נ פריך אמתני' דאלו נערות ויל"ד מאי בעי בזה ונ"ל עפ"י ע"ש לעיל אות י"א דמשו"ה קאמר הכא אמרי דהסוגיא דהכא קאי על סוגיא דהתם ולכך לא משני כאן דמיירי בלא התרו משום דקאי על סוגי' דהתם ושם משני ר"ל הא מני ר"מ הוא ואיהו ס"ל חייבי מלקיות שוגגין פטורין לכך כתבו התוס' ה"נ פריך אמתני' דאלו נערות כלומר ואזיל הך סוגיא על סוגיא דהתם. בגמ' וכי זה חוטא וזה מתחייב לקמן ע"ט ע"א בתוס' ד"ה נתנו לבכורות בנו הקשו מאי פריך הכא וכי זה חוטא וזה מחייב הא מצינו למימר דסבור שהי' שלו כלומר וא"כ הוי השליח שוגג ובשוגג ל"א אשלד"ע. הנה התוס' כאן אזלי אי אמרי' בשוגג ישלד"ע ועיין בס' טורי אבן במס' חגיגה י' ע"ב ד"ה וכי זה חוטא שהאריך להוכיח דבשוגג נמי אשלד"ע ועי' בחי' ים התלמוד כאן. ונראה ליישב קושית התוס' אפי' לשיטתם דבשוגג ל"א אשלד"ע היינו משום דל"ש לומר המשלח כסבור שלא ישמע לו כיון שהי' שוגג ל"ש דברי הרב וכו' והנה הכא דמיירי ע"כ שהשליח היה מזיד לענין איסור שבת מדאמרי' דאסור משום מעשה שבת והנה כאן אפי' שהשליח הי' שוגג בעיקר השליחות לא מצי לומר אילו הייתי יודע שהי' גנוב אתי לא הייתי שוחט להפסיד הבעלים שהרי מדעושה איסור חילול שבת ג"כ לא הי' נמנע מלהפסיד הבעלים וא"ש הלשון וכי זה חוטא כלומר כיון שהי' חוטא עכ"פ א"כ אפי' אי הי' שוגג הו"ל למימר אשלד"ע דמסתמא לא הי' חש על הפסד הבעלים כיון דפקר לחלל שבת וע"ז משני דהכא רבתה התורה להדיא דבטביחה ומכירה ישלד"ע והמשלח חייב. והנה בדרשא דרבא דיליף מטבחו ומכרו ותנא דבי ר' ישמעאל דיליף מאי או מתחת לתנא דבי' חזקי' מצינו למימר דפליגי בסברת המל"מ פ"ג מהלכות גניבה