תבואות השדה חלק א רנב

אחר הרוב ממילא אמרינן קבוע מסברא וא"כ כיון שזכינו דלר"ש אפי' רוב לא הוי מסברא א"כ ביש חזקה נמי לא הוי סברא וא"כ אזלינן בתר המסובב נמי וא"כ א"ש דברי הר"מ דכאן בסוגי' דאזלינן אליבא דר"ש אמרינן דשפיר הוי ששאר משום מעשה שבת דל"ל דלמא הי' שוגג דמוקמינן הבהמה דחזקת איסור משא"כ הר"מ ס"ל דחזקה הי' מסברא וא"כ לא מהני חזקת איסור דבהמה נגד חזקת כשרות דהי' המסבב ולכך פסק שפיר בשחט ע"י שליח בשבת דחייב בתשלומין ולא אמרינן דהוי שחי' מומר דאמרינן מסתמ' שוגג היה והגמ' אזיל אליבא דר"מ דאזלינן בתר חזקת המסובב נמי וא"כ איכא נגד חזקת כשרותו חזקת איסור של הבהמה ושפיר אסור. משום מעשה שבת והו"ל ששא"ר ודו"ק:

חלק שני בו נבאר בס"ד שיטת הרי"ף והרא"ש שהבאתי לעיל באות ב' ג':

(ז) ומקודם נבאר מ"ש הטור בדברי אביו הרא"ש דס"ל דבשחט בשבת ע"י שליח פטור דהו"ל ששא"ר כר' יוחנן הסנדלר וכתבו הדריש' והב"ח דאע"ג דלא קיי"ל כר"י הסנדלר מ"מ לענין ממונ' אזלינן לקולא וכבר תמה הדריש' כיון דמותר באכילה הא הו"ל שחיטה ראוי' ואי מיירי בשאינו אכלו הו"ל לרבינו לחלק ועי' לעיל באות ב' ונ"ל דכד נעיין בלשון הרא"ש יראה שכוונתו להדיא דלענין ממון מצי לומר קים לי כר"י הסנדלר והו"ל ששא"ר ואע"ג דאחרים אוכלי' אותו מצי לומר אני אינו אכלו מטעם איסור דמעשה שבת דהנה ז"ל הרא"ש אחרי שכתב מדהני אמוראי פליגי אליבא דר"י הסנדלר הי' מסתבר דהלכה כוותי' כתב וז"ל וגם תמהתי על מה שפסק הרי"ף הלכה כר"י הא אמרינן בפ"ק דחולין דרב מור' כר"מ ע"ש ולכאורה קשה מאוד דמעיקר' רוצה לפסוק הלכה כריה"ס ואח"כ תמה מ"ט לא פסק כר"מ ע"כ נ"ל דהרא"ש לא פסק כריה"ס רק לענין ממון כמ"ש הדריש' והב"ח ולכך נקט הרא"ש היה מסתבר לפסוק כריה"ס רק דאכתי תקשה קושי' הדרישה מאחר שלענין איסור והיתר לא קיי"ל הכי א"כ ממילא מותר הי' והו"ל שחיטה ראוי' וע"כ צ"ל דמיירי שהמשלח טוען שאינו רוצה לאכלו משום דחייש לדריה"ס ומצי למימר קים לי' והנה ידוע דהדין הי' בכל מעשה שבת למי שנעשה בשבילו כמו להעושה עצמו עי' במג"א סי' שי"ח ס"ק ב' ובש"ע יו"ד סי' צ"ט גבי מבטל איסור. והנה בוודאי לר"מ דס"ל דאפי' במזיד מותר אפי' לעצמו אחר השבת וא"כ אם הוא אינו אוכל שפיר אמרינן כסברת הדריש' דמצי למימר קים לי כריה"ס וכמה שהסברנו דבריו אמנם אי נימא דאפי' אי אין הלכה כריה"ס קיי"ל כר"י ולר' יהודא ס"ל במזיד לא יאכל עולמי' הוא וה"ה למי שנעשה בשבילו א"כ במה שלא יאכל למו"ש לא מצי למימר קום לי כריה"ס דהא אפי' אי אין הלכה כר"י הסנדלר נמי אסור לו לאכול לעולם ואחרים אוכלי' ממנו וא"כ הו"ל שחיטה ראוי' כקושית הדריש' ולכך חזק הרא"ש דבריו מיד אחר שכתב דהלכ' כריה"ס והיינו מטעם דהי' מצי למימר קים לי כריה"ס ואסור באכילה לאחרים נמי אמנם כיון דלא מצי למימר קים לי רק אם הוא באמת אינו אוכל ממנו כמ"ש הדריש' שאינו רוצה לאכלו וא"כ שפיר מצי לומר קים לי כריה"ס ואע"ג שמתירי' לאחרים לאכלו יאמר הוא מה אכפת לי באכילת אחרים אמנם אי הוי ס"ל כר"י א"כ לא מצי למימר מ"י שאינו אוכל קים לי כריה"ס מ"י שאינו רוצה לאכלו דהא אפי' לר' יודא נמי אסור לו ולמי שנעשה בשבילו לעולם לכך מביא הרא"ש מיד אחר שפסק לענין ממון כריה"ס הביא בכאן דלענין איסור והיתר הלכה כר"א וא"כ שפיר מצינו לומר לענין ממון הלכה כריה"ס כמ"ש ובוודאי שזה היה כוונתו דאל"כ לא הי' לו להביא כאן במס' ב"ק אי הלכה כר"מ או כר"י דאין נ"מ כלל רק לפימ"ש א"ס דנפקא מינ' טובה דע"י דלענין איסור והיתר הלכה כר"מ ממילא מצינו לפסוק לענין ממון הלכה כריה"ס מטעם קים לי ע"י שאינו רוצה לאכלו ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה בכוונת דברי הרא"ש בס"ד:

(ח) והנה בעיקר דברי הרא"ש והרי"ף שכתבו דמתני' מיירי בטבח ע"י אחר וא"כ מזה יש להוכיח דבשבת אפי' ע"י אחר נמי פטור או משום שחיטה שא"ר משום מעשה שבת כמ"ש הרא"ש ולפ"ז צריך לחלק דאע"ג דאנן קיי"ל ששא"ר שמה שחיטה מ"מ בשבת דידע בשעת שחיטה שלא תהי' ראוי' ל"ש שחיטה אפי' לדידן כמ"ש הסמ"ע והבאתי לעיל באות ב' או כמו"ש לעיל באות ד' משום דחלל שבת הי"ל מומר והוי שחיטתו נבלה ועי' בס' פני ארי' למס' ב"ק מ"ש בזה והנה אחרי כל התירוצים האלו צריך ליישב קודם מנ"ל להרא"ש להוכיח כן מסוגי' דגמ' דמתני' מיירי בטובח ע"י אחר כיון דגמ' לא מוקי בטבח ע"י אחר רק הברייתא דגנב ושחט בשבת וכמ"ש לעיל להקשות בשם ספר תורת חיים באות ב' לעיל וליישב כל זה נציע מקודם איזה קושיות ודקדוקים בסוגי' דגמ' ואח"כ כבא בס"ד לביאור דברי הרי"ף והרא"ש וניחד לזה פרק בפני עצמו:

פרק שלישי נבאר סוגיא הגמ' בס"ד (ט) מה שיל"ד בזו הסוגי' הוא א' הקשה הפנ"י מאי פריך הגמ' מלקות מיהו איכא וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם דלמא מיירי מתני' בלא התרו בו וקיי"ל חייבי מלקיות שוגגי' חייבים בתשלומין ומה שתירץ הפנ"י דהמקשה ידע ע"כ דמיירי בהתרו דומי' דסיפא דטבח לע"א דמיירי כמי בהתרו בו דאלא"ה לא היו מאמינים לו כלל שטבח לע"א דדלמא לצעורי קמכוין וע"כ בהתרו בו מיירי דלא אמרינן לצעורי כדאיתא במס' חולין מ"א ע"ש. במכת"ה דבריו אינו מחוורי' כל כך דלעולם סיפא נמי מיירי בלא התרו בו ואפ"ה פטור מתשלומין ולא אמרינן לצעורי קמכוין כיון דהך סברא דלצעורי אינו בוודאי דהא מ"מ שמעינן ששוחט בפי' לשם ע"א רק דאיכא ספיקא דדלמא אין לבו לע"א וא"כ לענין תשלומין מ"מ פטור דמספיק' אין להוציא ממנו ממון כיון דמה"ד מפטר משום דאיכא חיוב מיתה ועי' בפלתי סי' ד' שכ' להדי' דמה דאמרינן לצעורי אינו וודאי רק ספיקא וא"כ שפיר פטור לענין ממון וגדולה מזו כתב הפרמ"ג בפתיח' כולל' לחאו"ח בריש הפרק שם דהיכא דאיכא ספק חיוב מיתה נמי פטור מתשלומין ועי' במג"א סי' רע"ח ועור הרי הרשב"א כתב בסוגי' על קושיות התוס' ד"ה בשלמא שהקשו דלמא לצעורי קמכוין ותירץ הרשב"א דבגנב ל"ש כלל לצעורי שהוא סובר שהבעלים לא ידעו כלל כיון שהוא גנוב מאתם א"כ הדר' קושי' הפנ"י לדוכת' דלמא מיירי מתני' בלא התרו בו וליכ' מלקות ולכך חייב בתשלומין. ב' יל"ד אמאי לא מוקמי' מתני' באמת בטובת ע"י אחר דליכ' חיוב מלקות כמו דמוקמי' אח"כ הבריית' דגנב וטבח בשבת בטבח ע"י אחר. ג' יל"ד מאי קאמר אמרי הא מני ר"מ הוא ובסוגיא יש כמה פעמים הלשון אמרי וכלהו צריך ליישב ועי' בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד ז"ל ח"ב סי' ר"מ שמדקדק על הלשון אמרי ד' יל"ד במס' כתובות דאית' נמי כל השקל' וטרי' דהכל התם ל"ד כשהביא הברייתא דגנב וטבח בשבת משני