תבואות השדה חלק א רנ

אמרי' דכיון דאסור עכ"פ הו"ל שחיטה שאינו ראוי' ובדף ע"ב ע"ב בתוס' ד"ה דאי ס"ד כתבו וז"ל ומיהו יש לדחות דתקרוב' ע"א אפי' לא אסרו בהנאה אלא מדרבנן חשיב לי' שפיר לאו דידי' כיון דאסרו חכמים בכל הנאות וכו' עכ"ל הרי דאע"ג דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן נמי מהני לאפקועי הבעלים ולענין שחיטה שאינ' ראוי' לא מהני אם רק מדרבנן אינו ראוי. ובגמרא גופא דף ע"ב מוכח דאי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שפיר מקרי דמרי' קטבח וכן כ' הרמב"ם פ"ב מהלכות גניבת הלכה ח' ח"ל השוחט ונתנבלה בידו וכו' משלם תשלומי כפל כלומר אבל לא ד' וה' דאין זה בגדר השחיטה כלל. אבל בחולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה' אעפ"י שחולין שנ"ב אסורי' בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם חייב לשלם עכ"ל הרי להדי' דכיון דאינו איסורן רק מדרבנן שפיר חשיב דמרי' קטבח. ולענין תקרוב' ע"א כתבו להדי' בתוס' שהבאתי דאע"ג דאינו אסור רק מדרבנן נמי לאו דמרי' מקרי הגם דהתוס' חלקו שם בהדי' דבחולין שנ"ב לא הוי לאו דידי' כיון דיכול לקדש בו אשה משא"כ בתקרובות ע"א אינו יכול לקדש אע"ג שאינו רק מדרבנן. מ"מ צריך להבין החילוק בין מעשי שבת דלא מקרי אינו ראוי למ"ד דאינו אסור רק מדרבנן ובין תקרובות ע"א דהוי לאו דמרי' אע"ג דאינו אסור רק מדרבנן. וראיתי בשיטה מקובצת למס' כתובות ל"ד ע"א ד"ה פליגי בה שכתב אהך דהכא וז"ל ואין להקשות נמי דאפי' תימא מעשי שבת דרבנן מ"מ הרי אסורי' באכילה לעולם לר' יוחנן והתורה אמרה דבעינן שחיטה הראוי' לאכילה ובכל גוונא דאסור באכילה אינה ראוי' מקרי וכיון שכן מה בעי מאי טעמייהו דרבנן די"ל דלא גזרו רבנן אלא להחמיר ולא להקל ולמפטרי' מקנס ד' וה' עכ"ל שהרגיש בזה למה לא מקרי אינו ראוי אע"ג דאינו אסור אלא מדרבנן אמנם תירוצו אינו מובן כ"כ ועי' בס' מלא הרועים באות איסור דרבנן מ"ש בזה ובשו"ת טור האבן סי' י"ח האריך בפרטים אלו אי דרבנן מהני לדאורייתא נמי ויבואר קצת לקמן בדברינו באות כ' בס"ד]:

ונחזור ללשון הסוגי' הנה עד כה מבואר דמוקמינן מתני' כר"מ לכך חייב בטבח ביוכ"פ דס"ל לוקה ומשלם וכן בסוף הסוגיא איתא אמר רב כהנא מי מצית לאוקמ' מתני' כר"מ ולא כר"ש והא קתני סיפא ר"ש פוטר בשני אלו כלומר בשוחט ונמצא טריפה ובשוחט חולין בעזרה מכלל דבכולא מתני' מודה וכו' עכ"פ מוכח להדי' דמתני' דילן אוקמי' כר"ע דס"ל לוקה ומשלם ולכך חייב בטבח ביוכ"פ בד' וה':

(ב) ואעתיק לשון הרי"ף בסוגי' וז"ל גנב וטבח ומכר ביוהכ"פ משלם תשלומי ד' וה' אמאי ניהו דקטלא ליכא מלקות איכא הא קיי"ל דאין לוקה ומת אין לוקה ומשלם אמרי משמי' דר' יוחנן בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא וכו' עד דבי חזקי' תנא תחת לרבות השליח עכ"ל הנה מוכח להדי' דס"ל להרי"ף דלמסקנא מוקמי' המתני' דטבח ביוכ"פ חייב בטובח ע"י אחר והרא"ש כתב וז"ל בגמרא פריך והא קיי"ל דאין לוקה ומשלם ומוקי לה בטובח ע"י אחל ואח"כ הביא שיטת הרי"ף בפ' כירה דלית הלכתא כר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסורי' מה"ת כיון דפליגי ר' אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל ותמה עליו דהא הם לא פליגי בסברת עצמן ומסיים שם וז"ל וא"כ מדהני אמוראי בתראי פליגי בפירוש דברי ר' יוחנן הסנדלר היה מסתבר דהלכה כוותי' והנה כבר תמהו כל המפורשים על הרי"ף והרא"ש דהא פשטא לסוגי' משמע דרק הברייתא דגנב וטבח בשבת ולע"א זה מוקמינן בטובח ע"י אחר והטור חו"מ סי' ש"ב כתב וז"ל עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהי' חייב שהרי אין בו חיוב מיתה לגנב ולדעת א"א הרא"ש ז"ל פטור משום שחיטה שאינה ראוי' כר"י הסנדלר עכ"ל. והנה הטור הוכיח זה מדברי אביו הרא"ש דס"ל אפי' בטבח ע"י אחר פטור דכיון דכתב דאוקמי' למתני' דטבח ביו"כ חייב בטבח ע"י אחר ממילא מוכח דהא דקתני בתר הכי בשבת פטור ג"כ אפי' ע"י אחר אע"ג דליכא חיוב מיתה משום שחיטה שא"ר וכר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסור מה"ת וכתב בסמ"ע שם וכן בפרישה דאע"ג דאנן קיי"ל שחיטה שא"ר שמה סחיטה ה"ד בשוחט ונמצאת טריפה דבשעת השחיטה לא היה ידע שתהי' טריפה ולכך נקט ונמצאת עי' בפרישה משא"כ השוחט בשבת דבשעת שחיטה ידע שלא תהי' ראוי' לדידן נמי לא שמה שחיטה ולענין מה שפסק כר' יוחנן הסנדלר אע"ג דאנן לא קיי"ל הכי רק או כר"י או כר"מ לענין מבשל בשבת וכן מדברי הרא"ש גופי' במס' חולין בסוגי' דהשוחט בשבת נראה דלא ס"ל לענין איסור והיתר כר"י הסנדלר מ"מ לענין טביחה ומכירה קיי"ל כר"י הסנדלר והטעם כתבתי בדרישה משום דזהו תלי' בפלוגתא דרב אחא ורבינא וקיי"ל הלכה כדברי המיקל ומשו"ה אזלינן בזה ובזה לקולא עכ"ל כלומר דלענין שיפטר מממון הוי לקולא אי ס"ל מעשה שבת דאורייתא וממילא יהי' פטור מממון ועי' בדרישה בתוס' ביאור ומסיים שם בדרישה וז"ל אלא שאכתי קשה כיון שאכלו הרי מחשב לי' לשחיטה ראוי' ואיך לא ישלם ד' וה' מאחר שלא ס"ל כר"י הסנדלר ואי מיירי בשאינו רוצה לאכלו כלומר וא"כ לא מחשב לי' לשחיטה ראוי' הו"ל לרבינו לחלק עכ"ל עי"ש:

והש"כ שם כתב וז"ל והבין הטור דכוונת הרא"ש לומר במתניתין מיירי בטובח ע"י אחר וחייב ביוכ"פ ופטור בשבת מטעם שחיטה שא"ר וכו' והא וודאי ליתא מכמה טעמים אלא הרא"ש נקט לשון הש"ס בקצרה וכן דרכו של הרא"ש במס' ב"ק לקצר לשון הש"ס מי שבקי קצת בלשון הרא"ש דב"ק עי"ש בש"כ ותמיה לי וכי הוא היה יותר בקי בלשון הרא"ש והטור גופי' שהעיד על אביו הרא"ש להדי' דס"ל דבשבת פטור אפי' בטובח ע"י אחר:

(ג) והנה בס' תורת חיים למס' ב"ק הקשה על הרא"ש ב' קושיות א' דהא מדאמרי' במסקנא אמר ר' כהנא מי מצית לאוקמי' מתני' כר"מ ולא כר"ש מוכח להדי' דלא מוקמינן כלל למתני' בטובח ע"י אחר. ב' איך אפש"ל דבשבת פטור מטעם שחיטה שא"ר הרי לתנא דמתני' ס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה דהא מחייב בשוחט ונמצא טריפה (וקושיא זו כבר תירץ בסמ"ע לחלק בין שא"ר משום שחיטת שבת ובין שא"ר משום טריפה וכבר הבאתי לעיל). ג' דא"כ גם ביוכ"פ יהי' פטור דביוכ"פ נמי הוי שחיטה שא"ר דמאן דס"ל מעשה שבת אסור מה"ת ה"ה מעשה יוכ"פ דמעשה יוכ"פ נמי אסורי' מלא תאכל כל תועבה עי"ש ולא תירץ כלום ועי' בב"ח דרוצה נמי לומר דאי ס"ל דמעשה שבת אסור מה"ת ה"ה ממשה יוכ"פ. אמנם בפריש' כתב דאפי' אי מעשה שבת אסור מה"ת מ"מ מעשה יוכ"פ מודה דמותר ולכך חייב ביו"כ בטובח ע"י אחר. וביותר יש לתמוה על הרי"ף אי נימא נמי כיון דהביא האוקומתא דטובח מ"י אחר על מתני' דטבח ביוכ"פ וא"כ מוכח דמתני' דטבח בשבת דפטור אפי' ע"י אחר ומ"ט הא איהו פסק להדיא בפ' כירה דלא קיי"ל כר"י הסנדלר וא"כ הוי שחיטת שבת שחיטות ראוי'. ובאמת להמעיין בדברי הרי"ף אינו מוכח כ"כ דס"ל דבשבת פטור אפי' ע"י אחר שהרי אח"כ הביא המתני' דטבח בשבת פטור משמע סתמא כפשוטו דהא עצמו טבח ומשום דקלב"מ מפטר וכן כתב