תבואות השדה חלק א כד

דדברי הב"ח כנים ואמיתים דביו"ט כיון שאינו רשאי לשורפו מהני ליה הביטול דאתמול ואנחנו הוספנו בתוספת מרובה דכל שאינו מזומן לפניו ממילא אין לנו הוכחה שאין הביטול בלב שלם ודאי מהני הביטול רק היכא שהיה מזומן לפניו ואפ"ה אינו מבערו אזי אנו דנין שגם הביטול אינו בלב שלם. אמנם מ"ש שם הפר"ח דאי ביטול היא מטעם הפקר ודאי מהני אפילו לחמץ ידוע זה יש לו מקום לספ' דאי מהני מתורת הפקר אם כן אין חילוק אפילו אם אין לבו שלם הרי היא הפקיר ואי בעי' אחר לזכות בו קודם שהגיע זמן איסורו מצי זכי ביה ומהני ביטול אפילו לחמץ שהיא לפניו רק אי ביטול היא מטעם תשביתו אזי בעינן שיהיה נחשב בעיניו ממש כעפר וכמ"ש הר"מ פ"ב מהלכות חמץ ומצה ע"ש. (ו) והנה ראיתי בספר קצה"ח סי' רע"ג שהקשה לסברת הפוסקי' דביטול היא מטעם הפקר הא הפקר לא הוי רק מטעם נדר כמ"ש הר"מ פ"ב מהלכות נדרים הלכה י"ד ואם כן אכתי ברשות הבעלים קאי רק דאיסור בל יחל רביע עלה עי"ש ונראה דהנה הארכנו בחידושינו לסוגי' דמשיכה דמאן דסבירא ליה ד"ת מעות קונות ס"ל דכל קנין עמר בסילוק רשות בעל החפץ ומאן דס"ל משיכה קונה ש"ל דעיקר הקנין נגמר לעשות קנין דוקא בגוף החפץ ועי' כתוס' ריש פ"ב דמס' בכורות והנה הפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה מכל מקום הרי הבעלים סלקו רשותם ממנו וא"ש ממילא גבי חמץ כיון דאנן קיי"ל כר"י ד"ח מעות קונות אם כן ממילא כל שהבעלים סלקו רשותם מן החמץ תו לא נחשב להיות כשלו דהרי גם בשאר קנינים נגמר הענין בסילוק רשות הבעלים לחודיה ועיין היטב בשו"ת חתס"ו ליו"ד סי' ש"י וסי' ש "ז ואם כן א"ש דרש"י סובר כר"ל דמשיכה קונה ואם כן לא נגמר הקנין בסילוק רשות הבעלים לחודיה רק במשיכה בגוף החפץ ולכן לא ניחא ליה לומר דביטול מטעם הפקר כקושיות הקצה"ח דבהפקר אכתי ברשות הבעלים קאי ועיין בתוס' מס' ע"ז ע"א ת"א ד"ה רב אי שם גם כן הביאו פלוגת' רש"י ור"ת אמנם התוס' כאן ס"ל כשיטת ר"ת דהלכה כר"י ר"ת מעות קונות אם כן נגמר הקנין בסילוק רשות הבעלים אם כן ממילא מצינו לומר דביטול היא מטעם הפקר אמנם לרש"י בהפקר לחודיה לא נפיק מרשות הבעלים עדיין רק הכא גבי חמץ דהתורה לא הקפידה רק שלא יראה לך דהיינו שלא יהיה נראה בלבך עיין חת"ס ליו"ד סי' שי"ז ד"ה ומה וגילתה התורה להדיא דכל היכא שאינו נחשב בעינו אין אנו דנין אם הי' ברשותו או לא רק כל היכא שהיה מסכים בדעתו לדעת המקום שאין נחשב בעינו לכלום דמה"ת נמי אינו נחשב לכלום כיון שאסור בהנאה רק דבזה שאסרה התורה עליו אכתי לא נפיק מרשותי' עד שיסכים גם דעתו לזה וכל שהחמץ מוכן לפניו חיישינן שלבו אינו נכון עמו ולכך לא מהני הביטול, אמנם אי ביטול היא מתורת הפקר בזה ודאי יש לקיים סברת הפר"ח אז מהני בכל גווני' אפי' לחמץ ידוע דהוי ממש כשל אחרים רק שהוספנו דלפי"ז אפילו אין הביטול כלב שלם נמי מהני זמניות דאמרינן דעל ידי ההפקר הוי כאילו אינו ברשותו ואם כן מה לנו ללבו דהא באמת אפילו מתורת ביטול נמי הא מהני אפילו לחמץ ידוע רק כיון שלא נוכל לירד למעמקי לבו אמרינן אולי היה מערים ולכך לא מהני וכן כתב להדיא בחת"ס הנ"ל ואם כן בהפקר אי אמרינן דהי' עצמו הוי בקנין להוציא מרשות בעלים אין לנו נ"מ כלל במחשבות לבו ומהני אפילו לחמץ ידוע כסברת הפר"ח. ויש להסביר יותר עפ"י מה שראיתי להפרמ"ג או"ח סימן תמ"ח באשל אברהם ס"ק ח' שחקר בהא דבעינן פיו ולבו שוין לענין ביטול והא קיי"ל דברים שבלב אינ' דברים עי"ש. אמנם ראיתי במהר"ם שיק לאו"ח סי' קצ"ה כיון דעיקר ענין ביטול היא מה שהיא מושבת בלבו כמ"ש הר"מ פ"ב מחו"מ לא שייך בזה דשב"ל אינ' דברים ואם כן היינו דוקא אי ביטול היא מכח תשביתו אבל אי ביטול היא מטעם הפקר הדרא חקירת הפרמ"ג לדוכתא דאין נ"מ מה שבלבו כיון דדברים שבלב אינן דברים וממילא לא בעינן פיו ולבו שוין כנ"ל ודוק:

(ז) ואכתי פש גבן לברורי מה שהקשו הר"נ והביאו הפר"ח גם כן מהא דמוקמי' בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עסה מגולגלת דמבטל ליה מקמיה דתחמיץ אלמא דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול הנה מלבד דכאן גם כן י"ל הואיל והיא שבת ויום טוב שא"א לבערו ממילא מהני הביטול כמ"ש הב"ח סי' חל"א אמנם הכא בלא"ה א"ש לפימ"ש דהא דלא מהני ביטול לחמץ ידוע דחיישי' דלמא אינו מבטלו בלב שלם וא"כ היינו דוקא היכא שכבר נתחמץ שאין לו תקנה אחרת חיישי' דלמא אין הביטול בלב שלם משא"כ הכא בעיסה מגולגלת דעדיין לא באה לכלל חימוץ ובידו היה לאפותה ובאין מוכרח על הדבר הולך ומבטלה כדי שלא יעבור עליה בב"י בכהאי גוונא ודאי הביטול היא בלב שלם [ואין לומר דהא יש לו מניעה שאין יכול לאפותה משום שיושב לפני רבו דאם כן הוי ממילא במו שאין מזומן לבערו ומהני הביטול כמ"ש באות ה' ודוק:

ונבאר שיטת הטור שכתב במג"א סי' תל"ד דהיכא דנמצא חמץ שלא היה ירוע לו עובר למפרע היכא דלא ביטלו. (ח) כבר הבאתי לעיל באות ב' שיטת הטור דהיכא דלא ביטל החמץ עובר למפרע עיין מג"א סימן תל"ד ס"ק ה' והקשה הב"ח אם כן מאי פריך הגמרא וכי משכחה לבטלה וכן מאי משני משום דלאו ברשותי' קאי לבטלי' ותיפוק ליה דהא יעבור למפרע בב"י. ולכך הוצרכו לתקן לבטל קודם. ונ"ל דאדרבה מכאן הוכיח הטור דהיכא דלא בטל עובר למפרע דהנה לכאורה קשה קושיא עצומה מאי משני דלמא משכח לבתר איסוריה ולאו ברשותיה קאי לבטלי ואכתי יקשה הא יוכל לבערו ועיין בצל"ח שהרגיש גם כן בזה. ונראה דקושית הגמרא הכי אזלא דהנה בקצה"ח סימן רס"ב הקשה אמאי אמרינן דכיון דלא הוי ברשותיה לא מהני הביטול והא כמו דאמרינן בכלך אצל יפית אם נמצאו יפית תרומתו תרומה דמהני גלי' דעתי' על מעיקרא ה"נ כיון דמבטל אח"כ מהני גלוי' דעתו שאין רוצה לזכות בה על מעיקרא אמנם יש לחלק דבשלמא גבי כלך אצל יפות כיון דאי בעי מצי השתא נמי לתרום מן היפות ממילא מהני גלוי דעתו דמעיקרא נמי ניחא ליה בגויה משא"כ הכא כיון דהשתא אילו לא היה ניחא ליה מעיקרא לבטל החמץ אינו בידו שוב לבטל ממילא לא מהני נמי גלוי דעתו דעכשיו על מעיקרא דבאמת עיקר ענין הביטול דמעיקרא הי' כיון שבאמת חמץ אינו ברשותו רק שעשאו הכתוב כאילו היה ברשותו בע"כ. וא"כ כל שמסלק עצמו מעיקרא שאינו רוצה לזכות במה שזיכתה לו התורה בע"כ לחייב עליו מהני דומה לזה מצינו בגמ' ריש פ' הכותב דבדבר שלא בא עדיין לידו מהני לשון סילוק בעלמא וה"נ רוצה לסלק עצמו ממה שהתורה אוקמי' החמץ ברשותו וקודם שהגיע הזמן ההיא מסלק עצמו והוי דומיא דמתנה קודם שהגיע לידו ועיין היטב בשו"ת הב"ח סי' קנ"ד ועיין בשו"ת אמרי אש לאו"ח סי' כ"ד ואם כן כל היכא שלא בטלו מעיקרא וכבר הגיע החמץ לרשותו לענין שיתחיי' על ידי דרחמנא אוקמא ברשותו בע"כ ממילא לא מהני הביטול דמעכשיו על מעיקר' כיון שעכשיו אין בידו לעשות כלל דבר ההוא ודוק. אמנם אי הו"א דמצי לבטולי אפילו לאח"ז איסורו נמי ל"ש לומר דעובר למפרע דהא לפי"ז שפיר אמרינן כקושית קצה"ח דמהני הביטול של עכשיו על מעיקרא נמי ואם כן הכי אזיל קושית הגמרא וכי משכחה לבטלה ול"ל דהרי יעבור למפרע עכ"פ לשיטת הטור כקושית הב"ח דהא אי יבטל עכשיו מהני על מעיקר' נמי אי הו"א דמצי לבטל אפילו לאח"ז איסורו כקושית קצה"ח אמנם לבתר דמשני ליה דבתר הכי לא מצי לבטל כיון שאינו ברשותו אם כן עובר למפרע באמת כשיטת הטור תו לא קשה אכתי אמאי לא פריך וכי משכחה לה לבערה לשיטת הסוברים דלא כפירש"י דחש עלי' לשורפה דהא לא מהני מידי מה שיבערה עכשיו כיון דיעבור למפרע וממילא הוכיח הטור שפיר ממסקנת הגמרא דמשני דלאו ברשותיה קאי ולא פריך דהא אכתי מצי לבערה וע"כ דעכ"פ עובר על למפרע ולכך הצריכו לבטל