תבואות השדה חלק א רמח

דהא מגירושין לא מצו למילף דמה לגירושין שכן ישנו חול ול"ל הני קדשים יוכיח דמה דא"ל שותפות בגויה דמצי משוי שליח אף אני אביא שאר קדשים דהא עיקר הפרכ' שכן ישנו חול הי' מכח סברא דבמצוה כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו אין נכון לעשות שליח וממילא לא מהני שליחות כלל אמנם היכא דא"ל שותפות בגויה דל"ש לומר כלל מצוה בו יותר מבשלוחו דהא כיון שאין שנים רשאי' לשחוט וכל איזה מהם ששוחט מקיים המצוה דבו שפיר מצי משוי שליח משא"כ בשאר קדשים ליכא למילף מגירושין דמה לגירושין שכן ישנו חול ול"ל הני קדשים יוכיחו דהא כיון דא"ל שותפות בגויה אין כאן שום סברא לחלק בין מצוה לרשות משא"כ היכא שהי' מצוה לא מצי משוי שליח וקאי שפיר קושי' הגמ':

(יג) אמנם לפימ"ש לעיל באות ד' דאי אמרינן כסברת הברכ"י דעיקר שליחות הי' דחס רחמנא עלי' שלא יהי' לו איזה מניעה ויתבטל לעשות' וא"כ איכא סברא אפכא דרק במצוה יכול לעשות שליח ולא ברשות. וא"כ תו ליכא פרכא כלל שכן ישנו חול דהשתא במידי דחול שאפי' אם יהי' לו מניעה לעשות אין קפיד' כ"כ ואפ"ה נתנה לו התורה רשות לעשות ע"י שליח מכ"ש במצוה שאם יהי' לו מניעה לעשות בעצמו יתבטל ממצוה בוודאי הדין נותן שיהי' יכול לעשות ע"י שליח א"כ אזדא לי' הך פרכא שכן ישנו חול לגמרי וא"כ קמה וגם נצבה קושי' העצמות יוסף הנ"ל מאי פריך ודלמא שאני התם דא"ל שותפות בגויה הא נוכל ללמוד שאר קדשים מגירושין דמצי משוי שליח ול"ל שאני גירושין שכן ישנו בע"כ דקדשים יוכיחו הני קדשים דא"ל שותפות בגויה. ול"ל דמגירושין אין להוכיח שכן ישנו חול וממילא ל"ל הני קדשים דא"ל שותפות בגויה יוכיח משום דכל היכא דא"ל שותפות אין שום נ"מ אע"ג שהי' מצוה דהא מ"מ מקיים המצוה דבו דכל היכא דא"ל שותפות ל"ש לומר מצוה בו יותר מבשליח כמובן. הא עכשיו קיימינן דזהו לא חשיב פרכא כלל שכן ישנו חול דאדרבא אי אמרינן דכל ענין שליחות הי' חידוש ורק דרחמנא חס עלי' שלא יהי' לו מניעה א"כ מכ"ש במצות מסתבר טפי שיכול לעשות ע"י שליח א"כ הדרא קושי' עצמות יוסף לדוכת' וצ"ל דסוגי' דגמ' דהכא אזיל אי אמרינן דשליחות הי' באמת מסברא דיכול לעשות שליח והנה א"כ במידי דמצוה שפיר איכא סברא אפכא כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו לא מהני שליחות ולכך שפיר פריך הגמ' מנ"ל שליחות גבי קדשים ול"ל דמגירושין דגירושין שאני שכן ישנו חול ול"ל דהני קדשים דא"ל שותפות בגויה יוכיח אף אני אביא שאר קדשים דהא גבי הני דא"ל שותפות בגויה ל"ש כלל למפרך שכן ישנו חול כיון דא"ל שותפות ל"ש כלל מצוה בו יותר ודו"ק:

(יד) אמנם ה"ד לבתר דמסקי' כאן דתרומה ילפינן מגירושין וקדשים ולא אמרינן דאצטריך גבי תרומה דלא נילוף ממעיל' כמ"ש דבמעיל' בלא"ה נמי ידעי' מסברא דיש שליח וא"כ אמרינן דשליחות הי' מסברא כלומר דעיקר הדבר שיכול לעשות גם ע"י שליח הי' מסברא רק במצוה יש קצת סברא לומר דלא מהני השליחות כיון דמצוה בו יותר וא"כ פריך שפיר דלמא שאני הכא דא"ל שותפות בגויה ול"ש מצוה בו יותר ולכך מצי משוי שליח אבל בשאר קדשים היכא דל"ל שותפות מנ"ל דלמא באמת לא מהני אפי' ע"י שליח כיון דאפי' אי היה מהני נמי הוי אמרינן מצוה בו יותר ולכך דלמא נימא דלא מהני כלל. משא"כ קודם שהביא הגמ' הך שקלא וטרי' דשכן ישנו חול וגם דתרומה ילפינן מגירושין וקדשים הו"א דלמא עיקר הא דמהני שליחות הי' אפכא מסברא חיצונ' דמסברא חיצונ' לא הי' מהני שליחות כלל וא"כ מה דגלי רחמנא דמהני שליחות הי' רק דחס עלי' שלא יהי' לו מניעה לעשותה וא"כ מכ"ש במצוה דכדי שלא יתבטל ממצוה וודאי דמהני שליחות ול"ש כלל הך פרכא שכן ישנו חול כמ"ש לעיל אות ד' וא"כ לא הוי מצי הגמ' להקשות ש"ה דא"ל שותפות בגויה דהדרא קושי' עצמות יוסף לדוכת' דנוכל לילף שאר קדשים מגירושין ול"ל מה לגירושין שכן ישנו בע"כ דאמרינן הני קדשים דא"ל שותפות בגויה יוכיחו אף אני אביא שאר קדשים ול"ל דשאני גירושין שכן ישנו חול דהא אי הו"א דעיקר שליחות הי' היפוך מסברא חיצונה ורק דהתורה חס עליו שלא יהי' לו מניעה לעשות א"כ מכ"ש במצוה וודאי מצי משוי שליח שלא יתבטל ממצוה וא"כ הוי ילפינן שאר קדשים דל"ל שותפות מגירושין וקדשים דא"ל שותפות ולא הי' קשה מידי מעיקרא ולכך לא פריך הגמ' הך ודלמא דאיל שותפות רק לבתר שקלא וטרי' דלעיל דמוכח דשליחות הי' מסברא חיצונה א"כ קשה שפיר שאר קדשים דל"ל שותפות מנ"ל ול"ל דמגירושין וקדשים דא"ל שותפות ילפינן כקושי' העצמות יוסף דהא ליכא למילף כלל מגירושין דבשלמא בגירושין דין הי' שיכול לעשות שליח כמו שיכול לעשות בעצמו משא"כ בקדשים דמצוה בו יותר אינו יכול לעשות שליח ותו ליכא למימר קדשים דא"ל שותפות יוכיחו דהא דא"ל שותפות ל"ש כלל מצוה בו יותר וא"כ פריך הגמ' שפיר שאר קדשים דל"ל שותפות מנ"ל ודו"ק היטב. כי הי' נכון בס"ד בסוגי' הגמ'. (טו) בתוס' בד"ה ודלמא כתבו וז"ל ואין לומר דאה"נ דהיכא דל"ל שותפות בגויה לא משוי שליח דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה וכו' אלמא דמצי לשוי' שליח אפי' היכא דל"ל שותפות בגויה והקשה המהרש"א דא"כ לעיל כי הביא הגמ' המתני' דחבור' שאבד פסח' אמאי לא הביא מהך מתני' דהרי שאמר לו רבו שהי' מוקדמ' בפרק האשה ואמאי הביא הך דחבורה שאבד פסח' דמצינו למימר דמיירי באית לי' שותפות בגויה ולא תירץ כלום. והנה לפימ"ש לעיל אות ה' בתוס' בד"ה נפקא לי' דהכי אזלא קושי' הגמ' מנ"ל דשליח הו' כבעלים ממש ועי' מ"ש לעיל באות ג' בלשון רש"י א"ש דהא מהך מתני' דשכח מה אמר לו רבו אינו מוכח רק דיכול לעשות ע"י שליח נמי ולא שיהי' השליח כבעלים ממש משא"כ גבי חבורה שאבד פסח' כיון דשלהם פסול אם שלו נשחט ראשון דמזה מוכח דהשליח הוי כבעלים ממש וממילא לכך פסול שלהם דחזינן שמה ששחט השליח כאילו הבעלים ממש שחטו לכך לא הביא רק המתני' דמבור' שאבד פסח' אמנם כאן אזיל הגמ' להקשות על עיקר השליחות מנ"ל דמהני בל"ל שותפות כיון דמצוה בו יותר בזה כתבו התוס' שפיר דאין לומר דבאמת לא מהני היכא דל"ל שותפות דהא מהך מתני' דשכח מה אמר לו רבו מוכח להדי' דמהני אפי' ל"ל שותפות אמנם לענין שיהי' מוכח דהשליח כבעלים ממש בוודאי ניחא לי' טפי להביא מתני' דחבור' שאבד פסח' דמשם מוכח דשליח כבעלי' ממש ודו"ק היטב:

(טז) עוד הקשו בתוס' בד"ה ודלמא אמאי לא מקשה הגמ' לריב"ק נמי דלמא מיירי בא"ל שותפות בגויה ומה שתירצו התוס' דושחטו אותו משמע דאחד שוחט פסחים הרבה קשה להבין ועי' במהרש"א שכתב ג"כ שאין זה מוכרח רק דאכ"ל דמיירי נמי באחד שוחט פסחים הרבה. אמנם באמת כפי הלשון דקרא אדרבא משמע דמדייק מדכתיב ושחטו לשון רבים ואותו הי' לשון