תבואות השדה חלק א רמו

שם דלר"י היא גזה"כ משום דכתיב אישה יקימני מ"מ הא ר' יונתן נמי ידע מהך קרא וע"כ דדריש ליה לאיזה דרשה אחרינא וא"כ מ"ט דר' יאשיה ונ"ל דבהכי פליגי דר' יאשיה סבר דהא דמהני שליחות בכהת"כ היינו רק דהתורה גלה לנו דכמו דיכול לעשות בעצמו יכול לעשות ע"י שליח נמי וא"כ ה"ד בשאר דברים אבל גבי הפרת נדרים דהא דהבעל מצי מיפר היא רק משום כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואיהי אדעתא דשליח לא נדרה אמנם ר' יונתן סובר דשליחו של אדם הוא כבעלים ממש א"כ גם לענין נדרים לא מסתבר ליה למדרש קרא למעט שליחות (ואע"ג דהא קי"ל כרבי יאשיה ע' בש"ע סימן רל"ד סעיף ל' מ"מ כפי הנראה רק מספיקא קי"ל כרבי יאשיה להחמיר וכן כתב להדיא בחי' הרמב"ן לשם וז"ל והלכתא כרבי יאשיה דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל) והנה בהא מילתא אי נימא דשליח מותר לשחוט בשבת קרבן פסח של חבירו כ"ל דהנה ודאי אי אמרינן דעיקר הא דשליחות דמהני היא דהתורה גילה לנו מקרא דושחטו דאין חילוק אם הבעלים שוחטים או השליח א"כ פשיטא דהשליח מותר לשחוט בשבת נמי דהא מעיקר המצוה היא כששליח שוחט כמו אם הבעלים שוחטים כיון דאמרינן דהתורה אמרה כמו שהבעלים שוחטים כן השליח שוחט וא"כ אין נ"מ מידי דאם הבעלים שוחטים עושים הבעלים המצוה ואם השליח שוחט עושה השליח המצוה משא"כ אי אמרינן דהא דשלוחו שא"כ היינו דהשליח הוי כמו הבעלים ממש א"כ גם כשהשליח שוחט הוי עיקר המצוה של הבעלים שפיר מצינו למימר דהשליח לא ישחוט בשבת דהא המעשה שעושה השליח ל"ל שהמשלח עשאו והשליח לא עשה כלל דהא גוף השליח לא נחשב עכ"פ כגוף המשלח כמ"ש התוס' רי"ד דלכך לא מהני שליח לענין הנחת תפילין או לענין ישיבת סוכה וא"כ האיסור דחילול שבת עושה השליח והמצוה אינה נחשבת למעשה השליח דהא דששא"כ היא דהשליח הוי כבעלים ממש וא"כ לא עשה השליח מצוה ודוק היטב. וא"כ א"ש בס"ד דר' יאשיה דס"ל דכל ענין השליחות היא שהתורה גלה לנו דמותר לשחוט ע"י שליח נמי לכך מכיון דדרשי' במועדו ואפי' בשבת ממילא שמעי' דהשליח נמי מותר לשחוט אפי' בשבת דליכא שום חילוק בין אם השליח שוחט או הבעלים דהא עיקר המצוה כך הי' דאם הבעלים שוחטין עושים הבעלים המצוה ואם השליח שוחט הוא עושה המצוה ומכיון דידעי' דשחיטת הפסח דוחה שבת אין שום חילוק בין בעלים לשליח. אמנם ר' יונתן לשיטתו דס"ל במס' נדרים דשליח הוא כבעלים ממש א"כ הא דרבתה התורה ששא"כ גבי שחיטת פסח הי' רק דעת שהשליח עושה הוי כאילו הבעלים קיימו המצוה וא"כ שפיר אפש"ל דבשבת אין לשליח לשחוט דהאיסור הוא עושה עכ"פ דהא גופו עשה מלאכה והמצוה מתיחסת להבעלים כיון דשליח הוי כבעלים ממש וא"כ לא הי' רשאי לשחוט בשבת ע"י שליח הקרבן פסח רק אי ילפי' מגז"ש דתמיד דשם מפורש להדי' וביום השבת וכו' ומשם מוכח דשבת הותרה לגמרי לענין קרבנות וממילא אין כאן שום איסור שבת גבי קרבן ומותר ע"י שליח נמי אפי' לר' יונתן ודו"ק היטב. שוב ראיתי בס' שואל ומשיב ג"כ במהדורא תליתאי ח"ב סי' קמ"ה שהביא להוכיח דשבת הותר' לגמרי לענין קרבן אע"ג דלענין טומאה הי' רק דחוי' ונוכל לומר דזה לא ילפי' באמת רק מתמיד ולכך שליח מותר לשחוט קרבן פסח בשבת נמי עי"ש ודו"ק ועי"ש דלענין ק"פ נמי הותרה ואפש"ל דהוא מכח הך גז"ש דבמועדו דילפי' פסח מתמיד:

(ח) כתב הר"מ בפ"ד מהלכות תרומות הלכה א' וז"ל עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם ואין עושין שליח עכו"ם שנאמר גם אתם מה אתם בני בריתי אף שלוחכם ב"ב עכ"ל וכתב הלח"מ פ"ג מהלכות אישות הלכה י"ד ת"ל ובהלכות תרומות כתב רבינו ז"ל הך טעמא דאתם בני ברי' אע"ג דלא צריך ליה התם דכיון דעכו"ם ליתא בתרומה דנפשיה ודאי דאינו נעשה שליח) כלומר ולהרמב"ם עכו"ם לית' בתרומה דנפשיה שהרי בפ"ד מהלכות תרומות הלכה ט"ו כתב העכו"ם שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה לפי שאינם חייבים) מ"ט כיון דהוצרך טעם זה לענין דאין שליחות לעכו"ם בכל התורה כולה כתבו ג"כ התם עכ"ל הלח"מ וע' בספר עצמות יוסף שתמה ג"כ על הר"מ מ"ט הביא הך טעמא דאתם ג"א כיון דבגמרא מסקינן דלא איצטריך קרא בתרומה דילפינן מגירושין וקדשים ועי' בשעה"מ פ"ד מהלכות תרומות הלכה ט"ו. ונלע"ד ליישב דהנה בספר טורי אבן למס' חגיגה י' ע"ב הקשה מאי קאמר הגמ' דלא אצטריך קרא גבי תרומה לענין שליחות דילפינן מגירושין וקדשים הא מצינו למימר כיון דתרומה איתקש למעילה בגז"ש דחטא חטא ובמעילה אי לאו דילפינן בגז"ש דחטא חטא מתרומה הו"א דלא מהני שליחות מסברא דאשלד"ע. וא"כ אי לא היה לן קרא גבי תרומה דיש שליחות הו"א דילפינן ממעילה דאין שליחות וקושיא זו הובא גם כן בשעה"מ שם בשם א' מן הראשונים ע"ש (ט) אמנם אי הו"א דבמעילה כיון דל"ש סברת דברי הרב וכו' דברי מי שומעים שהקשה התו' באמת בד"ה אמאי מעל וע' בחי' הריטב"א שכתב להדיא בד"ה שאני התם דאי הוי דינא דאורייתא כלומר הא דאמרינן אשלד"ע אפילו בלא האי טעמא דדברי הרב נמי אמרינן אשלד"ע ע"ש מוכח דאי אמרינן אשל"ע היא מכח סברת דברי הרב ממילא במעילה דהוי בשוגג ליכא להך סברא רק אי אמרינן אשלד"ע היא אפילו בלא הך טעמא דדברי הרב אז אפי' במעילה נמי היא הסברא חיצונ' דלא מהני שליחו' וע' בש"ך חו"מ סימן שמ"ח סק"ו שהאריך שם. והנה א"כ יש לומר דסוגיא דהכא דמסקינן דלא צריכים קרא בתרומה דילפינן מגו"ק ס"ל דהא דאמרי' אשלד"ע היא רק מכח סברא דדברי הרב וא"כ במעילה דליכא הך סברא כיון דהיא בשוגג ממילא ל"ש אשלד"ע וא"כ ל"ק קושית הטורי אבן הנ"ל דמשו"ה אצטריך קרא בתרומה דלא נילף ממעילה דא"ש דבלא"ה לא הוי אמרי' במעילה דאשלד"ע כיון דל"ש סברת דברי הרב וע' היטב בנו"ב מד"ק לאה"ע סימן ע"ח ודוק:

(י) והנה עתה נחזי אנן במה תליא הך סברא אי אמרינן אשלד"ע אפילו היכא דל"ש סברת דברי הרב וא"כ הו"א במעילה גם מסברא חיצונית דא"ש וא"כ ממילא צריך קרא גבי תרומה דיש שליח דלא נילוף ממעילה כקושית הט"א הנ"ל או אי אמרינן דמסברא ל"ש אשלד"ע. רק היכא דאיכא סברת דברי הרב אבל במעילה בלא"ה הוי ידעינן דיש שליח כיון דהיא בשוגג ל"ש סברת דברי הרב וממילא לא צריך קרא גבי תרומה דלא ניליף ממעילה דהא גבי מעילה נמי מסבר' ידעינן דיש שליח כיון דל"ש סברת דברי הרב ונראה דהך מילתא תליא במה שיש לחקור אי הא דאמרינן בכהת"כ דמהני שליחות היא מסברא חיצונ' והא דאצטריך קרא לרבות שליחות היא רק משום דמצינו גבי שחוטי חוץ דמיעוט' קרא שליחות או דלמא דבאמת אי לאו שום קרא הו"א דמסברא חיצונ' לא מהני שום שליחות רק כיון דרבתא התורה בכמה מקומות דיש שליחות כגון בגירושין וקדשים ואינך לכך אצטריך קרא גבי דבר עבירה דאין שליחות. והנה בנו"ב מד"ק לאה"ע סי' ע"ד כתב בפשיטות דמסבר' חיצונ' לא הוי מהני שליחות כלל וז"ל בד"ה ומה שהביא