תבואות השדה חלק א רמד

שהבעל יכול לגרש ע"י שליח אצטריך רבוי' אחרינא לומר ששליח עושה שליח עכ"ל והנה למדנו מדבריו אלו דתרי גווני שליחות יש האחד דיכולין אנו לומר דשליח אינו כמותו ממש רק דהתורה גלה לנו שאותו המעשה כמו דמהני ע"י עצמו מהני ע"י שליח נמי. דרך השני דהשליח הו' כבעלים ממש וא"כ ניחא דגבי תרומה אין אנו מוכרחין כלל לומר דשליח הו' כבעלים ממש רק דיכול לתרו' ע"י שליח נמי לכך פרש"י שפיר מנ"ל דשליח תורם דליכא לפרש מנ"ל דששא"כ דדלמא באמת אינו כבעלים ממש רק דאמרינן כמו שיכול לתרום בעצמו מהני ע"י שליח נמי. אמנם גבי פסח דאמרינן דאם של השליח נשחט ראשון הם אוכלי' עמו ושלהן פסול ובשלמא אי אמרינן דהשליח הו' כבעלים ממש א"כ הוי מה ששחט השליח ראשון כאילו הבעלים שחטו ומה ששחטו הם אח"כ ממילא פסול דכיון שכבר נשחט הפסח אינם יכולים לימשך ממנו משא"כ אי ל"א רק דמצי לשחוט ע"י שליח נמי א"כ ניהו דמה ששחט השליח עבורם כשר מ"מ אם גם הם שחטו כיון דמה ששחט השליח לא הוי כבעלים ממש א"כ אמאי יהי' שלהם פסול וע"כ דשליח כבעלים ממש ולכך שפיר פרש"י מנ"ל דשליחו של אדם כמותו כלומר כבעלים ממש לשחיטת קדשים ודו"ק:

(ד) בגמ' לא נכתוב רחמנא בגירושין ותיתי מהנך כלומר מתרומה וקדשי' מה להנך שכן ישנו במחשבה וכתב בס' עצמות יוסף וז"ל קשה לישתוק קרא דונחשב לכם דכתיב גבי תרומה לאשמעינן שישנו במחשבה וגם קרא דכל נדיב לב דכתיב גבי קרבנות דשמעי' מינה דקדשים איתנהו במחשבה דמדאצטריך קרא בגירושין ולא נפקא לן מתרוייהו שמעי' דקדשים ותרומה איתנהו במחשבה ולהכי אצטריך קרא בגירושין דלא מצי למילף מתרוייהו עכ"ל ונ"ל דאע"ג דאמרינן דתרומה לא ילפינן מגירושין שכן ישנו חול מ"מ איכא סברא נמי אפכא לומר דאדרבא דדווקא בדבר מצוה הי' דמהני שליח אבל בדבר הרשות לא וא"כ לא הוי ידעי' דתרומה וקדשים איתנהו במחשבה אי לאו קרא משום דאלא"ה אמאי לא ילפינן גירושין מתרומה וקדשים דהו"א דרק משו"ה לא ילפינן גרושין מתו"ק משום דתרומה וקדשי' הוי מצוה לכך יכול לעשות שליח משא"כ בגירושין דלא הוי רק רשות א"י לעשות שליח דכל גירושין הוי רשות דאפי' אם זנתה תחתיו כמי אין מצוה לגרשה רק שלא תהא יושב' תחתיו כמ"ש התוס' מס' זבחים ע"ב ד"ה סתם אשה עיי"ש. ואע"ג דגמ' משמע איפכא דטפי מסתבר שיכול לעשות שליח ברשות מבדבר מצוה דהרי הגמ' פריך מה לגירושין שכן ישנה חול מ"מ יש כמי סברא ג"כ איפכא דטפי יכול לעשות שליח בדבר מצוה מבדבר הרשות וא"כ ממילא לא הוי מצינו למילף גירושין מתרומה וקדשים עפ"י מ"ש בס' ברכי יוסף לאו"ח סי' תל"ד עמ"ש מהר"ם בשו"ת לח"א סי' קכ"ז דלא מצי להקדיש ע"י שליח וכן מ"ש הר"נ בשם אחרי' דביטול חמץ לא מהני' ע"י שליח וה"ה הפקר ונדר דה"ט דכל מידי דיכול אדם לעשותו בלי שום טירחא לא מהני שליחות דלמאי אצטריך לי' שליח והא יכול לעשות מעצמו ומשו"ה נדר והפקר והקדש וביטול חמץ דיכול לעשות בעצמו בכל מקום ובכל לשון בלי שום טרחא לא מהני שליחות ול"א בכה"ג ששא"כ עכ"ל ע"ש. הנשמע מדבריו אלו דהא דנתנה התורה כח ורשות לעשות שליח הי' רק משום דהתורה חס עליו דלפעמים יהי' לו מניעה לעשות בעצמו לכך הרשהו התורה לעשות ע"י שליח. ואע"ג דלא קיי"ל כהך סברא מ"מ בדרך הו"א אפשר עכ"פ לומר כן. וא"כ ממילא הי' נמי ס"ד לומר דבשלמא היכא דאיכא עליו מצוה לעשות רש לו מניעה ואם לא יוכל לעשותו ע"י שליח יתבטל ממצוה לכך נתנה לו התורה כח ורשות שיוכל לעשות ע"י שליח כמו לפעמים בתרומה דאם לא יכול לתרו' בעצמו יתבטל ממצוה או היכא שאינו יוכל לשחוט בעצמו קרבנו יתבטל ממצוה עשיי' קרבן פסח בזה שפיר יכול לעשות ע"י שליח משא"כ בגירושין דהי' דבר הרשות וא"כ אין קפידא כ"כ באם יהי' לו מניעה ולא יוכל לגרש לא נתנה לו התורה כח שיוכל לעשות ע"י שליח. כך הי' אפש"ל בס"ד ולכך לא מצינו למילף גירושין מתרומה וקדשים ולא משום דתרומה וקדשים ישנ' במחשבה ולכך שפיר אצטריך קרא דתרומה וקדשים ישנ' במחשבה רק דלפי האמת דכבר גלה לנו התורה דתו"ק ישנ' במחשבה פריך הגמ' הך פרכא מה להנך שכן ישנ' במחשבה אבל אי לאו קרא הו"א דלכך לא ילפי' גירושין מתרומה וקדשים משום דדווקא בדבר מצוה יכול לעשות שליח כמ"ש ולא משום דתרומה וקדשים איתניהו במחשבה ושפיר אצטריך קרא ומתורץ קושי' עצמות יוסף ודו"ק:

(ה) בתוס' בד"ה נפקא לי' מדריב"ק הקשו אמאי יליף דשליחות מהני בקדשים מדאצטריך בשחיטת פרו של אהרן לומר שהיה בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעי' בעלים. והנה הקשו המפורשים אמאי לא הקשו התוס' מיד על קושיות הגמ' מהא דתנן חבורה שאבד פסחה מנ"ל הו"ל להתוס' להקשות לילף מפרו של אהרן. ונ"ל דהנה יש לדקדק במה שסיימו התוספת בקושיית' מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים. א"כ נראה מדבריהם דעיקר כוונתם להקשות דמפרו של אהרן מוכח דלא בעינן בעלים כלל ואין המצוה כלל על הבעלים וא"כ ממיל' אין נ"מ מידי אי מהני שליחות או לא כיון דליכא מצוה כלל על הבעלים לכך נ"ל בכוונת התוס' עפ"י מ"ש לעיל אות ג' בשם הריב"ש דתרי גוונים שליחות יש או דמהני ע"י שליח כמו אם עושה בעצמו ואז ל"ב דלהוי השליח כבעלים ממש או דאמרינן דשליח הי' כבעלים ממש וכתבנו לעיל דהכא גבי חבורה שאבד פסח' ע"כ ליכ' למימר דענין השליחות היה רק שמהני ע"י שליח נמי דא"כ אמאי יהיה פסול מה ששחטו הבעלים וע"כ דאמרינן. דשליח הוי כבעלים ממש וממיל' מה ששחט השליח ראשונה הוי כאילו הבעלים בעצמם היו שוחטים ולכך פסול מה שהם שחטו אח"כ כיון דחזינן שמה ששחט השליח היה כאילו הבעלים כבר שחטו וא"כ רשאים להמשך מן הפסח אחר השחיטה והנה במס' מנחות י"ט ע"א פריך הגמר' אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים כו' מדגלי רחמנ' ושחט את פר החטאת אשרי לו מכלל דשחיטה בעלמ' ל"ב בעלים ע"ש (ועיין בחתס"ו לחיו"ד סי' שכ"א שהבי' להקשות בשם הראשונים דנילוף שחיטה מסמיכה דבעי' בעצמ' של בעלים וכתבתי שם בגליון שהיא קושית הגמ') והנה דברי התוס' בכאן היא דברי הגמ' דשם. והנה ע"כ אין כאן קושי' מפרו של אהרן על קושית הגמ' דפריך אפי' דחבורה שאבד פסח' כו' מנ"ל דמאי פריך הא ילפינן מפרו של אהרן דל"ב בעלים דמפרו של אהרן לא מוכח רק דלא בעינן בעלים וממילא כשר ע"י שליח נמי כיון דבאמת אין צורך כלל לשליחות כמ"ש בחי' המקנה עי"ש מ"מ היכ' ששחט השליח תחלה מנ"ל שיהיה מעכב על מה ששחטו הבעלים אח"כ כיון דלא ידעי' דשלוחו של אדם כמותו ממש כמ"ש ולכך פריך הגמ' שפיר חבורה שאבד פסח' וכו' דחזינן דמה ששחט השליח הוי כאילו הבעלים ממש שחטו ולכך פסול שלהם כיון ששחט שליח הראשון מנ"ל דזה אין מוכח מפרו של אהרן דמשם לא מוכח רק דלא בעינן בעלים כמ"ש שם הגמ' וא"כ אין כאן מקום לקושית התוס' כלל על המקש'