תבואות השדה חלק א רמב

שהובא במחה"ש סי' תמ"ז מאי פריך לרב מאי אפי' גדי וטלה הא שפיר קאמר לא מיבעי' גדי וגדי דהוי מב"מ אלא אפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ נמי ריחא מילתא הי' וכתב הפלתי דהגמ' מקשה אפי' לאביי דאזלינן בתר טעמא וא"כ גדי וטלה נמי הוי מב"מ ע"ש ס"ק ב' ולכאורה קשה מנ"ל להמקשה דרב ס"ל כאביי דלמא ס"ל דאזלינן בתר שמא כרבא וקאמר שפיר ואפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ ולהנ"ל ניחא דהנה מדס"ל לרב דריחא אוסר במב"מ ע"כ ס"ל דהא דמב"מ ל"ב הי' אפי' כשהגופים לא נתערבו רק אפי' בטעמא וה"ה בריחא כיון דהריח הי' אסור עכ"פ וא"כ ע"כ אין הטעם במב"מ משום גזה"כ דולקח דם הפר רק כמ"ש הטעם דכיון שהטעמים שוה אינו יכול להיות בטל וא"כ ע"כ במב"מ נמי אזלינן בתר טעמא וא"כ גדי וטלה נמי הוי מב"מ ומאי אפי' וע"כ דהברייתא לא ס"ל כלל תערובות טעמים רק תערובות גופי' ולכך שפיר קאמר ואפי' גדי וטלה ופריך שפיר והנה הוכחנו בס"ד דרב ס"ל לענין מב"מ דאזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא כרבא ועי' בס' ברוך טעם בשער התערובות דין ב' פרק ח'. וכל השקלא וטריא דילן הי' אי אמרינן דהריח אסור עכ"פ ורק אי יוכל להתבטל במב"מ או בשא"מ היכא שניכר הריח והיינו על דרך הרי"ף ז"ל וכבר הבאתי לעיל באות כ"א שיטת הרמב"ם בכמה מקומות דס"ל דריח אין בו איסור כלל ויבואר עוד בס"ד:

(כה) בגמ' אמר רבא מנא אמינ' לה דריחא ולא כלום הי' דתני' תנור שהסיקו בכמון של תרומה הפת מותר' שאין טעם כמון אלא ריח כמון ונציעה בכאן איזה קושיות ודקדוקים בס"ד א' הקשה המהרש"א לפימ"ש התוס' בד"ה אביי דלרבא לא חשיב לי' כשותה מפני שמזיקו וא"כ משמע כל היכא דלאו מזיקו אסור גם לרבא א"כ בכמון שאינו מזיקו תקשה לי' לרבא לנפשי' הא גם לרבא אסור וגם בפת חמה ג"כ לא מזיקו וקושי' זו הקשה ג"כ במהר"ם ע"ש ב' עוד הקשה המהרש"א לפימ"ש התוס' ד"ה רבא אמר דאביי מצי סבר כלוי במס' פסחים דמתיר בשר נבלה שצלאו עם בשר שחיטה והכא בבת תיהא אסור שנהנה מן הריח בפ"ע משא"כ בבשר נבלה נתערב הריח ונכנס תוך ההיתר א"כ מאי מקשה מכמון של תרומה או מפת חמה הא התם ג"כ נתערב הריח תוך הפת. ג' יל"ד על הלשון אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולאו כלום הי' ולמה לא אמר סתם מנא אמינא לה עי' בס' שערי דעה סי' ק"ח ס"ק ד' שמדקדק כן. ד' מעיקרא אמר ריחא לאו מילתא ואח"כ אמר ריחא ולאו כלום הי' ונראה ליישב הנה רבא סובר בוודאי דריחא אפי' כשהי' בפ"ע אין בו שום ממשות של איסור דהריח לא נכנס כלל בכלל האיסור כמ"ש בה"ג מדאמרי' משרת ליתן טעכ"ע הא הריח אין בו איסור כלל ואפשר דאפי' אביי דס"ל ריחא מילתא הי' לא הוי יותר מחצי שיעור ומדוייק הלשון מילתא כלומר דאינו כמו איסור ממש רק מ"מ שם איסור יש עליו כמו ח"ש ולכך קאמר מילתא עי' שו"ת ריב"ש סי' רפ"ח דמדמה ג"כ בת תיה' לכ"ש. והנה רבא אמר לאו מילתא ומ"מ הי' אפשר לטעות בדבריו דמה דקאמר לאו מילתא הי' רק שאינו כמו איסור גמור לאסור אחרים כמ"ש הר"מ שאין הריח איסור אלא טעמו מ"מ צד איסור יש בו ע"כ חזר ופירש דבריו להדי' דריחא לאו כלום הי' דזה הלשון מורה להדין שאין הריח בכלל האיסור כלל. אמנם ה"ד בדבר שאנו צריכין לדון על ממשות האיסור ואמרינן דריחא אין בו שום ממש מ"מ הנאה עכ"פ מקרי' ומי יכול להכחיש דריח אין בו שום הנאה וא"כ ביי"נ דאסור בהנאה הי' צריך להיות עכ"פ אסור דמה בכך דריחא לאו מילתא הי' ולא נחשב כממשו של איסור מ"מ צד הנאה יש בו ויי"נ אסור בהנאה לכך כתבו התוס' הטעם גבי בת תיה' שנכנס לגוף ומזיקו וי"ל דתוס' ס"ל ג"כ דשרי בהנאה משום שאין מתכוין להנות דהי' כוונתו לבדוק היין רק מ"מ יקשה עדיין הא הוי פסיק רישא ולא ניחא להו מ"ש הר"נ בפרק ג"ה דפ"ר שרי גבי הנאה ולכך כתבו שמזיקו וא"כ הוי פ"ר דלא ניחא לי' וס"ל כסברת בעל הערוך מס' יומא ל"ד ע"ב בסוגי' דדשא"מ דפ"ר דלא נ"ל שרי ע"ש בתוס'. אמנם היכא שיש כאן ממשו של איסור היינו אי חשבינן לריח כממשו של איסור לא מהני הטעם שמזיקו כמ"ש מהר"ם דבכל ענין אסור לשתות דבר האסור. וא"כ פליגי אביי ורבא דלאביי דחשיב לי' כשותה דריחא הי' כממשות האיסור א"כ אסור אע"פ שמזיקו אמנם לרבא דריח אין בו שום ממש מן האיסור רק דביי"נ הי' ראוי להיות אסור בהנאה עכ"פ יש שפיר סגיא בטעמא דמזיקו ולא חשיב לי' הנאה וא"כ ל"ק נמי קושי' מהר"ם מנ"ל לרבא דלאביי חשוב כשותה ופריך לי' מכמון של תרומה דלמא טעמו משום דנהנה ולא קשה מכמון של תרומה דהתם מותר בהנאה דהוי פשיטא לי' דמשום איסור הנאה ליכא למיסר גבי בת תיהא כיון שמזיקו דבזה וודאי לא נחלקו אביי ורבא לומר דלאביי אינה מזיקו דוודאי כ"ע מודי דמזיקו וע"כ אביי אינו אסור רק משום דחשיב לי' כשותה ממש וריח הוי כממשו של איסור וא"כ ממילא ל"ק קושי' מהרש"א דתקשי לרבא לנפשי' בכמון דאינו מזיקו דז"א דבשלמא דגבי יי"נ דראוי לאסור אע"ג שהריח אין בו שום חלק ממשו רק הנאה בעלמא שפיר הו"א דלולא דהא מזיקו הי' רבא נמי מודה דאסור מכח איסור הנאה משא"כ גבי תרומה דאין כאן איסור הנאה ממילא לרבא א"ש דכיון שאין באן שום ממש האיסור לכך מותר משא"כ לאביי הי' לנו לאסור כיון שיש שם ריח האיסור ולאביי חשיב לי' כממשות האיסור ומדקתני במתני' שאין כאן טעם אלא ריח משמע שהריח ניכר בפת וכן בהרוד' פת משמע נמי אפי' כה"ג שהריח ניכר כמ"ש לעיל אות כ"ב בשם השעה"מ וא"כ הי' ראוי להיות אסור לאביי:

(כו) ומיישב נמי קושי' השני' של מהרש"א דמאי פרי' מכמון הא הריח נתערב לסברת התוס' דהא הכא כיון שהריח נרגש עדיין ומריח ריח של כמון מה בכך כשנתערב מ"מ כיון שניכר אינו בטל כמ"ש השעה"מ ובשלמא גבי בשר נבלה שצלאו עם בשר שחיטה כתבו התוס' שפיר דכיון שנתערב אע"ג דריח יש בו איסור כמו הממש מ"מ לא גרע מאיסור ממש שנתערב דבטל והתם אין נרגש הריח של נבלה בשחיטה משא"כ הכא מדייק רבא שפיר אי ס"ד דהריח יש עליו שם איסור א"כ מ"ט מותר גבי כמון של תרומה דאע"ג דנתערב מ"מ הרי נרגש הריח ול"ש ביטול וא"כ קאמר שפיר רבא מנא אמינ' לה דריח' ולא כלום הי' דבשלמא לדידי שהריח אין עליו שם איסור א"כ שפיר הפת מותרת דאע"פ שהריח נרגש אין בכך כלום כיון דהוי היתר לגמרי ואין בו שום חלק מן האיסור משא"כ לאביי דאסר בבת תיהא וע"כ דהריח חשיב כממש דלכך אסור אע"פ שמזיקו וא"כ הי' לאסור גבי כמון וגבי הרודה פת כיון שהריח נרגש הו"ל כאיסור שנתערב וניכר בטעמ' ל"ש בי' ביטול וא"ש נמי מה שמדייק ולא כלום הי' כלומר דאפי' מצד עצמו אין בו שום איסור ולא רק כשנתערב דהא גבי כמון לא מהני לן מה שנתערב כיון שנרגש הריח כדקתני שאין כו' אלא ריח כמון ומשמע דבכל גוונא מותר אע"פ שמרגישי' הריח וא"כ ע"כ מוכח דריק' ולאו כלום הי' וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב: